עקידת יצחק · פרק ט׳, י׳

ובמדרש הנעלם (בראשית פ' וישמעו) דבשעת פטירתו של ר' שמעון בן יוחאי אתו לותיה תלת מאה נשמי דצדיקין ועילא מנהון אדם הראשון דהוה יתיב גביה והוא ממלל עמיה ובעא דלא אתגלי חוביה לעלמא בר מההוא דאמר אוריתא בגיני ואתנסי בההוא אילנא דגנתא דעדן. ולשון הרב המורה בפ' ל' ח"ב וממה שצריך שתדעהו אמרם ז"ל עץ הדעת לא גלה הב"ה אותו אילן לעולם ולא עתיד לגלותו (בראשית רבה פ' ט"ו) וזה אמת שטבע המציאות כן חייב, עד כאן. והכל הולך אל מקום אחד שלא אכל מעץ ידוע אבל אחזו בולמוס ובלע כפיפה מלאה מכל המטעמים שבעולם וזה במה שחשבו שאין תכלית לאדם זולת אלו הענינים המפורסמים אשר נשתקעו בהם אמנם לענין פרדס החכמה שכתבנו בסוף שער הגן הנה באמת היה ויכוחם ומקום עיונם בענין קרוב לזה וראשון אליו בלי ספק אשר בכלל דבריו כל הדברים האלו אשר כתבנו והוא כי הנחש יפתה ויאמר שיד העיון הפילוסופי תשיג וגם תוכל לשפוט האמת בחכמת האלהות בשלמות ושזולת מה שיגזרוהו בו הוא שקר. והאשה בתחלה אמרה שאינו כן ושכבר באה האזהרה שלא להסתפק ממנו ולא ליגע בו כלל לענין השגת האמתיות באלהיות כי אין ידו משגת למעלה מהטבע כלל. אמנם הוא נצח אותה מצד שהכינה החלק הטוב שבו במה שיאמת מציאות הסבה הראשונה ואחדותו והרחקת גשמותו. ולזה נתפתה לו לקבל החלק הרע שבו בהכחשת ההשגחה והנבואה התוריית והשכר והעונש וזולת זה מאשר תניחהו הדת האלהית ואופני ויכוחם ומופתיהם כבר נכתבו בחבור ההוא שרמזתיו בשער הנזכר. והנה באמת שני הטנינים האלו הם נאחדים ושני הדעות האלו לא יסורו זה מזה לעולם: ותפקחנה עיני שניהם. לפי דרך הראשונים היה ההתפקחות הזה כענין האבוקה שהיא דולקת בחצי היום כי בעוד השמש על הארץ אינה כדאי אמנם אחר שתחשך השמש נתמלא הבית ממנה אורה וכן בהלו נר השכל עלי אהלם והוא קודם שחטאו הנה הכח הזה המכיר בנאה ומגונה לא היה נחשב כלל ולזה לא הכירו במערומיהם אמנם אחר שנסתתמו עיני הבחינה האמתית וקבלו שאכילת עץ הדעת טוב ורע הוא הנאות להם ונשתקעו אחריו הנה נדעך ונחשך אור השכל ונתפקחו עיני הבחינה המדומה וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה. אמנם לפי דרכנו דרך התורה אשר לא העידה השלמות הראשון רק מה שיכלול מאמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו שנראה חסרון אליהם כמו שביארנוהו בסוף השער שקדם. וגם כי חכמינו ז"ל כבר אמרו כי היצירה והצואה והחטא והגרוש הכל היה לבו ביום שעה אחר שעה (סנהדרין ל"ח:) הנה זה הכתוב יורה על שלמותם הראשון אשר היתה יד שניהם שוה בה אין לאדם מעלה בו על האשה כלל והוא ההתפקחות בענינים המפורסמים מצד המעשה ובעיון הפילוסופי מצד העיון אשר בשניהם יחד עלה בדעתם וגזרו אומר כי המה ערומים משלמות אחר נפשיי נשאר אחר המות עד אשר לא ראו הבדל בזה בינם ובין הב"ח כמו שנאמר לו בתחלה כי ביום אכלך ממנו כו' ולפי שזה מה שיקשה מאד על הדעת כמו שעליו הקשה לשאול החכם פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' (קהלת א׳:ג׳) כאשר פי' במקומו היו משתדלים לבקש הבדלים מה מענינים חלושים ונקלים כמשפטם זה אומר שיובדלו במה שהם חיים חיי הכבוד והמעלה וזה מתנשא בחיי העושר וזה מתפאר בהשארות השם על פני ארץ והמעולה שבכלם מה שיאמרו מהדבק השכל בשכל הפועל וזה וזה דברים שאין בהם ממש לפי הכוונה. והוא מה שהמשילו יפה במה שהשתדלו לכסות מערומיהם לתפור עלה תאנה לעשות להם חגורות כי המה היו בגדים פחותים וחלושים לא יועילו ולא יצליחו לצנה גם חום: