עקידת יצחק · פרק פ״ו, ט׳

והנכון בעיני יותר מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכהן הגדול בכלל כל ערי הלויים והם נתונים לו לכל עבודת הבית נוסף על מה שהוא ראש בית אבותם וכשבא הרוצח לשם הרי זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני העיר לכל צרכי העיר מסיה ועבודותיה וראתה החכמ' האלהית שלא ימשול בו רק ימי מלך אחד. ולזה במות הכהן הגדול שהוא מלך עליהם הן לזמן קרוב או רחוק ישוב אל ארץ אחוזתו. ואחר שזכר כל אלה החלוקים הקפיד על שמירתן ודקדוקן לפי שכל גופי התור' והמצוה תלוין עליהם על הדרך שנתבאר ואמר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם כל מכה נפש וגו'. ולא תקחו כפר לנפש רוצח אשר היא רשע מצד מה שנתברר מצד מעשהו ששוא חייב למות כי הוא מהמחויב שתיסרהו מדת רשעו כמו שנזכר וימות על פי ב"ד או על פי גואל הדם מבלי שום כופר והצלה כלל וכן לא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו וגו'. כי הראוי לנוס אע"פ שלא היה רשע לגמרי לא יצילוהו בשום פנים כי כל אחד ראוי שיקבל עונשו המיוחד אליו כפי רשעתו. וכבר החמיר בזה בפ' משפטים לומר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אפילו שיהיה כהן מוכן לעבודה לא יהיה משוא פנים ושום חנופה בדבר. ובענין קליטת המזבח כתבנו שם הנראה לפי פשט הכתוב ועל פי חז"ל אמנם בכאן אמרו לא תחניפו את הארץ וגו' ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כי ענין חנופת הארץ היא המנעה מתת פירותיה בפשע יושביה כלומר לא תעשו אותה שתהיה חנפה בעשות הפך מהראוי לעשות עד כאן. ואני לא ידעתי איך יקרא חנפות מניעות הטוב ממי שאינו ראוי לו ועוד מה טעם ולארץ לא יכופר וגו'. והנראה בעיני שהוא הפך ממש ממה שפירשו. וזה כי כל עוד שלא יעשו משפט בדיני נפשות אלו על המשפטים אשר הזכיר והארץ תתן את יבולה הרי היא חנפה שהיא נושאת פנים לרשעים ומוציאה את פירותיה והוא כנגד היושר האלהי כי מהראוי לה שלא תוסיף תת כחה לעוברי עבירה. ובזה יצדק יפה לא תעשו אותה חנפה כי הדם יחניף את הארץ במה שהיא עושה פירות לאנשי דמים והיא חוטאת בזה כמו שאמר גם כן גבי מחזיר גרושתו אחרי הוטמאה וגו' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה (דברים כ״ד:ד׳) וכן במקום אחר ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה (ויקר' י"ח) ולארץ לא יכופר וגו'. ירצה לא יוסר ממנה זה השם של חנופה כי אם כשיעשו משפט לשפוך דם השופך ואם לא תתחייב למנוע פירותיה והכל ישאו עונם והוא מה שפירש באומרו ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. הנה שבכל זה נתן להם עצה נכונה וגלה את אזנם במה שיכירי מאזני המעש' אשר אמרנו כדי שלא יוכלו לטעות אחר כך בדבר מכל מה שנאמר סכלות או שגגה כמו שהיה משפט אלו הנענשים על המשפטים הנזכרים ועל פי הדברים האלו השיגו את אבותינו מה שהשיגום מהצרות והעונשים העצומים כפי שיעור מה שהוזהרנו והותרנו על כלם וכמו שנמשך להם העקר מהשאיר האומות ההם אשר כל כך הוזהרו והותרו עליהם כמו שנזכר עד שג"כ בנבואה שזכרנו הזכיר זה באומרו העבד ישראל אם יליד בית הוא וגו'. עליו ישאגו כפירים וגו'. גם בני נוף ותחפנחס וגו' (ירמיהו ב׳:ט״ו). יאמר כי מדרך המעולה החשוב להשגיח על הצלת עבדו ויליד ביתו כמו שישגיח על הצלת בנו העובד אותו וא"כ אין צריך לומר אם היו ישראל כבנים לפני המקום אלא אפילו יהיה כעבד ויליד בית לפני אדוניו יש לתמוה עליו ולשאל מדוע היה לבז מאלו הגוים אשר סביבותם ולא יצילם אלהיהם מידם אלא מצד מה שהשיגם מה שייעד אליהם ביאר באזניהם לאמר והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדכם וצררו אתכם וגו'. והראי' כי עליו ישאגו כפירים כלומר מלכים קטנים ופחותים ולא יבאו בחשאי חרש לאמר כי נתנו קולם והיה להם זמן ומקום להשמר מהם ולעמוד כנגדם ולא יכולו וישיתו ארצו לשמה עריו נצתו מבלי יושב בפתע כאלו היו מלכים גדולים באים ולא עוד אלא גם בני נוף ותחפנחס שהם משפחות מצרים הרואים את כבודך וגבורותיך ורגזו וחלו מפניך פרקו עול תורה מעליהם והכו על קדקדך הלא זאת תעשה לך עזבך את יי' אלהיך בעת מוליכך בדרך. והוא עת שסדר לפניך תורה ומוסר והיישירך בדרך תלך בכל האזהרות והזרוזים וההתראות שהתר' בפניך וכמ"ש אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך (ישעיהו מ״ח:י״ז) כי אם היית שומעת לא היית צריך לרדת מצרים לשתות מי שיחור ולא לאשור לשתות מי נהר כי עמך מקור חיים אשר לא יכזבו מימיו כמו שנזכר בשער הקודם והייתי שוכן בתוככם תמיד וכל אומה ולשון לא היו שולטים עליכם זה הוא הנרא' באלו הענינים דרך נכון וישר ועם זה כתבנו מה שהית' הכוונה: