עקידת יצחק · פרק פ״ה, ה׳

ובמדרש (מדבר רבה פרש' כ"א) (ע"ש הנוסח' בהיפוך) אמר רבי יהודה ברבי סימון מעולם לא היה אדם בירושלם ובידו עון כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שביום ושל בין הערבי' על עבירות שנעשו בלילה מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון שנאמר צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א) אמר להם הב"ה לישראל בעולם הזה אתם מקריבי' לפני לחם הפני' וקרבנות לעול' הבא אני אערוך לכם שולחן גדול ויהיו אומות העכ"ום רואים ובושים שנ' תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' (תהילים כ״ג:ה׳). וכן הוא אומר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו (ישעיהו ס״ה:י״ג). ומהראוי לפי הנראה שיאמרו תמיד של שחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערבים על עבירות שביום מפני שהם עוברים לעשייתן אלא שביארו כי כמו שהארץ נתנה בידם לספוק צרכי הגופות ופרנסת' כן יסד להם העיר החדושה ירושלם בתוכה להיות בה בית המחדש בנוי על תל אשר בו יהיה ערוך תמיד השלחן האלהי אשר בהשקפתה בו ערב ובקר יתפרנסו הנפשות הטהורות ייהיו תמיד נקיים מן החטא אשר בזה יזכו אל התענוג הנפלא הנצחי אשר לעולם הבא אשר בו יהיו צדיקים יושבים וכתרי הכבוד בראשיה' ונהנין מזיו השכינה תענוג וזיו שאין להם הפסק. והנה השונאים וחסרי האמונה והמעשה הם יבושו ויכלמו ואוי לה לאותה בושה. והנה לזה סדר לפניהם מעשה שלחנו וארוחת תמיד לבקר ולערב ולשבתות לחדשים לחגים ולמועדים תמידין ומוספין גם תורת הנדבות והנדרים איש כי ידור או השבע שבועה ואשה בית אישה או אביה אלמנה וגרושה כי הכל בכלל לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ובכלם יש לכוין בהם אל זה הדבקות האלהי אשר לא יפרד כמו שכתבנו מכוונת אלו המינים הנקרבים בכלל הקרבנות שהם בשר לחם ויין בפרשת מצות התמיד שער נ"ב עם מה שנרמז מעניני הנסכים והמנחות במקומן שער ע"ז ובקרבן החדש במקומו שער ל"ז ובכלל לכל הדבר הטוב והנאות שכתבנו אצל הקרבנות המצווין להביא לכל עון ולכל חטאת גם לנדרים ונדבות בפרשת ויקרא הסמוכה אליה בשער נ"ז כי כלם הם כוונות נכונות להמשיך התכלית אל אלו הפעולות המעולות האלהיות עם היות שידענו נאמנה כי נפלאו מחשבות תמים דעים בכל אלו הענינים ומי יכילם מ"מ נתבארה הכוונה בהנחתנו הראשונ' מעשות ה' אלהים בזה העמן לצרכי זאת האומה המיוחדת דוגמת ארץ ושמים ארץ ארץ ארץ כאשר היא מיושבת בכללה וחלקיה לצרכי החמר וספוקו והשמים שמים לה' הוא בית קדשו ותפארתו לכל מעשה עבודתו לצרכי החלק השכלי ואת אשר יבחר בו. אשר שני הענינים יחד יתחייבו אל תכונת האדם וצרכו הכרחי מאד. האמנם כי עם ששני הענינים הם הכרחיים הנה צרכן אינו שוה בעיני בעלי הדעת כי צורך הארץ וכל עניניה הוא אצל התכלית במדרגת הכבש העשוי לעשות מלאכת חרש וחושב בשמי קורה כי באמת המלאכה ההיא אשר בגובה הבית הוא העקר והכבש הוא טפל אליה עם שהוא הכרחי ולזה המאושרים אשר ראו הליכות עולם להם לא קראו הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.) ובכל מאמצי כחם מיעטו במלאכת העולם והרבו במלאכת נפשם. אמנם מי שיעש' עיקר מהכבש לבנותו אבני גזית ומלאכת מחשבת הנה טעה בו שני טעיות גדולות. האחד שהוציא ממונו ודעתו במה שלא יועיל אחר שסופו להנטל משם. והב' כי כל מה שהוציא ממונו וזמנו בו היה לו להוציאו בעקר המלאכה והוא יחסר ממנה. והנמשל הוא מבואר מאד כי כל מה שישתדל האדם בצרכי העולם הנה הוא דבר בטל אחר שלסוף אלו הטובות הזמניות יפרדו ממנו ולא במותו יקח הכל גם כי העסק בהם יפריעו אותו מיקר מלאכת נפשו וכ"ש כי כל מעשיהם ובנינם הוא הריסה גדולה אל הבנין ההוא העליון כי בו ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד החבור האלהי ויגורש האיש ההוא מעדת ה'. וכן הוא הענין בעצמו באומה הזאת בכללה כי בשמירת הסדר המכוון בשכנם בארץ ובהשתמש במושבה ומכונת' על דרך הספוק ולחשוב אותה טפל ולעשות עקר מהעבוד' האלהית אשר בבית קדשו הנה הם יהיו עומדים על מעמדם ושומרים משמרתם ועורכים תמיד אל שלחן ה' והוא יברך הזבח והם אוכלים ונהנין מברכות שמים מעל אמנם בעשותם מהטפל עקר ובבאם שמה להיית נמכרים ממכרת עבד לעבודת האדמה להרבות להם תבואתה ולהתעשר בסחורותיה הנה באמת תחלש עבודתם ותקלקל סעודתן ונפש האב תקוץ בהם ותגעל אותם וכלה את חמתו בקיר ובטחים אותו תפל וישביתם מבא אל שלחנו במאכל המאוס והמגועל אשר לא לרצון יעלה לפניו כמו שנמשך הענין אל אבותינו לאשמה זו ממש והוא עצמו מה שנצטוה יחזקאל לחוד חידה ולמשול משל ביום אשר סמך מלך בבל על ירושלם נאמר שם בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה וגו' ומשל אל בית המרי משל ואמרת אליהם וגו' שפות הסיר שפות וגם יצק בו מים אסוף נתחיה אליה כל נתח טוב ירך וכתף מבחר עצמים מלא מבחר הצאן לקוח וגם דור העצמי' תחתיה רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה (יחזקאל כ"ד). והנה רבי דוד קמחי ז"ל כתב כי כל זה היה משל על פורענותם של ישראל אשר השיג להם ההפסד והכליון בתוך ירושלם כי היא הסיר ומבחר עם ישראל כל נתח טוב ירך וכתף שהם השרים והכהנים כלם נשמדו בתוכה כי הגדיל המדורה ורתח רתחיה עד כלה אותם וכו'. כמו שנזכר בפירושיו ולא יתכן הפירוש הזה לפי שהיה ראוי שיקדים מה שזכר אחרי כן מסבת פורענותם באומרו אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וגו' (שם). כי ראוי שיקדים החטא אל העונש ולא בהפך מלבד שאין טעם במשל הזה להפליג עליו הצואה לחוד ולמשול אותו על השיעור ההוא. ולכן אני אומר שבכתובים האלו הראשונים לא כיון אלא להורות על מה שהשתדל בתקונן ושלמותם תכלית מה שאפשר ועל הדרך שזכרנו. והמשיל הענין אל זירוז הרוקח הטוב אשר ישתדל בתקון המאכל כשיושלם תכלית מה שאפשר ואחר לא עלה בידו ונתקלקל. ושם המשל הזה המיוחד לפי לשון הכתוב אשר אנחנו בענינו האומר את קרבני לחמי לאישי וגו'. כי סדור השלחן האלהי וערך הלחם והבשר והיין אשר עליו תמיד בכל מועדיו הוא תכלית יישוב הארץ כלה כמו שאמרנו. ולזה המשיל ההטבות וההכנות אשר הכין לפניהם להשלים אותה ולסעדה להיות' נרצית לפניו לרוקח הזריז והבקי ששם נפשו ולבו על כל דברי תקוני הטבח והמאכל מתחלה ועד סוף כי הנה בראשונ' הוא נזהר בשפות הסיר על הכירה שפיתה מכוונת הגונה בלתי נוטה אל הצד מהצדדים לפי שהנטייה בה ממה שיקלקל המאכל בהיות חרסיה מגולין באחד מצדדיה ותשלוט האור בהם. ואחר כשיעל' המאכל על צד ההוא יפגם טעמו וגם כי יצק בו מים בעצמו כדי שיהיו המים משוערים לבישול המאכל לא פחות ולא יותר. וכן כיוון האל ית' שתהי' ישיבת ישראל בארץ הקדושה נאותה מאד למה שהיא בתוך כל הארצות כמו הסיר שהיא שפותה על הכירה ולא עוד אלא שהית' ירושלם עיר הקדש אשר בה מקדש ה' שפותה עליה על זה האופן. וכבר היה זה המשל בפיהם מלפנים באומרו היא הסיר ואנחנו הבשר (שם י"א) וירמיהו אמר עליה סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה (ירמיהו א׳:י״ג) אמר שהית' ירושלם כמשל הסיר שהיא מבשלת המאכל בתוכה ומתקנת אותו אלא שהיו פניו פני צפונה אשר משם תפתח רוח הרעה לקלקל המאכל ולשבר חרסיה וסוף דבר כי השתדל בשפות הסיר תכלית מה שיאות ואמר וגם יצוק בו מים על הנבואה אשר השפיע עליהם תמיד וכמ"ש אצוק רוחי על זרעך (ישעיהו מ״ד:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' (שם י"ב). לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' (עמוס ח׳:י״א) עוד אמר כי כמו שהטבח הבקי הוא מדקדק לאסוף נתחיה אליה שלא ישארו קצתם חוץ למים ואין צ"ל חוץ לה כי זה ודאי ממה שיפגום טעם המאכל ושיהיו הנתחים ההם כל נתח טוב ירך וכתף ושימלאנה ממבחר הנשארים כן כוון האל יתע' לקבץ כל ישראל בתוך זאת הארץ הקדושה ושלא ישאר חוץ ממנה שריד וגם שיהיו הנתחים כלם טובים כמו שנתבאר עקרו בשער הקודם במאמר ובאלה לא היה איש מפקודי וגו'. ואמרו חז"ל לאלה תחלק הארץ לאלה שהם בחיים לא לבני אדם הנדונין למיתה (ב"ב קי"ז.) גם כוון בזה בפרט אל ירושלם עיר הקדש כי שמה ישבו הנתחים הגדולים כל נתח טוב מלכות כהונה לויה סנהדרין שרים וזקנים שהם ראשי העם והנבחרים העושי' במלאכת הקדש כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם והנבחרים שבישראל במעמדן לא ישבתו משם כל הימים. ואמר מבחר הצאן לקוח וגו' (יחזקאל כ"ד). כי כמו שזה הטבח הבקי יבחר מבחר הצאן לקחת ממנו אלו הנתחים המיוחדים כך היה הסדר בהם שכאשר יחסרו מהאישים הנבחרים האלה שזכר ישלימו תחתיהם ממבחר העם באופן שכל הנמצאים שם יהיו בחירי עם. ואמר וגם דור העצמים תחתיה לומר שהיתה כל ארץ ישראל סביבות ירושלם כדור הגדולה שמשים הטבח הבקי אצל הסיר שזכר לספק ממנה משקה אם תצטרך אליו הסיר כדי שלא יצטרך לתת בתוכם מים צוננין ויבטלו רתיחתה ויתקלקל המאכל והוא רמז למה שהארץ בכללה תספיק צורכי העיר ועושי המלאכה במעשרות והתרומות והנדרים והנדבות וכל משפטי כהונה ולוייה באופן שלא ישבתו ממלאכתם בשום פנים והוא אומרו רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה כי כל זה גמר המאכל ותיקון בישולו. ובבחינה זו תאמר ג"כ דור העצמים על הארצות והממלכות אשר סביבות ארץ ישראל כי היא מסתפק בהם ג"כ בקצת הענינים המספיקים גם עושר וכבוד ויהיה מלת דור העצמים צודקת מאד לפי שהנמשל כענין כדור אל ארץ רחבת ידים (ישעיהו כ״ב:י״ח) וחניתי כדור עליך (שם כ"ט) כי הדבר המקיף יקרא דור וכן בלשון הערב יאמר שיחנה עליו באופן שיקיף אותו מכל צדדיו וכן הדבר העגול הוא מתגלגל בארץ יותר מתמונה אחרת. והנה אחר שהשלים לומר מה שכוון תיקונם בתכלית ההשגחה על אלו האופנים נעתק להתרעם מהם על מה שנתקלקלו במעשיהם ברודפם אחר התשוקות הזמניות והשתמשם מהכנת הארץ שלא כדרכה ובהסח דעתם מעל עבודתם ותקון משמרתם לטבוח טבח והכן הסעודה עד שנתקלקלה בפניהם ונבאשה ועלה הכעס והחמה לבטל הכל והשליך מפניו ואמר לכן כה אמר ה' אלהים אוי עיר הדמים סיר אשר חלאתה בה וחלאתה לא יצאה ממנה לנתחיה לנתחיה הוציאה לא נפל עליה גורל (שם) ואמר שכבר קרה אותם כאשר יקרה לפעמים לרקח או הטבח ההוא שלא הועילה לו זריזותו ולא זכה לאכול בטובה מן המאכל ההוא אשר שם נפשו עליו וזה יקרה משלשה צדדין. האחד שלא הוסרה חלאתה וזוהמתה ממנה אם שלא הסיר אותה השמש אשר נפקדה בידו וגם שלא יצאה מעצמה כמו שיקרה לפעמים מכח הרתיחה. והב' כי לנתחיה לנתחיה הוציאה והוא שלא נגמר בישול הנתחים ההם יחד אבל שקרה שהוציאו מאכל הסיר ההוא לנתחיה לנתחיה באופן שלא נגמר תקונן. והג' כי אפילו מה שאכלו ממנה לא אכלוהו כסדר איש חלקו כאשר יחלק בגורל אבל כדרך הרעבתנין החצופים החוטפים ואוכלין בלי השואת המנות וכן קרה להם באמת כי היא היתה הסיר אשר חלאתה בה כאומרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח׳:כ״א) והנה חלאתה לא יצאה ממנה מצד עצמה ולא מחמת שום השתדלות ולא עוד אלא שמיטב פעולותיהם היו בלתי שלימות ודומות לנתחים היוצאים מן הקדרה קודם גמר בשולן והוא משל נכבד על השתמשם מטובית הארץ חוץ מתכליתם וכוונתם כמו שאמרנו וזה בתת כל השתדלותם אל הגעת הטובות הזמניות והמדומות והסחת דעתם מהעבודות האלהיות אשר בבית הגדול והקדוש אם לבטלם או לעשותן שלא כהוגן. ומלאכי הוכיח מאד על זה עניו החרבנות היותר חסרים ופחותים כמו שנראה מדבריו וגם שהיו הכהנים חטאים ליי' בהיות להם הסעודה ההיא לצורך עצמן וכל אחד חוטף ואוכל ומהפכין לחם אלהיהם לעושק ונלוז כמו שהתחילו בזה בני עלי ונמשכו אחריהם הכהנים אשר לא אמרו איה יי' לנהוג בענינם בעזות וחציפות גדולה כנגד אלהיהם והוא אומרו כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר (יחזקאל כ"ד). וכל זה משל אל החטא עם עזות הפנים כמו שאמר וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו (ישעיהו ג׳:ט׳) ולזה אמר להעלות חמה ולנקום נקם נתתי את דמה על צחיח סלני לבלתי הכסות כי כמו שהם חוטאים בגלוי ראוי להפרע מהם בגלוי והוא מה שביאר אחריו באומרו לכן כה אמר יי' אלהים אוי עיר הדמים גם אני אגדיל המדורה הרבה העצים הדלק האש התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יחרו והעמיד' על גחליה רקה למען תחם וחרה נחשת' בתוכה טומאת' תתם חלאת' תאונים חלאת ולא תצא כו' (יחזקאל שם). יראה כי נוסף על מה שנפסדו מפאת עצמם גם הוא יעשה עמהם להשחית ולכלה כי יגדיל המדורה תחת הסיר וירבה העצים וכל זה משל לסבות המחטיאות כאומרו השמן לב העם הזה וגו' (ישעיהו ו׳:י׳). הדלק האש הם האויבים. התם הבשר והרקח המרקח' ומבחר העצמים אשר בה יחרו וכל זה רמז וסימן אל קלקול הסעודה בידם ושלא עלה כהוגן דבר ממה שכוון מתכלית ישיבתם ומעמדם. ולזה יחרו העצמים בתוך הסיר גם הסיר עצמה תעמוד על גחליה ריקה למען תחם והוא ממש שריפת העיר והמקדש ואמר כי כל זה יבא עליה ולא תתום חלאת' ממנה ועל דרך ההתנצלות אמר בסוף בטומאתך זמה יען טהרתיך ולא טהרת מטומאותיך לא תטהרי עוד עד הניחי את חמתי בך וגו' (שם). וכמו שאמרו חז"ל קרית לחבירך ולא ענייך שדי גודא עלויה (ב"ק צ"ב:). ראה כמה נפל זה המשל על הענין עצמו אשר עמדנו עליו מסדר הספורים אשר לפנינו בהיישיר הנאות ממה שהוא בישיבת הארץ בבחינת הטפל וההכנ' אל העקר ומה שהוא העקר עצמו לפי שכך היתה הכוונה מתחל' שהאנשים בעלי השכל יעשו מהעקר עקר ומהטפל טפל ולא יתהפכו להם הענינים בשום צד: