עקידת יצחק · פרק ח׳, ל״א

האמנה כי לפי שא"א שתעשה זאת ההויה בשלמות ושתגמר בה ענין זה השותפות האלהי כהוגן אם לא שתהיה התחלת מציאותה על האופן הנזכר מההתיחדות האישיי. לזה אמרו אלו החכמים ע"פ דרכם מה שיורה על צורך זה כי לתשובת השואלים היה לו לרבי שמלאי לומר שעם אדם וחוה ידבר לענין שאר התולדות או באחד מהדעות שאז"ל (ב"ר פ' ח') שנמלך הקב"ה במעשה הזה אשר כתבנום בשער ג' מאמר ח' גם ר' עקיבא לא הל"ל אלא לרבות את הקב"ה שהוא העקר בקנין ההוא או שיהיה את ה' כאומרו עם ה' אלא שהוא מבואר שהיה שגור בפיהם ז"ל זה הענין הנכבד והיו אומרים אותו כמות שהוא לתת טעם להיות זאת הבריאה על זה האופן שהיא היתה שאלה חזקת מאותן ששאלום מהם והיו אומרים שחוייב שיברא תחלה אדם מן האדמה ואח"כ ממנו חוה כדי שימשך משם שמכאן ואילך לא ימצא טבע איש בלא טבע אשה ולא טבע אשה בלא טבע איש ויהיה זה סבה עצומה לאהבתם וחוזק חבתם ההכרחיים להם לצורת חיותם אשר מזה חוייב שלא ימצאו מבלי שתמשך בהם הכוונה האלהית בהגעת תועלתם זה לזה. וכמ"ש ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. ירצה שתשתוקק תמיד לעשות רצונו בכל צרכיו והוא ימשול בה להנהיגה ביושר וחסידות עד שימצאו ביניהם הטוב והמהנה והמועיל יחד כמ"ש החוקר בפרק י"ב מהמאמר הח' מספר המדות. שעל ג' אלה אפשר שכוון דוד באומרו נפלאת' אהבתך לי מאהבת נשים (שמואל ב א׳:כ״ו) כמו שיבא בתחלת שער י"ב ב"ה. ובהמצא ביניהם זה הענין הנפלא המכוון ממנו יתב' בשעת הבריאה יאמר על הזווג ההוא הנכון. מצא אשה מצא טוב (משלי י״ח:כ״ב) והכוונה שמצא בה הטוב המכוון בה באומרו לא טוב היות האדם לבדו כו'. אמנם כשלא ימשך נאמר ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז׳:כ״ו) והכוונה שלא מצא שם הענין המכוון בהם בזמן העבר מהבריאה אבל שהווה להם ענין אחר הפך הכוונה והוא ההשקפה להנאת ההווה לבד. ולזה הענין, הראשון מצא בלשון עבר והשני מוצא לשון הווה וכן הורגל בפי החכמים: רמוז בההוא עובדא דברתיה דרבי עקיבא (שבת קנ"ו:) ולזה כאשר נזדמן לאלו החסידים שנעדר מזווגו לפי שהיתה אשתו מצערתו היה מסתפק בטוב והמועיל הנשארים ואומרים די לנו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא כדאיתא ביבמות (ס"ג.) וזהו כלל מה שהפליגה ההשגחה האלהית לתקן בזווג הזה השני מאבינו הא' להגיע טובו ותקונו אל המין בכללו. ומהפלא כי דוגמת זה או קרוב הוסיף שנית ידו להטיב באב האומה הנבחרת לחדש הענין הזה ולחזקו והוא מה שנאמר הביטו אלאברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו (ישעיהו נ״א:ב׳). כי לפי שהוא האדם הגדול והראשון אצל האומה הזאת אם שלא זווגם זה מזה ממש קרבם ודבקם עד היותה כמעט לבשר אחד כאומרו בפירוש וגם אמנה אחותי בת אבי כו' (בראשית כ׳:י״ב) והוא ענין נאות מאד וכמו שאמר ז"ל ענבי הגפן בענבי הגפן זווג נאה ומקובל (פסחים מ"ט.): ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כבר אמרו חז"ל כל מעשה בראשית בדעתן נבראו בקומתן נבראו (חולין ס'.) ועוד אמרו שאדם וחוה כבני כ' שנה נוצרו (ב"ר פ' י"ד) ולזה היה זה המאמר מעיד עליהם על ב' הענינים מב' חלקיהם אחד ליופי וא' לדופי ולחסרון אשר הוא ליופי הוא בטוב בנין גופן והדר תבניתם כי כליל הוא מכף רגל ועד ראש ולזה לא יתבוששו זה מזה בהיותם ערומים. וכמו שנאמר וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום (שמואל ב י״ד:כ״ה) וכן יוכלו לפאר זה לזה הנך יפה דודי. אף נעים הנך יפה רעיתי ומום אין בך. אמנם החסרון הוא מצד מה שלא נשלמה צורתם לדעת את הטוב ואת הרע כמו שיאות להם שהיא מדה אלהית כמ"ש. אשר בה היה להם להכיר שגלוי הערוה הוא גנאי לאדם שאפילו בבהמות הערים הטבע בחכמת בראו לכסותה והבושה בזה מחוייבת והעדרה פתיות ופחיתות נפלא כמי שעושה צרכיו או בא על אשתו לעיני כל העם וכאלו יאמר שכבר טעו במה שלא השתמשו ממה שהורשו להשתמש מעץ הדעת טוב ורע ונשארו בפתיותם כמו שאמרנו בשער הקודם ופיה ענה בה כמו שנאמר ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. כי נשתבשה בלוקחה הקצוות ובורחת מן האמצעי וזה היה פתח פתוח לדברי הנחש כמו שיבא בשער הבא בעזרת הצור. ולזה לא הלבישם כתנות מיד עד שירגישו בצרכם כמו שכן היה הענין במציאות האשה: זהו שיעור מה שיגיד זה הספור אשר מהזווג הנגלה שהוא השני ע"ד האמת והוא במדרגת הלבוש העליון במשל האלהי רבי שמעון בן יוחאי (ריש שער ז') ואולם מה שיאות אל הזווג הראשון אצל הטבע אשר הוא במדרגת הגוף יאמר אחר שאציע אליו ענין קראתיו: