עקידת יצחק · פרק ע״ט, ה׳

הקדמה זו ביארה הפילוסוף בספר המופת אמר וזה שאנחנו כאשר נחבב המלמד מפני חבת הנער כבר תחוייב שתהיה חבתנו לנער מחבתנו למלמד. וכמו כן כשנתאמת' התולדה מפני האמתינו ההקדמות כבר יחוייב שתהיה האמתנו להקדמות יותר וכו'. והנה חכמי התלמוד מאמתים ומקיימים זה תכלית הקיום בנותנם כלל גדול במשפטיהם והוא אומרם דיו לבא מן הדין להיות כנדון (חולין ק"כ.) כי אע"פ שלמדו הדין מכח חומרא או קולא שיש בבא מן הדין יותר מבנדון עכ"ז כיון שהנדון היא מדרגת ההקדמות והבא מן הדין הוא התולדה אמר שלא יהיה כח התולדה עדיף מכח ההקדמה והפלא ממה שנמצא להם בזה כי לפי שלמדו מוהדרת פני זקן (ויקרא י״ט:ל״ב) הדור התורה מכח זה המופת עצמו אמר קל וחומר הוא מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן (קידושין ל"ג:). וזה כי המשים אותם בכבוד חוייב שיהיה הוא יותר ראשונה. הנה כאשר היה כח התולדה חזק בעיני העם מכח ההקדמ' עד דקיימו מקמי ס"ת ולא מקמי רבנן אמר במסכת (מכות כ"ב:) אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן הנה שקראם טפשי" להורסם טבע הקדמה זו כי עם שכבוד התורה הוא קודם אצל הטבע מ"מ כבוד החכמים הוא קודם אצל הלמוד וצריך לשמור בו תמיד יחס ההקדמות ומה שאמרו שם דאלו בס"ת כתוב ארבעים יכנו (דברים כ"ה) אתו רבנן ובצרי חד לאו טעמא אחרינא הוא אלא הוא עצמו זכרון ההקדמה בעינה כלומר שאחר שתורת אלהיו בלבו שהיא ההקדמ' האומרת מפני שיבה תקום כתרגומו אשר ממנה למדנו אל הדור ס"ת הנה הוא ראשונה בהדור אצל הלמוד כמו שאמרנו והיא כוונה נכבדת בענין ומחוייבת ליישב אלו שני המאמרים שנראין שהם כהפכיים בענינם ועם שכבר נתבארה אמתת הקדמה זאת בזה הנה שמענוה בנביאים כי בה הקשו עבדי דוד אליו באמרם בעבור הילד החי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם (שמואל ב י״ב:כ״א) כי הנה יראה שעת מיתת הילד היתה משימה אותו בעצב ובבכי ההוא שהיה בו קודם שתבא והנה כאשר הגיעה עת המיתה שהיתה בעצם וראשונה למרר בבכי אז פסק ממנו. אמנם תשובתו הרמתה בזה הלא היא כתובה במעש' שכם שער כ"ו. גם מצאנוה בכתובים באופן חזק מאד כי בזה הפה המשורר על קדקודן של אפיקורוסים האומרים לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב והם לדעתי פושעי ישראל העזים והחצופים אשר נתרעמו הנביאים עליהם ועל דומיהם השואפים על עפר ארץ בראש דלים וגו' מפשיטים עורם מעליהם ובשרם מעצמותיהם והרבה כיוצא שהרשיעו עם אנשי אומתם מה שלא הרשיעו העכו"ם אשר בפעולותיהם אלו גרמו לשכינה שתסתלק מישראל. ועליהם אמר אל נקמות ה' וגו'. הנשא שופט וגו'. עד מתי רשעים ה' וגו'. עמך ה' ידכאו וגו'. אלמנה וגר יהרוגו וגו'. ויאמרו לא יראה וגו' (תלים צ"ד.) וכן מוכיח בגמרת תענית (כ"ט.) אמר כשחרב בית המקדש בראשונ' תשעה באב כו'. והלוים היו עומדים על דוכנם ואומרין שירה ומה שירה היו אומרים וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו גוים וכבשום יראה שעל פושעי ישראל ועריציהם נאמר. ואמר שכבר קמה בהם קללת המזמור מפני רשעתם וקרא נמי דוקא באומרם לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב כי עם שאינם יכולים להכחיש מציאות הש"י הבורא עולם מפני עדות התורה שנתנה להם כי על זה נקרא שמו יתעלה יה בכתוב שנאמר כי ביה ה' צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳). ואז"ל (מנחות כ"ט:) בחצי השם ברא עולמו וכו'. וגם כי לא יוכלו להכזיב כי הוא אלהי יעקב מצד מה שנתפרסמו המעשים הנוראים אשר עשה משה לעיני כל ישראל אבל יחשבו שזה אלהים הנקרא יה הנה הוא לא יראה וגם אלהי יעקב לא יבין כי המה חושבים שיש לו הקפה כללית באלו הענינים הכוללים שהם לצורך אומה בכללה אבל שלא יתבונן וישגיח במה שיהיה בפרטי כתות האדם מעניניהם ולא יחוש אם ירצח איש את רעהו או אם יגזול ממנו כסף או כלים שיקניטהו בדברים זולת זה. ולזה אמר בינו בוערים בעם וגו' (שם). והכוונה שעם היות שכבר נתפשטה רעתם לזולתם מהעמים אשר שמעו את שמעם ולמדו מעשיהם במ"ש יביעו ידברו עתק יתאמרו כל פועלי און הנה הוא לא יחוש ולא ידבר כי אם עם הבוערים בעם הידוע הנקראים בשם יעקב. ואמר בוערים על נעדרי האמונ' האלהית בזולת טענה כלל שהוא דוגמת הסכלות ההעדרי או קרוב אליו. וכסילים על האנשים אשר קבלו בזה סברות כוזבות מכח טענות פילוסופיות חשבום לאמתיות ואינם והא באמת סכלות קניני שטענותיהם עם תשובתיהם בזה הענין כבר כתבנום אצל העקיד' שער כ"א. ולזה אמר להם וכסילים מתי תשכילו כלומר מתי תחליפו הסמ"ך בשי"ן שירצה תוציאו השבושי' מהשגותיכם באופן שישארו מושכלים. והטענה שאין עליה תשובה כלל בזה היא מה שאמר ממין המופת הזה שהנחנו. הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט היוסר גוים הלא יוכיח וגו' (שם). וזה כי אם אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם איך אפשר שהוא יעדר מזה שחשבו אלו הפתאים. האמנם כי יש לדקדק במאמרו שפתח בתרתי וסיים בתלת וזה כי הוא תפש עליהם באומרו לא יראה יה ולא יבין ואח"כ שתף השמיעה עמהם. והנראה כי לפי שהשגת האדם בחוש הראות לא תושלם כי אם בשישותף עמו חוש השמע כי איך יעיד הרואה כי זה האיש אשר הוא רואה הוא הנודר נדר או נדבה או המברך או המקלל וכיוצא אם לא בשישמע דבריו כמו שלא יושלם עדותו בשמעו דבריו אם לא שיראהו ויוכל להעיד עליו כי הוא זה וכן בשאר החושים יהיה זה כגון הכרכומי אם הוא מתוק וכדומה וזהו תועלת החוש המשותף כמו שכתב החכם בספר הנפש ונתבאר בטבעיות במאמר בנפש החיוני ובחושים הפנימים. ובעבורו נשתמשה התורה בהתחלפות החושים וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:ט״ו) ומתוק האור (קהלת י״א:ז׳) וכדומה כמו שכתבנו אצל ותכהין עיניו שער כ"ד וזה לפי שהחוש המשותף הוא עקר ומקור לכל החושים וממנו יצאו כל אחד למקומו המיוחד לו וכלם הם שבים אצלו כמו שהוא הענין בכח התבוני אצל המעלות כלן כאשר כתבנו בשער י"ז. ולזה הוצרך המשורר להשיב על האומרים לא יראה יה משני החושים האלו אם תאמרו שלא תושלם ראייתו מפני שאינו שומע הנוטע אזן הלא ישמע ואם תאמרו שלא תושלם שמיעתו מפני שאינו רואה אם יוצר עין הלא יביט. ועל הוכחת התבוננותו יתע' באלו הפרטיים אמר היוסר גוים הלא יוכיח המלמד אדם דעת כלומר ואם הוא ראוי להיותו יוסר גוים אם לא יוכיח עליו מה שידענו כי הוא המלמד לאדם דעת להתבונן ולהשגיח בכל עניניו. הנה עם כן יראה שנשתמשו חכמים נביאים וכתובים בהקדמ' הזאת מפני היותה חזקה ומבוארת הקיום אך כמו שיבא עוד ביאורה להבא ב"ה: