עקידת יצחק · פרק ע״ט, י׳

ובמדרש (תנחומא פרשה זו) הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט יש בו כמה מעינות ואינם מתערבין זה עם זה מי העינים מלוחים כדי שתפסוק הדמעה מי האזנים שמנים כדי לתפוס בהם השמועה הקשה ולא תתקשר בלב וימות אלא שיכנס בזה ויוציא בזה מי החוטם סרוחים להעמיד ריח רע שלא יכנם לחללי הנפש ומי הפה מתוקים להמתיק הנפש בשעה שמקיא וחוזרת ליישובה: ועתה ראה אם יכוין האדם בשעה שהוא מוליד דבר מזה. אמנם ישתבח היוצר מבחר היוצרים אשר נמצא הכל מושכל אתו ראשונה ומהשכלתו אותם נגמרו על ידי עושי המלאכה שהזמין אותם לכלים בחכמתו העצומה. והנה על זה האופן יתבאר יפה המאמר אשר זכרנו ראשונה. וזה כי להיות הנפש האינושיות מיוחסת לו יתעלה בכלל כל הנמצאות המושכלות הנמצאות בנפש האומן ברוך הוא הנה כבר תצא לנו מהנחה אשר קיימנו שהמשים דבר בתאר מה וכו' סתירה גדולה. וזה שכבר שם האל יתעלה התארים הנפשיים באנשים אחד חכם ואחד רשע ואחד תם כי כל הנפשות לו הנה והיה כצדיק כרשע כל פעל יי' ויחוייבו לנו מזה שני נזקים גדולים. האחד לשום תפלה לאלהים חלילה לנו לומר שהטהור ובלתי טהור יהיה מושכל אליו יתעלה ראשונה והשני להחזיק ידי כל עושי רשעה לחשבם כי הנפש הרעה הושפעה מפאת מעלה ברעתה. ומעתה מי יוכל לתקן את אשר עוותו. ולפי שהאמת הברור בזה היא שהנפש האלהית היא טהורה וקדושה מעצמה ודברים אשר מחוץ טמאוה ויסירוה מגבירה ויי' לא עשה כדי לברר וללבן את הענין ולהוציא שבושים כאלה מלב האנשים הנותנים לב במעשה המצות במחויב גזרה חכמתו ית' משפט הפרה הזאת כי הנה היא עצמה בהמה טהורה ותמימה אשר אין בה מום וממנה לא תמשך שום טומאה לא קודם שחיטתה ולא אחריה אבל מסגולתה לטהר בגדים אמנם העוסקים עמה הם מטמאין בגדים מה שיראה בתחלה הפך ההנחה שאמרנו כל המשים דבר בתואר מה וכו'. ואמנם היה זה כדי שיתעוררו בעלי הדעת ומתוכה ישימו לב אל ענין נשמתם האלהית אשר כן תארה וכבר שמנו דמיונה בה להיותה אם המחשבות והפעולות וישכילו ויבינו להבדיל בה מה שבמקרה ממה שבעצם. כי הנה הנשמה מעצם תולדתה היא טהורה וכמו שאמר הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בה טהורה (נדה ל':) והיא מעצמה מטהרת בגדים כי ממנה תצא כל מדה טובה וכל דעת נכונה בלי ספק. אמנם העוסקים עמה המה טמאים מעצמם מטמאים הבגדים ההם הנאמרים בעצם וראשונה ומקבלת היא הטומאה במקרה ואם כן כבר שם האל יתעלה אותה בתאר ההוא השלם אשר היא מושכל אליו והתארים הזרים ונכרים לא ליי' המה. ומעתה אין עליו יתעלה התלונה והוא עצמו מה שסיים אלא כך אמר הקב"ה גזירה גזרתי חוקה חקקתי וכו'. כלומר נדרה טובה גזרתי בבריאת האדם וחוקה זכה וטהורה חקקתי בקרבו אין אתה רשאי להרהר על גזרתי כלל אבל אתה חייב להחלץ בתכלית הזריזות להעמידה על שלמותה וזכותה או להשיבה אליה נפש כי תחטא באופן שתשוב טהורה ונקייה אל האלהים אשר נתנה. זהו מה שראוי שיאמר בזה על אלו הפנים השניים שאמרנו. ועם זה כבר עלה בידינו מה שיעדנו לתת למצוה הזאת החמורה פני ההסתר תסכים בהם החכמה האלהית לסבה הנכונה גם פני הראות משמץ דבר יגונב אלינו מדברי חז"ל אשר אלו ואלו דברים חיים וקיימים ולפי דרכינו הסכמנו בין המאמרים ונתפשרו דבריהם על נכון. ואולם מה שאמרו וכל יקר ראתה עינו (איוב כ״ח:י׳) זה רבי עקיבא שנגלו לו דברים שלא נגלו למשה וכו' (במ"ר פ' י"ט). לדעתי זהו מענין שאמרו חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב.). וזה שכבר יתבאר על החכם מצד שהוא חכם מה שלא נתבאר לנביא מצד מה שהוא נביא. כי הנביא הוא בעל סוד המלך נאמן ביתו כי מצד היותו בסודו נודע אליו כי בוא יבא ביום פלוני למדינה פלונית ויקרא לפלוני ופלוני שרי צבאיו וילחם על עיר פלוני ויהרוג ממנה פלוני ופלוני המורדים וכיוצא מאלו הענינים. והחכם הוא כאיש הפקח הבא אל העיר ההוא ומתוך הכרתו את פושעי העיר גזר בדעתו שהם חייבין הריגה למלכות ולמלך אין שוה להניחם. אמנם מצד מה שיכיר מקורבתם אל בעלי העיר או אהבתם אליהם ראה שלא יתכן הריגתם אם לא שישימו על העיר. ועוד פשפש בדעתו ומצא שאין בכל שרי המלך יותר ראוים שתעשה מלחמה זו על ידם כי אם פלוני ופלוני. גם שלא תתן קריאתו כי אם בהיות המלך במדינה פלונית וכן ביום פלוני. והנה נתחלפו שני מיני הדעות האלו בשהראשונה היא יותר ברורה ויותר אמתית לא יפול לו בה שום ספק אבל לא ירדה להכרת סבת העניינים האלו החלקיים אם הם אלו או זולתם או אם נפל מצד הרצון לבד. אמנם השנייה תכיר בהתיחדות הסבות אל המעשים ההם או אל עניינים אחרים חלקיים אבל לא הושלם אצלה אמתיות העניינים אם יהיו כאשר גזר בדעתו שראויין לצאת אל הפועל אולי לא ידע המלך או לא ירצה וכיוצא. ועל זה האופן כבר יתגלו לחכמים הבאים אל אמתת המושכלות בדרך החקירה מעניינים חלקיים ופרטיים דברים שלא נתן הגלות בדרך הנבואה ואין צרכה אליהם ומזה הטעם אמר על שלמה החכם ויחכם מכל האדם מהימן וכלכל ומדרדע וגו' (מלכים א' ד') מהימן זה משה (תנחומא פ' זו) שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) כי עם היות שמצד מעלת הנבואה יתגלו למשה רבינו דברים הנפלאים עליונים שאין שום מבוא אל החכמה ואל המחקר העיוני בהם כלל מכל מקום בדברים אשר יש מבוא לחקירה בהם כבר יחכם החוקר מצד החכמ' העיונית בענינים פרטיים שלא נתגלו בנבוא' לנאמן בית ויודע סודותיו הכלליות ועל זה האופן אמר דברים שלא נגלו למשה נגלו לו לרבי עקיבא וחבריו כי באו אל הענינים ההם מצד החושיים והחקיר' העיונית ונתגלו להם בהם טעמים וסבות שלא הוצרכו הגלותן למשה אלא שנשארו לדורות הבאים להתגדר בהם. האמנם כי בכל מה שהתחכמו והעמיקו בו החקירה הוא השגת מה שאמר מרע"ה וזה שאמר שהיה אומר הקב"ה הלכה בשם רבי אליעזר בפרה אדומה ואמר משה יהי רצון שיהא מחלצי ואמר לו חייך שיצא מחלציך (במ"ר שם) כמו שכתבנו במחלוקתו של קרח בשער הקודם. וגם זה עצמו כוונו במה שאמר שהראה הקב"ה למשה את רבי עקיבא עם רוב תלמידיו דורש על כל אות ואות תלי תלין של הלכות ואמר לפניו רבש"ע שלח נא ביד תשלח אמר לו המתן המתין ושמע שהיו אומרים הלכה למשה מסיני (ילקוט פ' שמות רמז קע"ג). הנה שאם יש קצת חדושים בפלפולי ההלכות ובדרכים המביאים אל אמתתם הנה הכלל העולה אינו זולת מה שקבלו רבן של נביאים בסיני. וזהו ענין נכון בזה עם מה שכתבתי טעם אחר בו במה שאמרו ז"ל (מדרש קהלת) כי העושק יהולל חכם זה משה וכו' האמנה כי זה וזה יתכן לפי דעת האלהיים אנשי המאמר התורניים בענין הנבואה והוא שכבר תושפע מאתו יתעלה על צד הגמול בשיעור רב ממה שתחייב חכמת האיש הנביא ההוא כמו שכתבנו בשער ההוא הנזכר. אמנם לפי דעת הפלוסופים והנמשכים אחריהם הרואים שהנבואה היא מחוייבת אל החכמה ושהשפע ההוא לא יושפע על שום אדם רק כפי חכמתו הנה הוא מבואר כי מה שלא ידענו בחכמתו לא ישיגנו בנכואתו וא"כ אין למאמר חכם עדיף מנביא (ב"ב י"ב.) מציאות במחנותם. והנה אחר שהקדמנו אלו העניגים נעבור על פרשת פרה אדומה לתת בה טוב טעם ודעת בדרך קצרה על פי הכוונה הזאת השנייה כי היא אשר תראה הכרעתה על דרך השכל ומאמרי חז"ל: