עקידת יצחק · פרק ע״ד, ד׳

הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה כאמרם ז"ל עמון ומואב עשו שלום ביניהם (סנהדרין ק"ה.) וכדומה. והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה שאמר החכם עליה שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם. וכמו שאמר הכתוב כבושת גנב כי ימצא (ירמיהו ב׳:כ״ו) ולכן לא שבחוה כי אם בנערים שמדרכן לחיות חיי ההפעלות וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת שאין סירכא בלא נקב והרי הוא מגונה. אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת אולם ענינו הוא מה שימנעם לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב וזולתם אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא להעמיד מצב כל החלקים ההם על תוכן החרוז ההוא הכללי ותקון צורתו וצביונו כי על כן נקרא ה' שלום שהשלום שלו (מדרש חזית פ"א) כי הוא ית' הקושר העולמות כולן ומקיימן על צורתן ומצבן בצביונן ובקומתן כי על כן נקרא (דניאל י"ב) חיי העולם כמו שכתב הרב המורה פ' ע"א (ח"א ופ' ע"ב) והכתוב אמר הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחיה את כלם (נחמי' ט') כמו שכתבנו בשער ס"ח. והנה כאשר היה ענין העולם בכללו על שלמותו הנה היה החי ההוא בשלום ובמישור כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד ובקיומו יעמד חי ולא יקרהו פגע חלקי או כללי רק בנתוק החוט ההוא או חלק מחלקיו כמו שהוא הענין כלו באיש הפרטי כיצד בטלו הטוחנות כבר נתק החוט המקשר במקום ההוא החלקי. חשכו הרואות כבר נתק חוט אחר יפה הימנו. נפל רפיון באחד מאיבריו הרי נתקו שנים או שלשה חוטים או יותר ואם נפסקו כל חוטיו או רובם כבר מת החי ההוא ונפסד לגמרי ועל זה הענין הוטל זה השם בבעלי חיים כמ"ש את שלום אחיך ואת שלום הצאן (בראשית ל״ז:י״ד) שהרי אישי הצאן אינם בעלי הסכמה זה עם זה רק טוב המצב והבריאות אשר לכל אחד מהם בעצמו הנה הוא שלומם וטובתם וכאשר יפסד בחלק או בכל שלומם בטל כמו שעל כיוצא בזה באיש האדם נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי (תהילים ל״ח:ד׳) ובהפסד הכללי נאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף וגו' (קהלת י״ב:ו׳). ולא עוד אלא שאפילו בענינים שאינם גוף אחד בעל מצב ולא הרבה גופים נאמר הלשון הזה כמו שאמר (ש"ב י"א) וישאל דוד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה כי מי נתן שלום במלחמה אלא שזכר שלשה הענינים יחד. כי שלום יואב הוא טוב מצב האיש בבחינת חלקיו. ושלום העם בבחינת הסכמת אישיו. ושלום המלחמה הוא הענין המעמיד כל דבר מאיזה מין שיהיה. נמצא שהשלום הוא הטבע המעמיד חלקי הנמצא באופן שהנמצא ההוא ימצא על מהותו ובהעלותו יפרד ויפסד. ובבחינה זאת כבר צדקו קצת בשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ וההפסד פירוד ופירוק וכמו שאמר הכתוב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מ"ה) כי זה לעומת זה עשאם האלהים. והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו כי בהיות החוט ההוא המעמיד מצבם הנאות אלו עם אלו שריר וקיים בגזירת מלך או שופט או אי זה מנהיג שישגיח על טוב האישים ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי כמו שיאות אליו הנה אז יהיו בשלום ובמישור. אמנם בהנתק החוט ההוא ובנפלם כמו שאמר הכתוב בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה (שופטים כ״א:כ״ה) לומר שחסר מהם הכח המקשר החלקי והמיסב תועלתם אל הכללות אבל הם פונים כל אחד אל עבר פניו הנה אז אבד שלום מנהם ויפסדו האנשים המנתקים החוט ראשונה ואחריהם הקרובים אליהם רצוני הבלתי מוחים בידם וכן כל הקרב הקרב עד שיאבדו כלם אם ביד הטבע ואם ביד ההשגח' ואת דמם מיד הנשיא או המנהיג ההוא יבקש אשר בידו להחזיק החוט ההוא או לנתקו. ועל הענין הזה אמר הנביא בדורו אין שלום אמר אלהי לרשעים (ישעיהו נ״ז:כ״א) כי לרשעתם אסף שלומו מהם ונפרדו ויאבדו מהר. לזה היתה כוונת כל התורה בנתינת הסדר הישר וההנהגה השלמה אשר בהם ישמר טוב המצב באיש איש מבית ישראל ובקבוצם יחד אשר בהם יחיו על צד היותר נאות שאפשר וכמו שקיים המשורר באומרו ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א). ולפי זה היתה עצת הלל הזקן נכונה מאד בראשון מפרקי אבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הנה ייחד הלמוד הזה לאהרן כי הוא הידוע שר וגדול בישראל בשמירת הסדר הכללי במנהגיו והוא המפורסם בקיום וחזוק החוט ההוא הכללי ביניהם כמו שלמדו חז"ל (אבות דר"נ פ' י"ב) מאומרו ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל (במדבר כ׳:כ״ט) רצונו שהורגש במותו חולשה או רפיון בחוט ההוא הכללי. כי הנה במשה לא נאמר כי אם ויבכו בני ישראל את משה (דברים ל״ד:ח׳) כי הוא היה מיוחד יותר אצל העיון גם כי בהתלמדו אצלו יהיה למודו כענין ההרגל שהוא טבע שני אשר לא יסור. וזה הוא טעם ורודף שלום שעם זה לא ישכח כמו שהוא הענין בלמודים העיונים כאשר ביארנו בשער נ"א. אמנם הענין השני ביאר באומרו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בהשקפת אהבת הבריות ושירצה להם מה שרצה לעצמו שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) והוא שיקרבם תחת כנפי התורה לקבל עליהם סדר עבודתה הנה בזה נתקיים החוט ההוא וקיים קיימא ונתן ביד האומה הזאת כח וגבורה לקיים סדר העולמות זה אצל זה באופן נכון לקשר כי בחזקם יתוסף כח וגבורה שלמעלה להאציל ולהשפיע כמו שכתבנו בשער מ"ח. והוא בעיני מה שיובן ראשונה ממה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת שבת (פ"ט.) כשעלה משה מרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו משה אין שלום בעירך אמר לפניו לרבונו של עולם כלום יש עבד שנותן שלום לרבו אמר לו מכל מקום היה לך לסייעני. מיד ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר (במדבר י״ד:י״ז). וזה שהשכל העיוני עולה למרום הישגתו בחקירותיו בהשתלשלות הנמצאות וקיומם ומוצא שהוא יתעלה הקושר את כלם ומעמיד או שהם בכלליהם כלם כי על זה האופן ולא זולת נמשך מציאותם התמידי וראה שההפסד יהפרוד בהם הוא מטבע חומריהם עד שיגזור שאי אפשר להם שום קיום והתמדה מפאת התמרים ולא מפאת המורכבים מהם כלומר שאין דבר מהנמצאות מקיים ע"י זכות וכשרון המעשים כלל כמו שהוא דעת פלוסוף מצד עיונו. אמנם להוציאו מידי גזרה זו המקולקלת הושפעה ממנו יתעלה השאל' ההיא משה אין שלום בעירך ירצה כסבור אתה שאין החוט הזה הקושר והמקיים הנמצאות מתקיים מצדך והדומים אליך מבני עירך חזר ואמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו והוא נתינת הטעם לצורך השאל' והוא שהשכל עיוני יגזור שהקיום הזה הנפלא לא יבא מפאת החמר לפי שאין מטבעו והית' חשובתו הנכונ' אמת הוא כי הענין ההוא מיוחד אלי בעצם וראשונ' אבל מכל מקום היה לך לסייעני בו בטוב העיון וכושר המעשים התוריים אשר עליהם העולם עומד כמו שאמרנו ולז' מני ומינך תסתיי' שמעתתא מיד ועתה יגדל נא כח ה' כי החכם השלם ישמע מוסר ויקבל מה שאמרו כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבור' של מעל' (מדרש איכה פ"א) שהוא מאמר נפלא מאד כמו שזכרנו שם והפירש הזה הוא נאות והכוונ' נכונ' מאד. והקש עליהם לענין שני וקרוב אליו והוא היות ההער' על ענין הנבוא' ולהוציא מלבן של המוניים החושבים שאי אפשר להגיע האדם מצד השתדלות והכנ' אנושית אל מעלת הנבוא' אבל שיהי' מצד הרצון האלהי המוחלט עד שכבר אפשר שינבא אשר לא ידע בין ימין לשמאלו ומי שישכיל כל החכמות יד ה' לא תהיה בו מה שיהי' הענין עול בחקו יתברך ומגונ' מאד. ולזה היישירו חז"ל בדרוש הזה אל הנכונ' שבדעות אשר זכרה הרב המור' בפרק ל"ב ח"ב אחר הספר אשר ספרם שם וכוונו הדרוש במשה אדון הנביאים שנודע מענותנותו שהיה מחזיק עצמו לבלתי ראוי לאות' מעלה מצד עצמו אמנם גזר שהאל יתעל' במדת טובו ורצונו המוחלט היה נותן כתרי השלמות הזה לאנשים ואם היו במדרגת האותיות הבלתי מדברות כי אם בתגין או ברשמי זיונין ותנועות אשר יצורפו אליהן. והוא הדבר אשר אמרו משה במליצ' ההיא עצמה בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שמות ד׳:י׳). הנה שדמה עצמו לאותו ענין לאות הבלתי מדברת בלתי הנקוד או התג אשר הוא החן האלהי כמו שאמרנו. והית' ההער' עליו על זה משה אין שלום בעירך על הדרך עצמו שאמרנו לומר שלא יחשוב כך בשום פנים כי בשלום האיש והבית אשר בעיר יהיה שלום בין עליונים ותחתונים ויאצל עליהם מהרוח האלהי ולא באופן אחר. והוא חוזר ונותן טעם למחשב' הראשונ' לומר שהשלמות הזה האלהי בהחלט והדעת לכאור' לא יגזור על שיהי' לו מבא בו כלל והיה כלל התשוב' מ"מ היה לך לסייעני לומר שהאיש השלם יש לו לסייע בזה בלי ספק להשפיע עליו כח האצילות. וכשיהי' כן מבלי מונע מצדדים אחרים הנה הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים. וזהו מה שאמרו רז"ל מהמלאכים שאמרו לר' חנינא בן דוסא אנחנו נעלה אבניך לירושלים ובלבד שתתן ידך עמנו כנזכר בתחלת מדרש חזית. מ"מ נתבאר מה שהיינו עליו מענין השלום שהוא מציאות החוט ההוא והתחזקותו בין הפמליאות ולא יאבדולא יפסד שום איש מהאישים או יותר כי אם כאשר יפרד מחוט החסד ההוא המתווך ביניהם כמו שאמר הנביא אוי להם כי נדדו ממני (הושע ז׳:י״ג). ולזה היתה עצת הלל הזקן נכונ' מאד במה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כמו שזכרנו. ובשנית הנמשכת אליה שאמר בפרק שני מאבות אל תפרוש מן הצבור וכו'. כי הצבור שהוא צבור על דרך האמת הוא אשר הוא מקושר וחרוז בחוט ההוא האלהי כמו שהוא בכל דבר שבקדושה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב) שראוי שתהי' הקדוש' מתווכת ונחרזת בפנימיותם והנה הפורש מהחוט ההוא אשר יחזיקם כפורש מן החיים. אמנם אם יחטא צבור באופן שינתק החוט המקשר והמקבץ אינו צבור באמת כי הותר' האגוד' וכמו שאמר ירמיהו הנביא ע"ה (ט') מי יתנני במדבר ואעזב' את עמי ואלכה מאתם כי כלם מנאפים וגו'. איש מרעהו השמרו וגו'. ומצוה להפרד מהם. אמנם אם חטא יחיד באחת מכל מצות האדם ראוי שישתדלו הכלל על תקונו פן יתפשט הרע בכלל כמו שהוא הענין באחד מן האיברים עם הגוף כלו. או יוציאוהו מכללם כמו שיתבאר אצל האיש אחד יחטא וטל כל העדה תקצוף וגו' (במדבר ט״ז:כ״ב) גם בפרשת שטים בעזרת האל. והנה אחר שהענין הזה מהשלום הוא הטוב ההכרחי המחוייב להמצא לקיום אישי האומה הזאת וכללות' שבה יתקשרו העולמות כלן והוא ענין חיותם. הלא הוא ראוי שיתייחס לו יתעלה לשעה הכשרה ההיא שבה הוקם המשכן ששמע משה קול נאה מהודר ומשובח שאמר לו הקב"ה משה שלום אני מדבר כי לו יאתה ולא לזולתו כי הוא מלך שהשלום שלו שנאמר עליו ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כנזכר: