עקידת יצחק · פרק ע״ב, ה׳

ועתה אחר שהקדמנו זה בביאור צורך הדגלים ותועלתם ודברנו על השואת שני המנינים הנזכרים בכאן ובפרשת פקודי בטעם מספיק כפי חז"ל נעבור על הדבורים אשר בהם נתפשט סדור הדגלים והמסעות הן בפרשה זו או בזולתה כי אף שיפרידו בנתים ענינים אחרים ראוי שנכלל בשער אחד כמו שיאות אליו. וראשונה נעורר קצת ספקות הנופלות באלו הענינים: א באומרו שאו את ראש כל עדת ישראל וגו'. כי מה צורך אל זה המספר יספיק בשיאמר שיהיו כך וכך שבטים דגל אחד במזרח וכך וכך דגל שני לדרום וגו'. יהיו מה שיהיו מהמספר. וכבר האריך הרמב"ן ז"ל על שאלה זו כמו שיבא וכ"ש למה שהנגף מצוי במספרם שכבר תהיה השאלה יותר חזקה: ב בסדר הדגלים שמסדר דגל אפרים במערב עם היותו בן הגבירה ומנשה ובנימין עמו ונוסע בשלישית. ודגל מחנה דן עם היותו בן האמה. ואשר ונפתלי אשר עמו ג"כ. והיותם נוסעים באחרונה הם אל הצפון ומהנראה שהוא יותר חשוב מהמערב. והנה הרמב"ן ז"ל סדר מדרגות הפאות לפי מה שמצא בכתובים מבלי שיתן לדבריו שום טעם: ג אומרו בפרשת בהעלותך כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו'. והלא מקודם לכן היתה העבודה בבכורות שאל"כ מה מכר לו עשו ליעקב כדאיתא במקומו: ד בחלוקי משאות גרשון וקהת ומררי. וטעם חלופי המכסאות אשר למשא בני קהת שקצתם בבגד תכלת וקצתם בתולעת שלי וזולתו בארגמן וזולת זה מהחלופים: ה בביאור פרשה חמורה שנזכרה בסדר בהעלותך בזמני נסיעתם וחנייתם שנרא' בה בלבול גדול ומותר נמרץ כי ירא' שיספיק אל הכוונ' כלה בשיאמר וביום הקים את המשכן כסה הענן. וגו' כן יהי' תמיד הענן יכסנו וגו'. ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל ע"פ ה' יסעו בני ישראל וע"פ ה' יחנו כל ימי אשר ישכן שם על המשכן יחנו. הנה יראה שזה יספיק לכל המכוון והותר גם להנצל משמצת הטעיה אשר כתב הרב המורה בפ"נ ח"ג כי מה יוסיף להנצל בשאמר שהיו עומדים זמן רב במקום אחד וזמן מועט בזולתו על מה שאמר שלא היו נוסעים וחונים כי אם על פי ה' ולמה יאריך עוד באומרו ובהאריך הענן ימים רבים וגו' ויש אשר יהיה הענן ימים מספר וגו' ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר וגו' או יומם ולילה וגו' עוד או יומים או חדש או ימים ועל הכל חזר ואמר בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלותו יסעו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל שנכתב כל זה ללמד על זרחותם ויראתם את השם יתברך שאם היו חונים ימים רבים במקום שאינו טוב בעיניהם לא יסעו משם עד העלות הענן או כאשר יחנו במחוז חפצם ויעלה הענן משם מיד ילכו לרגלו או אפילו שיהיה להם צער מתכיפות המסעות וטורח טעינת המשאות ופריקתם שלא יתעכבו מלכת אחרי הענן כלל כמו שהאריך בדבריו הנה הוא טעם חלוש כי איך יסורו מלכת אחר מנהיגם ואנה יפנו ואנה פניהם מועדות וגם הוא הראה שלא נתקררה דעתו בזה עד שהוצרך לסוף לומר ויתכן שאירע להם במסעות שעשו המסופר בכאן ולא בענין אחר וכו'. וגם בזה אין נחת רוח שהרי מלשון הכתוב נראה בהפך במה שאמרו ויש אשר וכו' ויש אשר וכו': ו בפרשת חצוצרות וכבר כתבנו הראוי בה בשער ס"ז פרק ה'.ז בפרשת חובב בן רעואל הכתובה בין המסעות שנראה ממנה שהיה צריך פיתוי והסתה גדולה לשיאבה להתמיד ישיבתו עמהם ולא עוד אלא שהחליט המאמר לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך ואנה פנה כל חסידותו אשר בו בא עם בתו ובניה אל המדבר אשר יחנו שם הר האלהים כמו ששבחוהו חז"ל (מכילתא פ' יתרו) ועוד שההליכה הזאת נזכרת קודם מתן תורה אלא שזו כבר התרנו יפה בפרשת וישמע: ח אומרו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וגו' ובנחה יאמר שובה ה' וגו' כי מה טעם בשיאמר משה דברים הללו כי יחנו וכי יסעו. ומה בשיזכיר דברים שיראה מפרסומם שהוא יתעלה קם ונוסע ממסע אל מסע ושיש לו אויבים כענין האדם. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הביאור: