עקידת יצחק · פרק ע״א, ד׳

עם ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו וקבל עליו עול מלכותו. וכמו שאמר דוד (ד"ה א' כ"ח) ועתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה. הנה באמת השלמות המיוחד אל האדם הוא זה הענין השלישי כי השנים הראשונים הנה ימצאו לו מצד סוגו. אמנם השלישי מצר הבדלו וזה כי ההשתלם האדם בצרכי עצמו לא ימצא לו במה שהוא מדבר אבל במה שהוא חי כי הבעל חי בלתי מדבר ימצא לו זה השלמות כמו שנראה בנמלים ובדבורים וזולתם אשר יש להם חריצות נפלא בהכין להם הנאות לצרכי חייהם. גם ימצא בהם ההשתלם עם הזולת ממינם כמו שהוא בנדיבות החרנגול וכבר אמרו חז"ל (חולין ס"ג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה וכמוה רבות. אמנם ההשתלם עם האל יתעלה ח"א להמצא אלא מפני הנפש הדברית שהיא ההבדל המיוחד לו כי היא אשר תצליח ותשכיל בדברים שלמעלה ממנה במדרגות הנמצאות עד הגיע אל הסבה הראשונה יתברך שמו ותזדרז לדעת אותו והצנע לכת בדרכיו. וזה הענין אמרו החכם שלמה בסוף משלי (ל') אחר שזכר שם בפרשת דברי אגור בן יקה עוצם מדרגת הדרושים האלהיים בערך אל האדם במה שאמר מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע כל אמרת אלוה צרופה מגן רוא לחוסים בו אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואחר התפללו לבל יחטא בהם לסבת רש ועושר כמו שחטאו הארבעה דורות שנזכרו שם כמו שנתבאר קצתו בשער י"ו וקצתו בשער י"ט. וזכר אח"כ שאפילו העניינים הטבעיים נפלאו ממנו במה שאמר (שם) דרך נשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. וזכר סבת זה באומרו (שם) תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת כמו שנתבאר בשער ט'. הנה הוא סמך לשם מה שיתחייב האדם להשתדל בחכמות ולמלאת ידו מהם כי הוא השלמות המיוחד אליו מצד שהוא חי מדבר כי שאר העסקים אשר לו אם בשלימות עניינו עם עצמו. ואם בשלימותו עם הזולת ממינו כבר נמצאו יותר בשלמות למשתתפים בסוגו ואם הם מקטני הב"ח הבלתי מדברים. ואמר (שם) ד' הם קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו שממית בידם תתפש והיא בהיכלי מלך אמר שכבר נמצאו ארבעה בעלי חיים מקטני הבריאה במספר ארבעה סוגי הסבות אשר בכלהפעולות שהמה חכמים שהחכימם הטבע בענינים הצריכים למציאותם עם היות הסבות ההנה חלושות בהם מזולתם. ועל חולשת הסבה הצוריית אמר הנמלים עם לא עז כי העזות הוא מפעולות הנפש והיא זולת החזוק כמו שאמר (דברים כ״ח:נ׳) גוי עז פנים. (במדבר י"ד) אפס כי עז העם. כלומר שהכח הצוריי בו הוא חלש ועם כל זה ויכינו בקיץ לחמם שהוא צורך עצמם ומזונם וכמו שאמר במקום אחר (משלי ו׳:ו׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם. ועל הסבה החומרית אמר השפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. כלומר שאין חמרם קשה ועצום ובנין גופם חזק ועם כל זה ויכינו בסלע ביתם לשבת משכנות מבטחים מזרם וממטר ומיד בני אדם. ועל הסבה הפועלת אמר מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו כי אע"פ שאין לו מי שיסדר פעולותיו הצריכות להיות הנה הוא יוצא כלו בסדר נכון ואופן שיוכלו לאכול את עשב הארץ על צד היותר נקל ויותר בטוח להם שאיפשר. ועל הסבה התכליתית אמר שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך והיא העכביש הידועה אשר בידיה טווה ואורגת היריעות הדקות והרשתות לתפוש בהם הזבובים והייתושים למאכלה והתכלית הזה ימצא ביותר בתכלית העפוש ועם כל זה הנה היא לא תמנע לעשות כן בהיכלי מלך אשר הוא מקום רחוק לתכלית ההוא מצד נקיות המקום ורוב הנמצאים ולזה והיא בהיכלי מלך כלומר שאינו מכוין להביא ראייה אלא מן השממית שהיא בהיכלי מלך. ואחר שזכר הבעלי חיים האלו בבחינת התחזקם בשלמותם בעניני עצמם נעתק לזכור בעלי חיים אחרים אשר ימצא להם זה הענין עצמו בבחינה אל זולתם. ואמר (שם) שלשה המה מטיבי צעד וגומר. כי מטיבי צעד ומטיבי לכת הם ענינים אשר הם בהליכה עם הזולת ואמר ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל לומר שיש בעל חי שהוא כראש ליתר הבעלי חיים וכמו שאמר (חגיגה י"ג:) מלך בחיות אריה והוא כגבור הלוחם מלחמותם ולא ישיב מפני כל והרי זה ענין אצל הזולת ממינו. וכן זרזיר מתנים אשר יש לו ענין אצל הזולת כי הוא כלב הציד חגור במתניו אשר עניינו לצוד ציד ולהכין לפני בעליו וכן התיש אשר הוא המנהיג ההולך לפני הצאן לנחותם הדרך. ומלך אלקום עמו שיש חיה שיש לה מהערמימות שיעור שנוצחת לארי' שהוא מלכה ואין לו תקומה עמה. ואחשוב שהבריה הזאת היא החיה אשר ראיתי בדברי חז"ל (שוח"ט תהילים ק״ד:כ״ד) אמר מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק״ד:כ״ד) כגון אריא כלבא וקנקנתא דהוו קיימי אהדדי והוה אריא צערא דכלבא והוה כלבא צערא דקנקנתא והוה קנקנתא צערא דאריא ולא הוו מזיקי להדדי. ואולי שזאת היא שאמרו שהיא חופרת חפירה תחת הקרקע בעלת שתי פיות אחת רחבה ואחת צרה והולכת אצל האריה ומקניטתו עד שיכעס וירדוף אחריה והיא נמלטת מפניו באותה חפירה דרך פיה הרחב והוא נכנס אחריה ורודפה עד שנלחץ בצרות החפירה והיא יוצאה דרך פיה הצר וחוזרת עליו דרך השער אשר בא בו ומוצאתו שם נלחץ והורגתו והנה לוקח שמו מזה הפעולה מיוחד מלך אלקום עמו כלומר שאין למלכו תקומה עמו. והנה אחר שזכר אלו החיות אשר נמצא אתם אלו שני מיני החריצות שאמרנו הסב הדיבור נכח מין האדם ואמר בדרך שאלה אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה (שם) לומר אם יתכן לך שתתנבל אתה יותר מאלו בהיות לך עליהם סבות ההתנשאות ולא תשלים אתה הענין המיוחד לך כמו שמשלימים אלו, שני אלו הענינים הנמצאים להם. ואם זמות וחשבת היטב במהות הדבר הזה המיוחד תשים יד לפה כלומר שתשכיל ותדע כי זה ההתנשאות עליהם חוייב שיהיה מצד הפה והדבור שהוא ההבדל המיוחד לאדם אשר ההשתדלות בו לבד הוא אשר יועיל להוציא ממנו תועלת עצמי ואמתי וזולת מהשני עניינים הנזכרים שהם אינם אלא תועלת מדומות או שיזיקו ועל זה אמר (שם) כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב. המשיל הענין המיוחד אל המין האנושי מצד הבדלו אל החלב כי כאשר ישתדל המשתדל בהמצתו יוציא חמאה כי הוא דבר טוב ערב ומועיל. ועל הענין האחד אשר לצרכי עצמו אמר ומיץ אף יוציא דם כי העסק וההשתדלות בזה אצל הבעל חי הוא להמציא ולהרבות דם הבעל חי כלומר לגדל ולחזק הנפש הגופיית כי הדם הוא הנפש ומיץ אפים בעניינים הזולתיים יוציא ריב כי העסק ההוא ימציא ריב וקטטה בין האנשים המבקשים אותם בקנאת איש מרעהו כמו שהוא מבואר מעניינם והוא הדבר המושג בעסק ההוא בלי ספק הנה מבואר מדבריו מה שרצינו אותו מהיות זה הכח הדברי החלק המיוחד שבו ישתלם האדם מכל כחותיו כמו שקרוב לזה ביארו הפילוסוף בפרק חמישי מאמר א' מספר המדות אצל זאת החקירה אמר א"כ מה הוא זה אם נאמר שהוא כח הזנה יראה שהוא כולל לצמחים והנה נרצה דבר מסוגל וכשנסיר כח הזן ונפש הצומחת ישאר המרגשת יראה שגם זה כולל לסוס לשור ולכל חי ישאר אז פעולת מה אשר להשכל. והנה לפי שהיה הדבור החיצוני מיוחד לבעלי השכל כי הוא שליח השכל ומליצו המעיד על שולחו היה מהראוי שיהי' שלוחו כמותו בתכלית הדיוק וההזהר שלא יתפשט כי אם בדבר אשר יאמר אותו השכל ויורה על צרכו ואין צריך לומר שלא ינבל את פיו ולא יטמא אותו בדברי הנבלות והחסרונות כמו שאמר הרב המורה פרק שמיני חלק שלישי. אמר שזה הדבור בלשון הוא מסגולות בני האדם וטובה גמלה השם לאדם להבדילו בה משאר בעלי חיים כמו שאמר (שמות ד׳:י״א) מי שם פה לאדם ואמר הנביא (ישעיהו נ׳:ד׳) יי' אלהים נתן לי לשון למודים ואין צריך שנשתמש בטובה ההיא אשר נתנה לנו לשלמות ללמוד וללמד, בגדולה שבחסרונות ובחרפה השלמה עד שנאמר מה שיאמרוהו הסכלים הזונים בשיריהם ודבריהם הנאותים בהם לא במי שנאמר להם (שמות י״ט:ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"כ. וכבר יחדנו אנחנו שער ס"ב בספר בגנות הספורים המגונים למיניהם וההזיקים הנמשכים מהם. וכמה הרחיקה אותם התור' נביאיה וכתוביה בכל מקום אשר מכל זה יראה היות הענין בדבור כמו בשני הענינים הקודמים. כי כאשר יהי' שמושו על הדרך המיוחד הזה אשר בשליחות השכל הנה יקרא דבור חצוני העומד לשרת אל הדבור הפנימי וקרוב אליו. אמנם בהשתמש בו בדרך השלוח וכאשר יעלה אל הרצון המשולח הנה הוא לא יקרא דבור ולא בעליו מדבר אלא מסקל באבנים וכבר ישתתף לגעיית הבעלי חיים המזיקים או לצפצוף העופות שאין בהם ממש. ומה גם עתה צריך מאד מאד ליזהר מהדבור נגד פני עליון בדבר מן הדברים אשר לא לרצון יהיו לפניו כמ"ש החכם אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳-ב׳). יאמר כי אחר שכאשר גבהו שמים על הארץ גבהו דרכיו מדרכינו ואין לנו בו אפי' אמדנא השתדל שיהא הדבור מוגבל והיותר מצומצם ומועט שאיפשר כי ברוב דברים לא יחדל פשע. ומזה יש ענין גדול בדברי הנדרים אשר ידרו האנשים לשלם לו יתברך כי היותר משובח הוא שלא ידור כלל לפי שהנודר לא ימנע משידור או בדבר מצוה או בדבר הרשות ואם היה בדבר מצוה הנה לא ימנע משידור וישלם או שידור ולא ישלם. הנה הוא מבואר כי כאשר ידור האדם נדר בדבר מצוה שהיא מורה בנדרו שהוא אינו מושבע ועומד עליו וכשיעשה אותו מפני נדרו יורה שלא מפני מצות הש"י הוא עושה אלא מפני רצונו שנדר וקיים והרי הוא מעשה פגום בהוראתו. והוא מה שאמרו חז"ל (גיטין מ"ו:) כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקטיר עליה ופירש רש"י ז"ל בשעת איסור הבמות ואמר שטעם זה לפי שהוא חייב לישאל על נדרו והתימה כי אם רצה לקיים למה ישאל. אלא שהכוונה כי המקריב בבמה כוונתו לעבודת שמים אמנם להיות' במקו' בלתי נרצה לפניו ית' היא אסורה. וכן זה שנדר לעשות מצוה אף ע"פ שהמצוה היא רצויה לפניו מאחר שיעשנה בתורת נדרו הנה הוא בלתי נרצה ולזה כאשר נדר נראה כאלו בנה במה להיותו תחלת המעשה וכאשר קיים נדרו כאלו הקטיר עליה שהוא סוף האיסור וסיומו. ואיפשר כי מה שכתב רש"י ז"ל שחייב לישאל על נדרו הוא כדי שישוב לחפשיותו וכשיעשה יעשה מחמת המצוה לא מחמת הנדר והנה כאשר נדר ושלם הוא מעש' בלתי נרצה כל שכן כאשר נדר ולא שלם כי הוא חטא נפלא ועצום לחלל דברו ושלוח שכלו כמו שבאו בתורה שלשה פרשיות על זריזותו ופרשת נדרים (במדבר ל׳:ג׳) האומרת איש כי ידור נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ושם מפורש דין האיש והאשה בין נערה בין ארוסה בין נשואה ונדר אלמנה וגרושה בכלנה הקפידה תורה כי מוצא שפתיה לנדריה אחור לא ישוב ריקם. וכן בפרשת נזיר (שם ו') איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר ליי' מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ענבים לחים ויבשים לא יאכל כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל, וכל החומרות ההן שכתב האל ית' בענינים ההן. וכמו שאמרו (ע"א נ"ח.) לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב וכל זה כדי שלא לחלל דברו וכמו שאמר דוד (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ושלמה בנו אמר כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים את אשר תדור שלם (קהלת ה׳:ג׳) אמר כאשר קפץ לבך לידור נדר לפני האלהים הוי זהיר לשלמו ואל תאחר בו כי על דרך האמת אין חפץ בכסילים הנודרים כמו שאמרנו אמנם אם נדרת את אשר תדור שלם כי אפילו לדעתך שאתה חושב שיש חפץ בנדרים טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כי הנודר ואינו משלם זהו חלול דברו והקל בכבוד ומורא האל יתברך אשר נדר לשמו וחייב עונשים גדולים. וכמו שאמר במדרש (ויקרא רבה פר' ל"ז) אמר רב נחמן בר' יצחק כל מי שהוא נודר ומשהה את נדרו גורם מיתה לעצמו שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ונאמר (יחזקאל י״ח:ד׳) הנפש החוטאת היא תמות, ואמר (ויקרא רבות שם) כל מי שהוא נודר ומשהא את נדרו בא לידי ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכלן מיעקב אבינו שנאמר בו (בראשית ל״ה:ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם ומעשה דינה ושכם (שם ל"ד) ורב אמר (ויקרא רבות שם) שגם קובר את אשתו וכל זה בשהייה בעלמא כל שכן בחלול לגמרי וכל זה בנדר של מצוה ועבודת השם ית'. אמנם אם היה הנדר בדבר הרשות או בדבר הבאי הנה המחלל מפסיד והמקיים אינו נשכר כי מה לו יתב' שיעשו הדברים ההם או שלא יעשו באמת הנודר בהם הוא בנה במה והמקיי' מקטיר עליה לפי שהמעשים ההם עצמם כעין ע"א הם ולא לרצון הם לפניו ית' ועליהם אמרו (נדרים כ"ב.) יש בוטה כמדקרות חרב כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב אלא שלשון חכמים מרפא כמו שפירש רש"י ז"ל שמצוה לשאול עליו ואמר שמואל (שם) הנודר אע"פ שמקיימו נקרא חוטא מאי קראה אמר ר' אבהו וכי תחדל לנדור לא יהי' בך חטא ומעשה יפתח בבתו (שופטי' י"א) יוכיח כמו שאמרו חז"ל במדרש פרשה זו (ויקרא רבות שם) וכי לא היה יוכל להתיר את נדרו אלא אמר יפתח אני מלך איני הולך אצל פנחס ופנחס אמר אני כהן גדול איני הולך אצל עם הארץ מבין דין לדין צפת ההיא עלובתא ונתחייבו שניה' בדמיה. פנחס נטלה הימנו רוח הקדש שנ' (ד"ה א' ט') ופנחס בן אלעזר הכהן נגיד היה עליהם לפני' יי' עמו לפנים ולא עתה יפתח היה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה הדא הוא דכתיב (שופטי' י"ב) וימת יפתח ויקבר בערי הגלעד בעיר לא נאמר אלא בערי מלמד שהיה נישל איברים איברים ונקבר במקומות הרבה כי הנה יפתח נדר בדבר הבאי ושלא כהוגן והיה בלי ספק בוטה כמדקרות חרב והיה לשון חכמים מרפא ולפי שלא שאל נענשו השואל והנשאל. ויש לשאול למה לא התירו זקני ישראל חרם אנשי יבש גלעד (שם כ"א) כי הוצרכו להחרימם והרי היה ראוי לחוס עליהם יותר מעל בתו של יפתח אע"פ שחטאו. וכן למה לא התירם חרם ארור נותן אשה לבנימן (שם) שהוצרכו להערים ולהתיר בנות שילה להם כמסופר שם. אמנם על אנשי יבש גלעד יש לומר כי לפי שעברו במרד ובמעל על חומרת חרם גדול שקבלו כל ישראל עליהם במעמד כלם להמית אשר לא יבא לעזרת יי' להעביר חטאים מן הארץ כמו שאמר הכתוב (שם) כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא עלה אל יי' המצפה לאמר מות יומת. ולזה לא ראו להתיר החרם ההוא כמו שלא הותר אצל עכן (יהושע ז') אבל הדבר השווה לשני העניינים יחד יראה לי שהוא מפני מה שנאמר שם בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה כי לא היה אז להם מלך או נשיא שיחרים ויתיר על דעת כלם אבל קבלו החרם כלם במעמד אחד כמו שאמר שנשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין וכן בענין יבש גלעד והיו ודאי צריכין מנין אחר כמוהו להתירו ולא ימצא שכבר מתו רבים מהם במלחמה והשבועה היתה קודם לכן כמו שאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן את בתו לבנימן לאשה. והרי אמרו בפרק אלו מגלחין (מועד קטן י"ז.) גבי ההוא גברא דשמתיה רב יהודה גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך זיל גבי נשיאה ודאי ביניהם לא ימצא מנין כמנין הראשון ונשיא אין להם שיתיר על דעת כלם ולזה הוכרחו לקיים בזה ובזה שבועתם ולהמציא אותה תחבולה לתת בה ירושת פליטה לבנימן מבלי צורך התרה כמו שאמר והיה כי יבאו אבותם ואחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו יאמרו שאם תהיה תלונת הקרובים מפני שנתפרסם שכבר לקחו בני בנימן נשים מאנשי יבש גלעד ואם כן כבר יבאו בנותיהם שם לרקחות ולטבחות ולאופות לא זולת ישיבו אליהם שאינו כן שלא לקחו איש אשתו במלחמ' ההיא שכבר נאמר (שופטים שם) שלא מצאו אלא ארבע מאות נערות ולא מצאו לשם מאות. ואם תהיה התלונה מצד החרם הנה לא אתם נתתם להם כעת תאשמו עליהם והוא פירוש נכון ושוב מצאתיו בפירוש ר' דוד קמחי ז"ל. ואחשוב כי לכוונה זו חזר בסוף הספור הזה לזכור בימים ההם אין מלך בישראל לומר כי כמו שהיה עקר החטא ההוא לסבה ההיא כמו שזכר בתחלה כן היו אלו הענינים הכרחיים להעשות כן לסבה ההיא בעצמה. הנה שנתבאר מכל זה מה נכבד הכח הדברי הזה אשר נתן בסגולת האדם ומה יקר טובו וכמה ראוי ליזהר בו בכל מיני הדבורים ובכללם באלו הענינים אשר בהם יוציאו דבר לפני האלהים אם בנדרים ושבועות אם בערכים. והנה לפי שבהפלאת הערכים אינו מוציא בפיו דבר קצוב ואיפשר שיקל האדם בהם אם להעריך אותו במעט מהדמים כפי רצונו או בשהיית שלומו לזה באה פרשה זו לבאר ערך נפשות האדם אם זכר אם נקבה בגבולי זמניהם כי זה היה קשה מאד להעריכו שאם ישוער בבחינת מעלת נפשו הוא אין ערוך אליו. גם אם יעריכוהו מצד עשרו או ייחוסו או שאר ענייניו אין לדבר סוף ויקר פדיון נפשו וחדל לעולם. ואם ישוער לפי מה שישוה לימכר בשוק יהיה דבר בזיון וקצף. לזה ראתה החכמה האלהית להעריכו בין זכר בין נקבה וחלק שוייו לפי שניו וחלק אותם לארבעה חלקים כפי אשר היה גלוי וצפוי לפניו כי מי כמוהו יערך ערך נפשות ליי' וכן בשאר הערכי' כמו שיבא. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן יוחאי במאמר שזכרנו ראשונה כשם שבנדרים בל יחל ובל תאחר כך בערכים בל יחל ובל תאחר. ירצה כמו שבאו בנדרים אזהרות מתחלפות בשני לאוין. האחד לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (במדבר ל׳:ג׳-ד׳) ואם שוהה הרי הוא חלול. וכן נאמר (דברים כ"ג) כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו. לפי שכל הנודר נדר לאלהי ישראל בפיו ובשפתיו אשר היא הסגולה המיוחדת אל המין המדבר אין ראוי לחלל אותה ולשום עצמו כשאר הבעלי חיים המצפצפים והמהגים כן הוא הענין בערכין הבלתי נקצבים מעצמן אחר שהן קצובים ונערכין בדמיהם בתורה האלהית וכל החומרות והעונשים הבאים על הנדרים כמו שזכרנו הם באים על הערכים ואחר שקפץ ונדר או העריך אמר להם הקב"ה לישראל כל מי שהוא נודר מכם לא ישהא את נדרו כדי שלא יחולו עליו עונשין לפיכך הזהיר משה את ישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והנה הוא היה יועץ בזה עצה נכונה מאד והוא כי טוב מזה את אשר לא ידור כלל אין צ"ל בדבר הרשות או בדבר הבאי שאין לו ית' חפץ בכסילים כענין בת יפתח ודומה לו האומר שבועה שלא אוכל דבר זה שלא אבא בית פלוני או שלא ישא בתו וכדומה. אלא אפי' שידור נדר לעשות מצוה זו כגון לעשות סוכה או ליטול לולב או לעשות צדקה טוב אשר לא ידור כמו שאמרנו ראשונה אלא שיעשה מחמת המצוה המוטלת עלינו מהר סיני ולא יראה עצמו שפטור מהמצוה ההיא אלא מחמת נדרו שאינו כן כי אע"פ שלא ידור יבקש השם ית' ממנו אם יש לאל ידו לעשות ולא עשה וכאשר נדר על המעשה יש עליו שני חובות ואע"פ שיפרע ממנו מעקר החוב המוטל עליו מעיקרא עדין ישאר החוב השני. והוא מה שאמר הכתוב במשנה תורה כי תדור נדר ליי' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו יי' אלהיך מעמך והיה בך חטא אמר שכאשר קפץ ונדר לעשות המחוייב לעשות מעצמו שלא יאחר לשלמו כדי לפרוק מעליו שתי חובות שאם יאחר ידוע ידע שדרוש ידרשנו יי' אלהיו מעמו בכח השטר הראשון שהוא מצווה ועומד על הדבר ההוא ונפרע ממנו מדעתו או שלא מדעתו וישאר עדין החטא של איחור הנדר בהוייתו. אמנם כי תחדל לנדור עם היות שדרוש ידרשנו השם יתברך בכח שטרו הראשון כמו שנזכר הנה לא ישאר בך חטא הנדר והוא מה שהזהיר משה לישראל וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא והיא עצה נכונה מאד. וזה מה שרצינו מהמאמר הזה אל הענין שהיינו עליו וראינו להקדימו לפרשה זו של ערכים. כפי מה שפירשנו ענינו. ואחרי כן נשלים ביאורה ונדקדק בה שלשה ענינים.