עקידת יצחק · פרק ז׳, ט״ז

אמנם מה שזכרתי בפירוש ויצמח יי' אלהים הוא האמת והנכון כמו שמשלים כוונתו בכאן וזה כי בענין הדעת טוב ורע יש ג' מדרגות כמו שהיא הענין בכל המעלות, מי שיסכלהו לגמרי. ומי שידעהו כהוגן. ומי שידענו בשבוש. ומהידוע כי מי שלא ידע אותו כלל הנה הוא נמשל לבהמות אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו. והוא יהי' פרא לא אדם כמו שאמר הכתוב ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע (דברים א'). והנביא אמר בטרם ידע הנער בחור בטוב ומאוס ברע (ישעיהו ז׳:ט״ו). וברזילי אמר על חולשתו בעצמו האדע בין טוב לרע (שמואל ב י״ט:ל״ו): ואשר ידע אותו כהוגן ומשתמש בו כראוי הוא האיש הנולד בצלם אלהים כאשר העיד הקדוש ב"ה על עצמו הן האדם היה כאחד ממנו וכו' בכתובים שזכרנו למעל': אמנם מי שידעני בשבוש הוא המשתקע בו ומתעצם בעצמיותו ומשתמש בו שלא כדרכו ושם אותו לתכליתו כמי שעשו בוני המגדל כמו שיתבאר בשער י"ד ב"ה כי היה טעות בידם ונשאר ביד הנמשכים אחריהם והם רוב בנין העולם. והאמת כי אינו רק שער קרוב להגיע בו אל בית החיים הסמוך אליו כי לזה שמם שכנים מצרנים בתוך הגן כמו שסמכם ותיוכם הכתוב באומרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות וכו' (דברים ל׳:ט״ו) ובשאר הכתובים הדומים אליהם שזכרנו. ועל כן היו בשמוש זה העץ ג' ענינים כנגדם. הא' מי שלא ירגיש בו כלל הוא יהי' עיר פרא נשאר בפתיותו המוחלטת כבהמת השדה אשר אין לו דבר עם אדם. אמנם מי שהרגיש בו והורגל אצלו ונהנ' באוירו ובהבטתו בו ומשתמש במשמושו ובריחו כענין רוב עצי הבשמים שכך הוא דרכן יועיל מאד להיטיב הפקחות ולדעת ולהשיג הכרת הטוב והרע על שוויו להיותו כאלהים יודע טוב ורע. ואחשוב כי גם הטעימה ממנו לבד אם שלא תועיל לא תזיק דטעימה לאו מלתא היא כמו שאמרו ז"ל לגבי תענית (ברכות י"ד.) והחוקר בפי"ד מהג' מהמדות הסכים לזה כי על כי לא ייחס חרפת התענוגים רק אל חוש המשוש לבד כמו שהוא באכילה הגמירה והמשגל כי אמר שהטעם אינו רק משפע הטעמים והוא דעת נכון מאד לכוונתינו. והנה הרב המורה בזה במה שאמר שהמרי היה ההשתקעות בו הנה יורה כי השמוש בלי השתקעות הוא טוב. וזה באמת היתה סבת מציאותו וצורך היותם שם בג"ע אצל עץ החיים כדי שיגיע למשתמשים בו כראוי התועלת ההכרחי ההוא שאמרנו שאי אפשר זולתו. ומה שתרגם אנקלוס דאכלין פירוהי חכמין וכו'. לא כוון להכחיש זה רק תקן להמון שלא יחשבו שהעץ ההוא היה בעל נפש יודע טוב ורע כמו שתקן הרמב"ם ז"ל באמרו לא תאכל ממנו שהוא כמו בעצבון תאכלנה. ואכלו איש את גפנו וכו' (ישעיהו ל״ו:ט״ז). אמנם האכילה לגמרי וספוק המזון ממנו עד שיתהפך הנזון אליו הוא לבדו אשר נאסר לו מפני רוב היזקו אשר אין רע ממנו והוא ענין ההשתקעות שאמרו. והוא אומרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי האכילה הוא ענין נוסף על שאר השמושים הנזכרים וכאלו בלשון הזה עצמו יתירם או יצוה עליהם כרופא זה הנותן ביד החולה תפוח מרקחת מעשה רוקח לפקחו בעוצם רחניותו או להעטישו והזהירו שלא יאכל ממנה פן תזוקנו דלאו לאכילה קאי. וזה היה מקום המעדת רגלי חוה, אמרו בויכוחה לפני הנחש כמו שיבא בשער ט' ב"ה. והודיעו כי ביום שיסתפק מהענין ההוא בזה השיעור המכונה לאכילה גסה עד שיחשוב שזולת החיים המפורסמים הוא הבל. בו ביום יחוייב להמנע ממנו החלק העצמי השכלי שהוא עץ החיים ואין המות האמתות זולת זה הבאה ליומה גם יפסק ממנו חוט החסד המושך עליו החיים התמידים כנגד טבעו בדרך ההשגחה שכר עמידתו על המצוה ויחוייב לו המות הטבעי הכרוך בעקבות היייתו אשר אין המלט ממנו למתפרד מהרצון האלהי כי כן הוא חק כל דבר התלוי בזכות שבהסתלק הסבה מסתלק ההשגחה האלהית וישאר הענין לטבעו ופחות ממנו כטעם והיה כאשר תריד ופרקת כו' (בראשית כ"ז). והנה הסרת המלכות משאול תחת כי לא שמע את דבר ה' כמו שיבא בפרשת עמלק שער מ"ב. וירידת ישראל למצרים בעלילת כתונת פסים. גם גזירת מתי מדבר בדבר המרגלים כלם ענינים דומים ונאותים זה לזה כמו שיבא כל אחד מהם במקומו ב"ה ונוסף שתהיה האכילה הזאת סבה להפסד החברה וקלקול חיי הישוב כמו שהיה בענין קין והבל כאשר יבא בשער י"א. והנה א"כ יהיה ענין מות תמות, מות ע"י ב"ד של מטה תמות ע"י ב"ד של מעלה, ובמדרש מיתה לאדם מיתה לחוה מיתה לו מיתה לדורותיו (ב"ר סוף פ' ט"ז):