עקידת יצחק · פרק ס״ח, ז׳

צו את בני ישראל ויקחו אליך וגומר. הנה אחר שהשלים המצות הבאות במעש' הקרבנות עצמן ובהכשר המקריבין וקדושתם ובקרבנות המועדים זכרון תועלתן שהספר הזה מיוחד אליהם סיים בהכשר שמן למאור ומצות עריכת הנרות בבקר ובערב על ידי הכהן המיוחד שהיא עבודה עקרית שבמקדש ואם תרצה לומר תכליתית לפי מה שכתבנו ראשונה ורש"י ז"ל כתב זה לשונו זו פרשת מצות נרות ופרשת אתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר המשכן לפרש צורך המנורה. וכך משמעה ואתה סופך לצוות את בני ישראל על כך וגומר ויפה תפש עליו הרמב"ן ז"ל שהרי אין הפרשה ההיא סמוכה לפרשת המנורה כדי שתהיה השלמתה: (א) ואנחנו כבר פירשנו שם שלא נזכר הכתוב ההוא לשם רק לתת סבה אל צורך בגדי הכהונה שיאמר בסמוך (שם) ואתה הקרב אליך וגומר ועשית בגדי קודש כלומר אתה סופך לצוות על ערך הנרות אשר יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם וגו' לכן הקרב אליך את אהרן אחיך. ועשית בגדי קדש וגו'. כי אין לבא לפני מלך הכבוד להעלות נר זולת זה. והוא פי' נאה ומסכים למה שאמרנו מהיות המצוה הזאת תכליתית עד שטעונה בגדי קדש תחלה לשרת בה: (ב) וכאשר הזכיר ענין המטרה סדר אצלו מעשה לחם הפנים ומספר חלותיו ומערכותיו ואזכרת הלבונה וזמן עריכתו ומה יעשה בו. כי שני הענינים האלה הם קרובים וסמוכים בענינם כמו שאמרו (יומא כ"א:) מנור' בדרום ושלחן בצפון כי הם כמו ימין ושמאל האדם ועל דרך זה נאמר (משלי ג') ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד כמו שכתבנו בפרק הד' מהשער הקודם עם היחס אשר בין העומר ושתי הלחם ולמם הפנים שאמרו חז"ל (אבות פ"ה) שלא נמצא פסול בשלשתם. וכבר כתבנו בפרשת המשכן וכליו מה שנזדמן בידי לכתוב בענינים האלה ידרש משם. ועתה לפי שכל הספר הזה במעלתן של ישראל וקדושתן משאר האומות הוא מדבר כמו שנמשכו הדברים מתחלת מעש' הקרבנות. ואחר בהבדילם מהמאכלות האסורות ומיתר הטומאות פנימיות וחצוניות ומהשכיבות המגונות עד הרחיקם לא מהכיעור לבד כי אם מהדומה לכיעור כמו שנתבאר בכל פ' קדושים תהיו. ואחר מה שרוממם מכל לשון בתת להם סדר זמנים ומקראי קדש אשר יקראו אותם במועדם אשר בזה יזכו להאיר נרו של הקב"ה אשר ברית מקדשו כנזכר: (ג) הנה סמך מעשה בן אשה ישראלית להורות מה ילד הפריצות והבלתי נקיות ילדי פשע ובני חטאת בזה שהיה בן אשה ישראלית שנפרצה מכללה ויצאה להבעל לנכרי כמו שאמר והוא בן איש מצרי כי הורה בו הנסיון תועלת ההשמר וההזהר בכל המצות הקודמות מזה המין ודומיהם והוא אשר נדעך נרו כמו שאמרנו. והנה לענין המעש' יראה כי לאשה הישראלית הזאת היה בן אחר מאיש ישראלי. (ד) וינצו שניהם במחנה על צאת בן המצרי ממחיצתו בדבר היחס או הירושה וכדומ' ק"ו ממה שנאמר ביפתח (שופטים י"א) לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתם (ד) וזהו שנאמר וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי הידיע הקרוב אליו. ובזעפו עמו גבה לבו עד להשחית ויבז לשלוח יד לשונו ביהודי אחיהו שהיה מריב עמו וחרף וגדף ויבטא בשפתיו וקלל באלהיו. והדעת נותן כי היה זה לפי שיצא מחוייב מדינו של משה על עסקי מחנה כמו שאמרו חז"ל (תו"כ אמור פ' י"ד) וכשהיה מקנטר בדין אמר לו על כרחך תקבל כי המשפט לאלהים הוא. הנה אז ברך אלהים המעוות דינו לפי סכלותו (ה) והנה הוא מבואר שהחטא הזה גנותו מפורסמת מאד ק"ו ממקלל אביו ואמו ולזה הביאו אותו השומעים לפני משה ואע"פ שעדין לא פורש מפי השם שהוא חייב מיתה שאין עונשין מן הדין עכ"פ שיערו שלפוטרו בלא כלום אי אפשר ולא נשאו פנים לאמו עם שנראה שהית' אשה חשובה ונכרת בשמה שלומית בת דברי למטה דן והנה הסכימו אל הדעת העליונ' כמו שנאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למתנה וגומר. ויתכן עוד כי בעבור היותו גר בן איש מצרי לא פורש להם אם הוא כאחד מהם לעונשין אם לא והוא מה שיסתייע מאד באומרו להלן כגר כאזרח בנקבו שם יומת. וסמכו כל השומעים את ידיה' על ראשו ורגמו אותו כל העדה. כתב רש"י ז"ל אומרין לו דמך בראשך ואין אנו נענשין על מיתתך שאתה גרמת לך. כל להביא את הדיינים ע"כ. ודברים אלו כבר יאותו אף לכל הרוגי ב"ד מה שלא יעשה כן כמו שכתבנו בספקות (ו) אבל יראה כי עקר הטעם הוא להשיב אשמם בראשו והית מה שהוצרכו לבטא בשפתותירם בפני ב"ד הדברים עצמן ששמעו מפיו בברכת השם יכה יוסי את יוסי מבלי כינוי וב"ד קורעין עליהם כמו שקרעו העדים על שמיעתן (סנהדרין נ"ו.) ולזה צוה שיסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו כלומר יחול העון על ראשך ואנחנו נקיים וגם הדיינין צריכים לעשות כן לפי שהם המצוים לעדים לבטא וזהו ענין שאינו צריך לזולתו מהמומתים בבית דין והוא אחד מטעמי הסמיכה הנזכרת בכתובים שכתבנו בפרשת ויקרא שער נ"ז: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. (ז) לפי פשוטו הוא כמו אשר ינאף את אשת רעהו (ויקרא כ׳:ט׳) אביו ואמו קלל דמיו בו (שם) ערות אביו גלה (שם) וזולתם: שהכוונה בכולם להורות על פרסום חטאו וחיוב ענשו. והטעם כי איש איש מכל אישי המין מאיזה עם או תערובת שיהי' אשר יקלל אלהיו מפורסם הוא שישא חטאו כי הוא עון פלילי לפי דתו לכן נוקב שם י"י הגדול והנורא מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו השם יומת שלא יאמרו שלא נהרג זה אלא מפני היותו גר או דומה לו וכן אמר בסוף משפט אחד יהי' לכם כגר כאזרח יהי' וגו': ואיש כי יכה כל נפש וגומר מכה בהמה וגו'. מטעם הדוחקים שזכרנו בספקות אני אומר ששני הכתובים הללו אומרים דרשנו כמו שאמרו חז"ל בכיוצא. (ח) וזה שנראה שבאו להבדיל העונש בין המחטיא האדם לבין ההורגו וכמו שאמרו (ספרי כי תצא פ' לא תתעב) שקשה המחטיא מההורג. שההורג הורג בעולם הזה והמחטיאו הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. והנה מאמרם זה הוא שוה לשיאמרו שההורג הורג הנפש הבהמית שבו לבד שממיתה מהעולם הזה והמחטיאו גם הנפש המשכלת שתכרת גם היא לעה"ב (ח) והוא עצמו מה שידרש מאומרו ואיש כי יכה כל נפש אדם כלומר הנפש כלה והוא המחטיאו מות יומת מות בעולם הזה ויומת לעולם הבא שא"א שיהא התלמיד בפנים והוא בחוץ. (ט) אמנם מכה הנפש הבהמית לבד ישלמנה נפשו תחת נפשו ולשניהם יש חלק לעולם הבא כי המומתין ע"י ב"ד או בידי שמים על זה האופן מיתחן מכפרת כמו שאמרנו פרק ה' משער הקודם. וזה טעם יפה לסמיכת ענין זה בכאן כי ודאי המקלל הנה הוא חוטא חטא עצום בנקבו שם ומחטיא השומעים ושותקים וגם מזקיק למעידים עליו ליקוב השם כמוהו כי על כן סמכו ידיו עליו להשיב דמם בראשו כמו שכתבנו. ואחר שכתב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו' שהוא להשיב לאיש כדי רשעתו אשר עשה על האופן שנזכר סמך אליו דינים אחרים הדומים אליו בזה ואמר ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגומר. בפרשת משפטים חייב על הנזק ועל הצער והשבת. אמנם לא שוער שם בנזק רק מה שיפחתו דמיו לימכר בשוק בחסרון האבר ההוא. (י) אמנם מה שיפסיד זולת זה מצד היותו מום בו כמו אם הוא כהן שיפסלנו מן העבודה או אם היה נצב לפני מלכים ונדחה משירותו וכדומה. הנה לא חייבו בו אמנם עכשיו אומר שישלם לו גם כן מה שהזיקו מצד מומו (י) ולזה לא זכר בכאן פצע תחת פצע כויה תחת כויה חבורה תחת חבורה כמו שזכר שם שהם עניני הצער לבד אבל זכר שבר תחת שבר עין תחת עין שהם מהמומים הגדולים הפוסלים בכהנים וזכר שן תחת שן כי הוא דבר של כיעור ומום בדבורו גם הוא דופי ביופיו בשער לא יפתח פיו (יא) וכן ומכה בהמה ישלמנה הכוונה שישלם לו מן הדמים שיעור שיקנה בה בהמה כמוה לחרוש בה או לרכוב עליה לא דמי בשרה לבד שאלו הן תשלומי' גמורים להורג הבהמה כמו שהמכה אדם יומת ואינו נפטר בפרעון דמי שיוויו לשוק ויתכן שיוסב מאמר ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת אל מה שנאמר אחריו משפט אחד יהי' לכם וגומר. כלומר סוף דבר בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהי' אני יי' אלהיכם הן שיזיק האזרח בגוף או ממון האזרח והגר או הגר בגוף או ממון הגר והאזרח הדין שוה בכל כי אני יי' אלהיכם הכל בשוה (ח) ואפשר גם כן שהשואה זו היתה סבת סמיכות דינין אלו אל משפט המקלל לומר כי לא בדין זה לבד הושוו כמו שאמר למעלה כגר כאזרח בנקבו שם יומת כי אם בכל הדינין כלם. והראשונים אמרו שלמעלה דבר בהורג בהמה וכאן בעושה בה חבורה. וגם במכה אדם אמרו בחובל באביו הכתוב מדבר (תו"כ אמור פ' י"ד) ואינו מתיישב בכאן מפני שני דברים. האחד כי אומרו ישלמנה משמע כלה. והשני שהרי האדם הוא אחד מארבע אבות נזיקים (ב"ק ג':) ופשיטא שישלם מה שיזיק בממון חבירו מקל וחומר משורו ושאר ממונו דמהיכא תיתי לן שיפטר. וחובל באביו ג"כ ממכה אביו ואמו נפקא ואם להקישו אל בהמה לומר שאין חבלה באביו אלא מחיים דומיא דבהמה הרי הוא צורך חלוש אמנם על כל פנים אם קבלה נקבל: וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל וגו'. ובני ישראל עשו כאשר צוה יי' וגו'. לשון רש"י ז"ל כל מצוה האמורה בסקילה במקום אחר דחיה ותליה ורגימה. והרמ"בן ז"ל כתב שכן המנהג בכתוב לכפול בכל השומרים מצות השם שיאמר שרגמו אותו לשמור לעשות את כל אשר צוה יי' את משה לא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראל אלא לבער הפגם מתוכם ויותר נכון מה שכתב הרא"בע ז"ל ובני ישראל עשו מאותו היום בחובלים והטעם שהכתוב הזה עקר לכל מה שדבר אליהם משה בעת ההיא. והנה על מה שאמר ראשונה ממשפט המקלל אמר ויוציאו את המקלל וירגמו אותו אבן כי הבית דין והעדים עשו דברו ולא נטו ימין ושמאל אמנם על שאר הדינים אמר אחריו ובני ישראל עשו וגו'. (יב) ואני אומר כי כננד מה שאמר הוצא את המקלל וגו' ורגמו אותו כל העדה נאמר ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן. וכנגד מה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו ונוקב שם ה' מות יומת וגו' אמר ובני ישראל עשו כאשר צוה יי' את משה לומר שקבלו לעשות ונהגו מאותו היום על פי המשפט ההוא שנתחדש להם בשעה ההיא. זה שיעור מה שרצינו אליו בשני הענינים הנזכרים אשר זה לעומת זה באו סמוכים החיים והמות הברכה והקללה הכהן המברך את ה' ומברכתו יבורך. ונוקב שם יי' תקולל חלקתו בארץ ונשרש מהחיים וכל ישראל ישמעו ויראו ואיש אל יראה ואל ימצא לעשות עוד זה הדבר המגונה והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן: