עקידת יצחק · פרק ס״ז, ל״ב

אמנם הענין השלישי הוא לקוח מאומרו והקרבתם מנחה חדשה ליי' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפנה בכורים לה' והקרבתם וגו', וזה כי מן ההבדל אשר בין אלו ב' הקרבנות אשר מתבואת הארץ נבוא להכיר מעלת בעלי התורה על זולתם מק"ו מהתחלתם. והוא כי בתחלת ענינם ממחרת יום ראשון של פסח הביאו את קרבן העומר שהוא הלכה למשה מסיני שבא מן השעורים והסמיכוהו חז"ל (מנחות פ"ד.) אל המקראות נאמר כאן אביב ונאמר להלן (שמות ט') והשעור' אביב והיה זה להודיע שאם כבר יצאו ישראל מכלל כל האומות שנחשבו לתבן או קש או לקוצים כסוחים ובאו לכלל תבואה הנה עדיין היו במדרגת השעורים שהוא מאכל משותף לאדם ולסוסים ולרכש. אמנם מדיין לא באו לכלל שלימותם המיוחד הנמשל לחטים שהוא מאכל האדם בייחוד. ולזה לא שייכא ברכת שהחיינו בהבאתו כי זה דרך אל שלמות לא שלמות. ולפי שכל ההתחלות קשות היה ג"כ זר מעשהו וקשה עבודתו כמ"ש במדרש (ויקרא רבות פ' כ"ת) א"ר אבין בא וראה כמה ישראל מצטערין על מצות העומר דתנינן תמן קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים מצות קלי דברי ר"מ. וחכמים אומרים בקנים ובקלחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבובו היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכלו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בעזרה כו', נתנוהו בריחים של גרוסות והוציאו ממט עשרון שהוא מנופה בי"ג נפה: