עקידת יצחק · פרק ס״ד, ה׳

א כי בכל מה שיזהיר משחיטת מוקדשין או הקטרתם חוץ מאהל מועד ייחס הדבר אל האישים אמר איש איש מבית ישראל, דם יחשב לאיש ההוא. ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. ובכל מה שהזהיר מאכילת הדם נבלה וטרפה יאמר ונתתי פני בנפש האוכלת והכרתי אותה. כל נפש מכם לא תאכל דם. כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה. וכן בסוף העריות ונכרתו הנפשות העושות וגו'. מה שיראה שהיה ראוי שיהיה בהפך כי האזהרה הראשונה היא אזהרה נפשיית במה שתצוה על היות הקרבנות לה' ולא לזבוח עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם שכל זה ימשך משבוש השכל ודעת נפסד וראוי שפעולתו ועונשו ייוחסו אל הנפש השכלית. אמנם אכילת הדם וכל נבלה וטרפה ואיסור העריות הנה הם מפעולית החלק החמרי ותאוותיו האנושיות וראוי שתבא אזהרת זה ועונשו על האיש העושה זאת בחלקיו הגופיים: ב אומרו כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו וגו'. כי מה טעם זה לאיסור אכילתו. כי כן נתן הבשר להיותה כליל על המזבח בעולות אבל נאסרה אכילתו. ועוד שתלה אותו בתרי טעמי. האחד להיות נפש הבשר בדם. והשני לתתו על המזבח. ועדיין ישאר לדעת טעם נותנו על המזבח כי לא פורש בכתוב ונימא ליה לא תתנהו על המזבח ונאכלהו: ג כי אחר שהאריך יותר מדאי בזה הטעם באומרו כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו וגו' על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם חזר ואמר אחר כך איש איש מבית ישראל אשר יצוד ציד חיה וגו' כי נפש כל בשר דמו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת הנה באמת יראה מותר גמור. ד אומרו פעם נפשו בדמו הוא. ופעם דמו בנפשו הוא. ופעם כי הדם הוא הנפש שנראין מאמרים סותרין בגזרותיהן. וכבר השתדל הרמב"ן ז"ל בהתר זה עם טעם איסור הדם וישרו מאמריו במה שכתב כי להשבת האוכל והנאכל לבשר אחד יתחייב מאכילת הדם עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל כי הדם לא יצטרך עכול כשאר הנאכלים וכו'. ככתוב בפירושיו. אמנם עדין לא נתחוור יפה טעם הפוך המאמרים שאמרנו וגם כי הוא לא כיוון לתת טעם למה שמאמר נפשו בדמו הוא נכתב אצל איסור דם בהמה. ומאמר דמו בנפשו הוא נכתב אצל איסור דם חיה או עוף כי זה מה שראוי שנשים אליו לב שהוא הערה אצל אלו הענינים: ה בטעם כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר ואם היה לפגמו כדי שלא יאכלוהו הנה היה ראוי שיצוה שיכסו דם הבהמות אחר שהותר בשר תאוה ולמה תהיה כזאת לתורה ולמצוה בישראל לדורותם לכסות קצת הדמים ולעזוב קצתם והיותר מגונות על פני חוץ. ואחר זכרון אלו הספקות נבא אל הפירוש בהתרן: