עקידת יצחק · פרק ס״ג, ט״ו

ועתה ראה כי התשובה היא עקר בכל אלו הכפרות ועליה תבא הכפרה ותזכך הנפש בחוזק או בחולשא כפי חומר החטא או קלותו. כי הנה הם ז"ל שמו את הנפש היקרה ככלי יקר מזהב ומפז אשר ישתה בו המלך ונתן אותו על יד איש אחד מחמשה משרתיו לשמרו בשמירה מעולה להשיבו זך ונקי כל עת וזמן שידרשנו מעמו וכמו שאמרו (ברכות ס':) אלהי נשמה שנתת בי טהורה ואמרו (שבת קנ"ב:) תנה לו כמו שנתנה לך וחמשתן נתחלפו בענין שמירתו. האחד הוא השומר הנאמן אשר שמר הכלי ושם אותו משמר בתוך משמר שאפילו הבל האויר לא ישלוט בו ויהיה תמיד בזוהר בהירותו והוא אשר נזהר בנפשו לבלתי התגאל בשום עון אשר חטא בין שיש בה קום עשה ובין שאין בה קום עשה כי נפשו הולכת וזורחת עליו כאור נוגה. אמנם החוטאים בשמירה יתחלפו בפחות ויתר אל ד' חלוקים שזכר. יש שלא נשתמש בכלי ההוא תשמיש של לכלוך אבל לא נזהר בשמירת זכותו ובהירותו באופן שלא תשלוט האויר בו וכבר צריך לנשב בו מרוח שפתיו להבריח אבק שעליו ולקנחו בבגדו. וכן יש שלא פשע בנפשו בעשות אחד מכל חטאת האדם אשר לא תעשנה כלל אבל לא נזדרז לעשות קצת מצות עשה המזככות את הנפש והוא החטא בשב ואל תעשה. והחטא כשאינו במעשה הוא יותר קל משני פנים. האחד כי מה שלא עשה מהמצוה יש לו תקון בשיעשה מה שלא יהיה כן במה שעשה מהעבירה שהרי נכתם עונו לפניו. הב' כי עזות גדולה הוא החטא במעשה האיסור יותר מבלתי עשות המצוה כי הוא אינו מכעיס בפועל ולז"א בכל מקום העמידו חכמים דבריהם לבטל דברי תורה בשב ואל תעשה (יבמות צ'.) כי בחרו לחטוא נגד בלא מעשה ממה שיחטאו נגד תקנות חז"ל במעשה ולזה ראו לבטל התקיעה בר"ה כשיש בנטילת השופר שבות דרבנן (ר"ה ל"ב:) וכל כיוצא בזה וכן שנינו במסכת זבחים (פ'.) דם שהוא טעון ד' מתנות שנתערב בדם שהוא טעון מתנה אחת רבי אלעזר אומר ינתנו ד' רבי יהושע אומר ינתנו במתנה אחת אמר ליה רבי יהושע לרבי אלעזר לדבריך הרי הוא עובר בבל תוסיף ועוד כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על לא תגרע ולא עשית מעשה בידך והלכה כמותו. ולזה מי שחטא בהתעצל במצות עשה ובלבד שלא יהא משום מרד וביזוי המצוה הנה באמת גרע חק נפשו אבל לא עשה מעשה בידו ולזה יהיה נקל המחילה אמנם צריך החרטה ושישוב מחטאו בודוי שפתיו ותשובה בשיעשה מה שהתעצל בו ועם זה לא זז משם עד שנתקרב שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם ובכל יום ויום הוא יום הכפורים שלו. אמנם הב' הוא פשע. יותר במה שכבר חטא במעשה כי בא אליו אורח ונשתמש בכלי הטהור ההוא לשום לפניו מאכל או משקה בצונן וצריך זכוך ושפשוף בחול הצורפים וכן העובר במצות לא תעשה ואם אינם החמורות שבהם כבר נתלכלכה נפשו לכלוך שלא תנקה ממנו בתשובה לבד כראשון אבל תשובה תולה ויום הכפורים מכפר: והג' הוסיף לחטוא שכבר נעשה לו האורח בעל הבית והתמיד להשתמש בכלי ההוא הנכבד מאד בשמושים חמורים בחמין ובחמי חמין עד שנשתנה מראהו והנה עלתה בו חלודה ואין לו בו תקנה רק שילבננו באור וישפשפנו וימרקנו כבתחלה כן הוא החוטא במעשים חמורים שיש בהם כריתות ומיתות ב"ד שכבר נכתם עונה בה כתם חזק שאין בו נקיון רק על ידי תשובה ויום הכפורים שתולין וייסורין שממרקין אותם שנאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אמנם הד' הוא שכבר נתישן הכלי ההוא בשמושים קשים עד שנחבט ונשבר ולא יוכל להרפא כי אם בשיתיכוהו ויעשו מזהבו כלי אחר בדמות הראשון וכן מי שהתמיד בקלקול המעשים ונתקלקלה תכונתו עד ששלח ידיו בעבירות שיש בהם חלול השם ושכינה אינה נחשבת לו כי אין לי שום תקון רק בשבירה ולזה הכל תולין ומיתה ממרקת ולזה לא זכרו בו כפרה אלא תלייה ומירוק כי מהידוע כי אחר המות אינו הוא עצמות האדם כמ"ש החכם (קהלת ז׳:ב׳) באשר הוא סוף כל האדם אבל הוא נמצא במציאות נבדל מהראשון. ולזה מה שכתוב ג' הן ותשובה עם כל אחת מהן כי החלוקים שיאמר עליהם שהאדם יתכפר מהם בחייו אינם אלא ג' כי הד' לא שייכא ביה כפרה כי האי גוונא כיון שלא יכופר עד ימותון. היכי דמי חלול השם אלו האנשים השלמים לעוצם שלמותם חשבו להם אלו הענינים אשר זכרו לחלול השם ומכאן נלמוד כמה חוייב האדם להזהר במעשיו באופן שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו ולא יאמר מה שרגילין רבים לומר אני חשבוני עם יוצרי שהאל יתעלה חפץ להתכבד מיריאיו במפורסם מהם ושלא יהא מעליהם מכשול להמון לומר פלוני גברא רבא הוא ואינו נזהר בכך ועושה ק"ו לעצמו ולזה בדבר קטון מכיוצא באלו יש חלול השם ונפרע הש"י מהם ואפילו שלא יהא בו עונש משורת הדין ועל זה נאמר לדוד ביד נתן הנביא מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיניו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ואותו הרגת בחרב בני עמון (שמואל ב י״ב:ט׳). ומן התימה אחרי שיצאו דברים אלו מפי הנביא איך אז"ל (שבת נ"ו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה אלא שחכמינו ז"ל דברו לפי הדין שהוא לא חטא להרוג דם נקי חנם שכבר היה יכול להרגו מדין המלוכה וכמו שאמרו (שם) מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה גם בלקיחת אשתו לא ימצאו לו עון מצד הדין כי אחר שנהרג נמצא שבא על הפנויה למפרע דגט כריתות היו כותבין לנשותיהן כל יוצאי מלחמת בית דוד ומהידוע (רש"י שם) דגט מעכשיו הוא שהרי אין גט לאחר מיתה (גיטין ע"ג:) והכתוב העיד (שמואל ב י״א:י״ג) שלא נתיחד עמה אחרי כן לבטל הגט או לאסרו והרי היא מותרת שאם לא כן לא יתירוה להנשא לו אחר כך שכשם שאסורה לבעל כן אסורה לבועל (סוטה כ"ו:) גם הש"י הסכים בדבר כמו שאמר (שמואל ב י״ב:כ״ה) וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה' ולזה אמר שהוא טועה שהוא מטיל פגם בבית דין וגם בשאם כן היה משוא פנים לפניו יתברך בדבר. וגם במה שהיה מצוה (שמואל ב י״א:ד׳) פעמים לאוריה שיבא לביתו לשכב עם אשתו לכסות על עונו שנראה דבר מכיער אחר אשר הוטמאה ונאסרה עליו שכשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל (סוטה שם). הנה ודאי יש לומר שהוא הרגיש בה שלא נתרצתה לו אבל הוכרחה כאשר דבר מלך שלטון ואין מי יאמר לו מה תעשה ואולי שהיא אמרה אליו כן ולא שמע אליה והוא לדעתי מה שנאמר (ש"ב י"א) ויקחה ויבא אליה וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ירצה שהוא במעשה הזה לא יתקדש מטמאתו אבל היא ודאי היתה מתקדשת מטומאתה במה שלא נתרצתה אליו ואונס בישראל מישרא שרי כמו שאמרו (כתובות נ"א:) הא נתפשה מותרת. והרד"ק ז"ל כתב שאמר הכתוב כן להודיע שאם בא על הערוה לא בא על הנדה ואינו נכון דודאי מאן דעביד הא נפיל בהא כל שכן שהערוה במיתת בית דין (ויקרא כ') הנדה בכרת (שם) ומה שכתבתי הוא הנכון ולזה היה מצוה עליו על כך כי ידע אינה אסורה עליו כלל. הנה שלא חטא דוד באחד מארבע גופי עבירות שנמצאו בענינו לא בבוא על הערוה בתחלה ולא בסוף ולא בשפוך דם נקי ולא בהחטיא אותו באשתו האסורה ומזה הטעם קראה הכתוב אחר כן (שמואל ב י״ב:י׳) אשת אוריה כי היא ודאי היא אשתו כשרה לו והוא אישה עד שמת ותספיד על בעלה ואולם אחרי מותו היה הולד כשר כי על כן הוכשר ליענש בו ולכן התפלל עליו כל השיעור ההוא מה שלא היה דבר מזה אם היה הולד ממזר: