עקידת יצחק · פרק ס׳, ד׳

אם הטוב בהיותו יותר כולל יהיה יותר טוב ומשובח. הנה הישרת הדת האלהית חוייב שתהי' הטובה שבהישרות והיותר משובחת: הקודם הם דברי החוקר בפרק ראשון מהמדות אמר ואם הדבר הנאהב הוא אחד לאיש אחד ולמדינה אחת יותר גדול ויותר שלם הוא אשר הוא להטבת מדינה ולהשגחתה. ואם הנאהב הוא למדינה אחת יותר טוב אשר הוא לכל העם ולכל המדינות עד כאן. ולפי שלא יאמר הדבר טוב בבחינת כללותו שאם כן יהיו הדברים המשותפים אל ההמון יותר טובים מהמיוחדים ליחידי הסגולות והנביאים מה שכבר נתבאר בהפך בתחלת ספר ואלה שמות שער ל"ד. לזה אמר החכם כי כשיהי' הדבר האחד בעצמו הוא לאיש אחד או למדינה אחת יותר גדול ויותר נאהב הוא כאשר תתפשט תועלתו ולהיות דבר זה מבואר מעצמו לקח ממנו ראיה שהחכמ' המדינית המעיינת בטוב המדינות בכלל היא יותר ראוי' לעיין בטוב האנושי כי בהתחברות הטוב והכללות יחד הנה הוא טוב שלם וגמור. והנה להיות זה התואר היותר משובח הסכימ' עליו רוח הקדש לתאר בו האל יתברך באומרו טוב ה' לכל וגומר (תלים קמ"ה), וזה שמלכי האדמה באדמה והיותר גדול שבהם הוא קצר יד מהיטיב לכל בני מלכותו כי אע"פ שיהיו כלם ראויים לקבל הטבתו מצד הכנתם אין די בשום ממון ועושר להשלים עם כל איש ואיש די מחסורו כל שכן להעשירו ולהגדילו כפי רצונו. והשנית שאין מטבע הגדולה והשררה להתפשט לכל האנשים כמו שאמר שאול שמעו נא בני ימיני גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות (שמואל א' כ"ב). על הראשונה אמר שאי אפשר לתת לכלם נחלות כי הארץ לא תוכל שאת. ועל השנית אמר שהוא נמנע שאם כלם יהיו ראשים יהיו חסרי הגופות ושאר האיברים וכן אם יהיו כלם שרים איה האלפים והמאות. אמנם האל יתברך הוא טוב ומטיב לכל, הטוב ההוא המושפע מאתו ולא חסר משום נמצא מקרני ראמים ועד ביצי כנים מי שלא קבל ממנו הטוב היושר שלם שהוא ראוי לו ונאות אליו. לא כמו שהיו אומרים רבים מסכלי בני האדם בעלות עשן הפתיות אל אפיהם אומרים אמור בסכלותם על מה לא עשה הבורא את הנמלה גמל או סוס. והסוס אדם ואת הבגד רקיע וכדומה. ואמרו לא ימלט אם שיכול ולא רצה ותהי' מדת כיליות. או שרצה ולא יכול והוא קוצר יד. ולהנצל מזה ומזה ראו להפיל עצמן לבאר שחת וגזרו אין זה רק שהדברים נמצאו על צד המקרה כל אחד קבל מהטוב מה שנזדמן לו מבלי שיהי' זה מדעת מנהיג ודבר שלם כמו שיחשב, והחכמה תעיז תשובתה הנצחת לסכלותם כי הנה האל יתעלה עשה הכל בחכמתו הנפלאה וגבורתו העצומה ואין בידו מחסור מעשות כל דבר גדול או קטון ואם היו קצת הנמצאים גרועים מקצתם היה כן לטבע הנושא ההוא שהיה לו מהנמנע לקבל צורה מעולה ממנה. והיותר גרוע מהם מציאותו טוב מהעדרו כמו שכתב הפיליסוף כל זה במאמר ה' לאלהיות עד שחתם דבריו בענין הזה ואמר שהזבוב טוב מאד מחומר הזבוב אלו נעזב כן ולולי שהיה כן לא היה נמצא והוא האמת הברור מצד טבע החמרים מלבד מה שיחייבהו שלמות הדברים וצורך מציאותם על נכון. הלא נרא' כי האדם גוף משונה ומחובר מכמה איברים ראשיים אמצעיים תחתיים כמו שסודר מכף רגל ועד ראש ומהידוע שקצתם נכבדים ומעולים מקצתם. האמור תאמר מדוע לא היה הרגל ראש והטחול מוח והכוליא לב או למה לא היה השער עין והצפורן לשון וכדומה לאלו התעתועים. כי הדבר מבואר כי אל דעות ה' עשה את האדם בחכמה וברא בו כל האיברים הצריכים אל שמושו על צד היותר נאות שאיפשר. ולא קבל החומר ההוא צורת השער מפני שלא היה ביכולת הבורא לעשות בו עין או אזן. כי עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם. רק מפני צורך השער עצמו שהוא נאות לו בדמותו וצלמו וכבר קבל החומר ההוא תכלית מה שאיפשר לו לקבל מהשלמות כמו שקבל החומר שיעשה ממנו העין או הלב ולא נגרע כח הבורא לבלתי עשות מחומר השער לב או מוח כמו שלא נגרע לבלתי היות הפרעוש פילוסוף או נביא. וממין זה התעתוע מה שאמרו רבים אם היה איפשר לבורא שיעשה האדם שלא יחטא שאם לא יכול הרי הוא קוצר יד. ואם יכול ולא רצה הרי הוא צרות עין. והתשובה הראשונה אף היא תשיב אמריה להם כי האל יתעלה יכול לעשות בריה שלא יחטא שהרי עשה המלאכים והגלגלים למי ששם נפשם בחיים. אמנם שיהיה האדם מלאך זה אי אפשר כי טבע האדם ומהותו שיהיה איפשרי על החטא כמו שנתבאר במאמרי בריאתו שער ג' מאמר ח' ושער ח'. גם חומר האדם אי אפשר לקבל צורת המלאך כמו שלא יקבל חומר החגב להיות כוכב. ואם יתעקש המתעקש לומר מה המונע בידו שיהיה האדם כוכב או מלאך. אף אנו נתעקש עם עקש ונאמר מה המונע שיהי' תחתית הבית גגו או צפונו דרומו או מערבו מזרחו. כמו שאי אפשר לפאת מפאותיה להיות זולת מה שהיא מהפאות לשלמות הבנין ותוכן צורתו כך אי אפשר שיהיה האדם זולת האדם משאר הנמצאות וכן בכלם. וכבר אמר החכם שם שענין השאלה הזאת והדומות לה הוא כשואל שהאש ראוי שיברא בצד שלא יהיה אש ושבתאי בצד שלא יהיה שבתאי ואלו כלם שבושים ותעתועים מבוארים לא יפלו עליהם רק נערים ובוערים בעם ועליהם אמר הנביא למה תאמר יעקב וגו'. הלא ידעת אם לא שמעת וגו'. נותן ליעף כח וגו'. ויעפו נערים וגו'. וקויי יי' יחליפו כח וגו' (ישעיה מ'). ירצה למה תאמר אתה יעקב בהיותך בן דעת וכ"ש ישראל שתדבר תעתועים כאלו עד שתגזור בהם שנסתרה דרכך מאלהים. וזה כי להמלט משבוש הספק שהנחת תאמר שכל זה נעלם ממנו וכל שכן שיעבור ממנו דבר המשפט אשר בין איש לאיש או בינו לבינינו. הלא ידעת מצד עצמך אם לא שמעת מפי הקבלה כי הוא בורא עולם אשר מזה חוייב שהוא בורא קצות הארץ והם גדולי הנמצאות וקטנם שהם קצות הבריא' ומה שלא קבל הפחות צורת הנכבד לא היה באמת קוצר יד ממנו כי לא ייעף וגם לא היה כיליות כי אין אדם מקפיד כי אם על מה שעמל עליו ויגע בו כמ"ש (יונה ד') אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, ואם ישתו בני נכר תירשך אשר יגעת בו. (ישעי' ס"ב). והנה הוא ית' לא ייגע ולמה יומנע טוב מבעליו וגם לא היה מקוצר דעה לזה כי אין חקר לתבונתו. אמנם האמר בשאלה הזאת כי הוא נותן ליעף כח ירצה שהוא נותן למי שהוא עיף לקבל הצורות כמו שהוא ההיולי הכח ההוא החסר שיש לו כמו שאמר עליו שהוא דבר ממוצע בין ההעדר והפועל ישיגהו הכח לקבל הצורות בזה אחר זה. ואמר ולאין אונים עצמה ירבה לומר כי אפילו לאין אונים זה שמציאתו חלוש עצמה ירבה אחר שהוא הדבר היותר עצמי שבאפשרותו ובזה היא חכמתו וגדולתו נכרת לעיני כל בעל שכל ולא יתעו בזה רק הטפשים נעורי הדעת ורקים מהשכל הוא אומרו ויעפו נערים וייגעו ובחורים כשול יכשלו אמנם וקויי ה' יחליפו כח וגו'. ובתחלת השער הג' פירשנו הכתובים האלו בענין נאות מתחלף לזה אחוז מזה ומזה כי כל אחד מהם הוא טוב בפני עצמו וקרובים בענין. ומכל מקום נתבאר מה שכוונו אליו מהיותו הוא יתעלה הטוב והמטיב לכל בריותיו ורחמיו על כל מעשיו איש לא נעדר שלא קבל את הטוב מאתו תכלית מה שאיפשר מה שהוא נמנע בחק מלך בשר ודם כמו שאמרנו. ולזה עם היות שלא היה מטבע האדם שלא יחסר לו כל גם שלא יחטא כמו שהונח הנה לא עזב חסדו ואמתו מאת האומה הנבחרת מהיטיב להם בכללם באופן שכלם יקבלו הטוב מאתו יתעל' אין עיף ואין כושל בם. הלא תראה שחננם מהטובות הזמניות שלמות הספוק והותר במה שהכין לפניהם הארץ הטובה והרחבה הנזכרת בכל התורה כלה לכלם נתן בה לאיש שדות וכרמים והקפיד על זה באמרו (במדבר כ"ו) אך בגורל יחלק את הארץ וצוה שלא ימכרו נחלתם לצמיתות (ויקרא כ"ה) לפי שלא יחסר איש מהם די ספקו כמו שאמר בפירוש (דברים ח') ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. גם לכלם שם שרי אלפים ושרי מאות כמ"ש (שמות י"ט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכבר הקפיד שלא ימכרו ממכרת עבד (ויקרא שם) וצוה שיעבידו בשאר האומות ובאחיהם בני ישראל איש באחיו לא ירדו (שם) וענש המוכר עצמו (קידושין כ"ז) והכל כדי שיקבלו כלם הטוב מאתו יתעלה בשוה מה שאי אפשר למלכי בשר ודם כנזכר. והנה בשלמות נפשם לא חשך מהם אורו ואמתו כמו שנתבאר מאמות הנמשך מצד מה שראתה חכמתו יתעלה שתכלול התורה האלהית אשר שם לפניהם ענינים כוללים מועילים ידועים אצלו אם להקנותם דעות אמתיות ואם לתקן מעשיהם ומנהגיהם במאכליהם ומשקיהם ומלבושיהם ודרך הוייתם ותולדותיהם ואופני חיותם שבתם וקימתם בכל ענייניהם השיעור הנפלא שכללה שיספיק להעתיקם בכללם מלידה ומבטן ומהריון מפחיתות החמר הכולל אל טבע אחר מיוחד ומעולה כאילו הן מין אחר בפני עצמו כמו שנראה הענין מחלק הפרשה אשר אנו בביאורו והסמוכים אליה אשר בו יזהיר על הבדל המאכלים הטהורים מהטמאים מכל החי מכל בשר ובטהורות בין הכשרות לפסולות ולכל שאר טומאות וטהרות מהנבלות והשרצים ושאר מגעות האנשים לכל דבר אשר יטמא לו כמו שישלים הדבור בפרשיות הבאות כי כל זה מה שיועיל תועלת נמרץ משני פנים. האחד מה שזכרוהו חכמים באומרם (ויקרא רבות פ' י"ג) לא נתנו המצות אלא לצרף בהם הבריות והצירוף הוא שיחיה האדם חיי הזהירות והפרישות וקבלת עול מלכות שמים בצמצם עצמו בהרבה דברים שנפשו מתאוה להם ושאר האומות הם מורגלות בהם וזה משום מצוה או מניעה אלהית. הם ממש חיי הבחירה שעליהם אמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) אם יחיה ימות ואם ימות יחיה כי הוא מחוייב שיטול האדם בעולמו הנצחי מה שנעזב מההנאה והתענוג בעולם הזה מענינים ההם לתקות ההנאה הנפשיית העתידה וכמו שאמר החכם נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ"ז) כי הנוצר פיו מהתענג מנופת התאנה ומדבשה שהוא כנוי לתענוני המאכלות ויתר המעדנים כמו שאמרו רז"ל (ברכות מ'.) עץ שאכל אדם הראשון תאנה היתה יאכל פריה בעולם הבא לא כמוהו שאכלת פגה. כי כמו שלא סרס עצמו מתאוותיו בהווה ישיגהו העונש המיועד עלפי התורה ולא ישאר לו שכר לעולם הבא כמ"ש החכם מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן (משלי י'). כי הרשע הממלא תאותו בהנאה יש לו לגור פן תדבקהו הרעה המיועדת על החטא ההוא והיא תבואנו בלי ספק. אמנם תאות הצדיק המסרס תאותו הגופנית להתאוותו בהנאה הנפשית לעולם הבא אותה יתן למלא נפשו שם. או שיאמר שהרשע יגור מפני עונש חטאתו והצדיק בהפך כי יתאוה יגיע לו שכר צדקתו וזה וזה יבא כי תבא לרשע מגורתו ולצדיק יתן תאותו והכל הולך לענין א'. והוא מה שא"זל פרק המוכר את הספינה (ב"ב ע"ד:) על לויתן שנברא זכר ונקבה שסרס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. כי לפי הנראה ענין לויתן במאמר זה להם הוא חבור השכל והחמר בבריאת האדם והם הנבראים זכר ונקבה כי לוית חן היו ליוצרם שנאמר (בראשית ה') זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם. ואיפשר כי לזה כיון המשורר באומרו (תהלים ק"ד) לויתן זה יצרת לשחק בו כי קרוב הוא. ואמרו (ב"ב שם) שראה שאם היו נזקקין זה לזה היו מחריבין את העולם וזה מבואר שאם יזקק הכח השכלי לגמרי להשלים תאוות הכח המתעורר הנה יפסד הענין השכלי ויתבטל לגמרי. וכן אם יוזקק הכח המתעורר אל עבודת השכל לגמרי יתבטל הענין הגשמי והזמני בהחלט. ובכל אחד משני אלו הענינים לא יתקיים רצונו יתברך בענין בריאת האדם על אופן בריאתו. לזה ראתה חכמתו שיהיה זה החבור בענין שיתקיימו שניהם ובמה שימצא אצלו מהם יושלם ענינו. וזה במה שנתן כח אל השכל לכבוש את הכח התאוני כמו שאמר (בראשית ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו עד שמה שימנע בעבורו מפעולות השכל לא יהיה ביטול גמור רק עכוב לבד והנה עם זה יקבל שירות ממנו ויטול שכר על כבישתו וזהו יופי מליצתם באומרם סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים. וכן במה שאמרו שם בבהמות בהררי אלף שנבראו זכר ונקבה וסרס את הזכר וצנן את הנקבה כי הענינים קרובים והיו לאחדים. להגיד כי אם בחבור הזה עצמו סרס את השכל מהיותו שלם ושכל בפועל כאחד השכלים הנבדלים. הנה גם כן חבורו זה יספיק להרוג את הנקבה כלומר להתקומם עליה לכבשה ולרדתה עד שלא ישאר דבר שלא יועיל לחלק השכלי כמו שאמר המשורר (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי או לצננה במקום שיספיק הצנון. והנה הכבוש והרדוי הזה הוא השמור לצדיקים לעתיד לבא ברית מלח עולם שלא יפסד כלל הוי נוצר תאנה יאכל פריה. והוא עצמו מה שאמרו (ברכות ל"ה:) מהיין המשומר בענביו כי גם היין כנוי אל מיני התענוגים והמותרות כי על כן באה המצוה אל אהרן יין ושכר אל תשת וגו' ואמרו ז"ל (סוטה ב':) הרוצה שיתרחק מן העבירה יפריש עצמו מן היין כמו שיבא הענין יפה בפרשת נזיר שער ע"ג ב"ה. גם אמרו (ברכות מ'.) שאדם הראשון חטא בגפן ועל זה האופן אמרו שהיין וכל תאוותיו משומר לצדיקים בענביהם כי צמצמו והפרישו עצמם ממנו ולא בא בפיהם בעולם הזה והיה זה להם גנוז מששת ימי בראשית לפי שבשעת הבריאה היתה הכוונה לכך במין האנושי שנאמר (בראשית א') וכבשוה והכבישה הזאת נתקיימה בצדיקים. ועל זה הענין הוא קרוב שיפורש ענין הסעוד והסוכה והסרוס ושאר הענינים שאמרו על לויתן במסכת פסחים (קי"ט:) ויסכים על זה מה שנאמר שם מדוד המלך כי הוא יברך הזבח יותר מזולתו מהאבות והנביאים. וזה שלא נמצא בכלם מי שהיה בטבעו להוט בבלמוס של עבירה כמוהו ואם נגע באצבע הלא השאיר עשר ידות מפני אימת מלכות שמים ולזה היה לו חלק גדול באותה סעודה כי למועד ההוא שמור לו לאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעי' ג') וכבר ביארנו ענין הסעודה ההיא וברכתה בפרשת המן שער מ"א. מכל מקום למדנו כמה יועיל לאדם לחיות חיים מצומצמים ומשוערים אשר יזהר בהם מפאת המצוה והמזהיר עליו שאי אפשר לו לעבור על דברו. ומזה הענין אמרו חז"ל (תו"כ קדושים פ' ט' סי' י"ב) שמא יאמר אדם אי איפשי בבשר חזיר ולבישת כלאים וכו'. אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. לפי שהמצות השמעיות אין שום טעם שתפול נפש האדם עליהם להתרחק מהאיסור כמו שהוא הענין בפעולות המגונות המפורסמות שעליהם אמר הכתוב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע גם (שם) שמחה לצדיק עשות משפט כמו שכתב הרב המורה בפרק מ"ח חלק ג'. ולזה אם יתרחק האדם מהאיסורין אשר מזה המין באות נפשו ומפאת טבעו הנה אם ענוש לא יענש בעשייתן אבל שכר לא יהיה לו עליהם מטעם קבלתו בהם עול תורה ומצוה. ולזה היתה עצתם טובה מאד כדי שימשך לו מהמצות ההן זה התועלת העצום אשר יכלול כללות האומה מתחלת הבריאה להיות אימת שמים עליהם בכל מעשיהם. וכמה נתחקה זה הענין הנכבד במה שסופר משבח אסתר המלכה בזה מכל הנשים כי בכלן נאמר (אסתר ב') ובזה הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה וגו'. ואולם בהנאמר (שם) ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דוד מרדכי וגו' לא בקשה דבר כי אם את כל אשר יאמר הגי סריס המלך שומר הנשים וגו'. ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ותלקח אסתר אל בית המלך וגו'. יספר מה שהיה במאורע לפי שעתה וירמוז אל מה שיקרה לנפשות העושות כמעשיהן לעולם הבא. וזה כי כל האיש אשר נמשך לשמור לעשות כל מה שתאמר חברת פחותי כחותיו למלאת תאוותיו בעולם הזה הוא אשר תדחה נפשו ממנוחתה לעולם הבא כמו שנאמר בכל אלה הנערות אשר כן עשו (שם) בערב היא באה ובבקר היא שבה אל בית הנשים וגו'. כי הוא עצמו מה שנאמר (ש"א כ"ה) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. אמנם אשר ימשך אחר עצת השכל ושולח רסן הצניעות והפרישות על פניו לבלתי עשות בכל דבר של הנאה רק מה שצווה או הורשה בו מפאת התורה והדת נתנה מפי מלכו של עולם היא הנפש אשר נאמר בה (אסתר שם) ותלקח אסתר אל בית מלכותו ולא תסור משום כמה דאת אמר (ש"א שם) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י אלהיך. וכן מה שנאמר (אסתר שם) ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד גו' וישם כתר מלכות בראשה וימליכה וכמו שאמרו חז"ל (ברכות י"ז.)צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. וכן נאמר (אסתר שם) ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו את משתה אסתר והיא הסעודה הנזכרת למעלה אשר שם יתן משאות כיד המלך מנקבת הלויתן המלוחה ומהיין המשומר כמו שאמרנו וכל זה הוא ענין נכבד מאד מסכים למה שרצינו אליו בזה התועלת הראשון מהגבלת החיים בענין המאכלות. אמנם מה שהוא לפי התועלת השני מה שיהיה זה הענין דרך אמונת אומן וגדול כאשר ישא האומן את היונק לגדלו ולהרגיל אותו מתחלת יניקתו על המזונות הדקים והנקיים כדי לתקן טבעו ולזכך מזגו מיתר האנשים ולהביאו אל נקיות הדעת וטוב התכונה לבחור בטוב ולמאוס ברע על צד היותר שלם שאיפשר והוא זה שיבוקש מזה בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בחכמה הטבעיות כי הנאות האדם בטבעו ומזגו מהדברים או התעצבו אליהם הם סבות עצומות אשר אליהם יניעון האנשים בכל פעולותיהם בדברים המעשיים. וכמו שכתב החכם פרק ג' מאמר ו' מספר המדות אמנם הדבר המהנה והמעציב לא ישחיתו כל מחשבה וכו'. אבל ישחיתו המחשבה אשר אצל הנפעלים כי אמנם התחלות הנפעלים בעבורם הם נפעלים. והתורה הסכימה מאד לדעתו כמו שכתבנו בתחלת שער נ"ה. ואין ספק כי כמו שההנאה והעצב ימשכו אחר המזג כמו שאמר החכם (תהלים נ"ח) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב. נפש רשע אותה רע. ובהפך שמחה לצדיק עשות משפט וכיוצא. כן המזג והטבע עצמו ימשך מהתחלות האדם והענינים אשר עליהם גדל ונזון מהם מתחלתו. עד אשר נראה לעין כי אשר הם גדלים על המיצוע בענינים יש להם דעות ממוצעות כמו שהם יושבי האקלמים האמצעיים אשר בהם גדלו אנשי השם אשר מעולם ממציאי המלאכות הגדולות ומעתיקי החכמות ומסדרי הנימוסים אשר בהם יחיו חיים מעולים אנושיים. וארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות בזה כמו שאמרו ז"ל (ב"ב קנ"ח:) אוירא דארעא דישראל מחכים. אמנם יושבי הקצוות הם נוטים מזה כשיעור מה שיצאו אל הקצה עד שימצאו בחלוף התמונות והמראות ואין צריך לומר במנהגים ובמאכלים ובמשקים ובמלבושים. ויתר הענינים מהם כי כאשר יאכל את הצבי ואת האיל יאכלו בשר בניהם ובנותיהם. ומהם כבהמות נדמו יחדיו ירבצו ילדיהן. ויש אשר כבקר יאכלו תבן ולא יכסו בשר מערומיהם ושאר כעורים רבים כמו אלה אשר נשתנו אלו מאלו בהם למקומותיהם במושבותיהם והנה נמצא החלוף הזה המופלג ביניהם להתחלפם בטבעי הארצות ובמזגי הפירות ויתר המאכלים אשר מהם יתהוו כי האנשים אשר הם מאקלים אחד או מפלך אחד אין צריך לומר מארץ אחד בעינה לא יתחלפו בדעותיהם ובעניניהם אלו מאלו שעור נכר מצד מה שתכללם הויה אחת ולזה הוצרך שלמה בספר קהלת אחר שהניח שם שלו ושם רבו ושם עירו לומר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת וזרח השמש וגו'. הולך אל דרום וגו'. כל הנחלים וגו'. כל הדברים יגעים וגו'. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש (קהלת א'). לומר שאחר שטבע היסודות אשר מהם יתהוו המזונות אשר בהם יחיו האנשים ומתמזגים מהם הוא להיותם תמיד על ענין אחד בלתי משתנה כמו שביאר מהם אחד לאחד הוא היה בטוח שהגזרה ההיא שהיה גוזר על כל ענייני העולם שהמה הבל מהטעמים שזכר שלא תשתנה מצד שנוי האנשים ומצד חלוף טבעם כי לא יתחלפו בדעותיהם ולא יחליפם הזמן להחליף גזרות אשר כאלו ולהמיר אותם טוב ברע או רע בטוב כי מה שהיה הוא שיהיה וגו'. יש דבר שיאמר וגו' (שם). ולזה חזר אחרי כן וקיים דברו הראשון באומרו (שם) אני קהלת הייתי מלך בירושלם ונתתי את לבי לדרוש ולתור וגו'. וכל זה נתבאר יפה בפירושי אל המגילה ההיא ודי בכאן ברמז. ומכל מקום נתבאר מה שכווננו אליו מהתפעלות האדם מהדברים אשר גדל עליהם אל תאותיו ואל דעותיו עד שהיו המזונות עקר גדול באיכות האנשים עד שאף באקלימים האמצעיים הוא מבואר שהמרגילים עצמם תמיד על המנהגים הפחותים והמאכלים הגסים והמשוקצים ויתר ההרגלים המאוסים שיתהוו להם טבעים ומזגים כיוצא בהם ויולידו בדמותם וצלמם ילדי פחיתות בנפשותיהם ותאוות זרות ונפסדות ירחיקו אותם מבוא בקהל ה' עד עולם לזה מה שהיה מאת האל יתעלה אל אישי האומה הנבחרת להעתיקם מהמנהגים המשותפים אל יתר העמים בכל עניניהם ובמאכלם ובמשקיהן ויתר צרכי חייהם עד יהיו נבדלים מהם כהבדל האיש הפרזי והכפריי מבן המלך האוכל על שלחנו מפת בג המלך ויין משתיו כי כמו שהם נבדלים במזונותיהם כך הם נבדלים בדעותיהם ובמעשיהם כמו שאמר הכתוב (דברים י"ד) בנים אתם לי"י אלהיכם לא תתגודדו וגו'. והכוונה להודיע להם שכבר הועתקו בטבעם הרחק מאד מאדם. ושכבר הם חביבים כבני אלהים עד שאין להם להחרד אל הפסד הקרובים משאר בשר כיתר האומות וכמ"ש (שם) כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר וגו'. ושם סמך לזה לא תאכל כל תועבה זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו וגו'. וראה כי כן נמשך הענין בפרשה הזאת ואמר ראשונה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו'. וכאשר כלה הענין ההוא סמך דבר אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו וגו' אך את זה לא תאכלו. והוא הסדר הנכון והראוי לשמור לבנים האוכלין על שלחן אביהם הגדול והקדוש יתעלה. והראוי שנדע כי לא לענין בריאות הגוף וחליו נאסרו אלו המאכלות כמו שכתבו קצת, חלילה שאם כן נתמעטה מדרגת התורה האלהית מזה מהיותה במדרגת חבור קטן מספרי הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמם וזה מגונה מלבד שכבר איפשר לתקן אוחם במיני טבולים או הרכבות בהם יתבטל כח ההיזק ההוא כמו שמבטלין כח הסמים הממיתים אשר מהם נעשו התרופות כלם ואם כן לא ישאר האיסור על עמדו ותעשה התורה כפלסתר כמו שנדבד עוד בזה בפרה אדומה שער ע"ט ב"ה. גם שהגוים הבלתי נשמרים אוכלי בשר החזיר ושאר הבהמות והעופות והדגים הטמאים הנה ראינום שהם חיים על הבריאות ואון עיף ואין כושל בהם לזאת הסבה. אמנם מה שנאסרו להם הוא לענין חולאי הנפש ובריאותה כי הם מתועבים ומשוקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומא' המטמא הדעות והמעשים ומגרש רוח הטהרה והקדוש' ממנה שעליו בקש דוד (תלים נ"א) ורוח קדשך אל תקח ממני ואמר (שם) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. וזהו טעם ונטמתם בם כי האטימות והטומא' נמשכים זה לזה כמו שיתבאר בסוף השער מהכתובים עצמם ב"ה. ולזה נקראו בתורה המאכלות האסורות והמותרות בשם טומאה וטהרה וזה לכם הטמא מן הבהמה הטמאה וכל שרץ העוף טמא הוא לכם. כל צפור טהורה וגו'. מן הבהמה הטהורה. ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור. להורות כי טעם איסורם הוא מצד רוח הטומא' רוח רעה רוח זנונים הנמשכים לאוכליהם. והשומר עצמו ירחק מהם כמו שיזהר מן הדברים הממיתים. וזה טעם מה שאמרו במדרש (ויקרא רבות פ' י"ג) אמר רבי תנחום בר חנילאי לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים זה שיש בו כדי לחיים אמר ליה דבר פלוני לא תאכל וזה שאין בו כדי לחיים אמר ליה כל דבעי הבו ליה כך העכו"ם שאינן לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט') אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו אך את זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב (משלי ל') כל אמרת אלוה צרופה. הנה מבואר יפה שאין הכוונה לחיי העולם הזה כי אלו ואלו כלם חיים. אמנם הכוונה היא לאיי הנפש ובריאות' כי מי שחלקו בחיים בעולם הבא יאות לו טבע אחר ממה שיאות לזולתו שאין חלקו בחיים. ואולם כבר נלמוד קצת טעם בסימני הטהרה והטומא' בבהמות והחיות מסכים למה שאמרנוהו ממה שדרשו חז'ל (ויקרא רבות שם) בהם סימני המלכיות והתחלפותם זו מזו אמרו. את הגמל זה בבל שנאמר (תהלים ק"ז) את גמולך שגמלת לנו. ואת השפן זה מדי שנתן שבח להקב"ה שנאמר (עזרא א') כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה'. ואת הארנבת זו יון שמעלה גרה היא שאלכסנדרוס שעה שהיה רואה לשמעון הצדיק היה אומר ברוך אלהיו של זה. הלא תראה כי אם באו חז"ל לדברים אלו מייתורי הכתובים או מטעם מה שזכרם משה במשנה תורה (דברים י"ד) שלשתן בפסוק אחד ואת החזיר בפסוק שני שיורה על המשך זמנו יותר מכלן הנה הם ביארו שירדו לכך מצד סימני מדותיהם ואמרו (ויקרא רבות שם) ששסוע הפרסות סימן טוהר עד שהחזיר מתפאר בו אמרו (שם) שהעלאת גרה הוא סימן להעלות השבח והתהלה. ועל פי הערה זו יש לומר כי לפי ששלמות האדם ימצא לו בחוט המשולש אשר זכרו משה באומרו (דברים ל') בפיך ובלבבך לעשותו ויי' לבדו יראה ללבב והאדם יראה לעינים מה שהוא בפה ובמעשה והנה ימצאו בב"ח מהן שעסקיהם רעים במעשה ידיהם אשר להנה צפרנים חזקות להכות ולטרוף גם שיניהם הם להם כחרבות ומאכלות לשבר ולהדק. ומהם אשר גרה לא יגרו שהוא סימן שרשו ורעבו תמיד ואינן מסתפקין במזון שבמעיהן ואין ספק שהמזונות מהם יולידו כיוצא בהם משני אלו הפחיתיות בנים משחיתים מגדלי צפרנים לגזול ולחמוס בטבעם ומחדדין השנים לנשוך ולהזיק כמו שאמר החכם (משלי ל') דור חרבות שניו ומאכלות מתלעותיו. ומיכה הנביא (נ) אמר הנושכים בשניהם וקראו שלום ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה גם בנים בני בליעל לא ידעו את יי' בפיהם ולשונם להודות על כל אשר גמלם כגמול עלי אמו רק אוכלים למעדנים ושבעין ואינן מברכין למי שאכלו משלו ואינן משבחין ומודין לו על דרך שאמר (דברים ת') ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך אבל יהיו מכלל המועלים הנהנים מן העולם בלא ברכה. ולזה אסרה אותם התורה להורות על טבעיהם ואשר כמוהם במין האדם הוא עחיתות עצומה המטמאה את הנפש מבית ומחוץ. והתיר לנו אותם שהם שסועי הפרסה ומעלות גרה כדי שנתרחק מהפעולות הרעות והמזיקות גם שנהיה יודעים את יי' ומעלים עשרים גרה השקל משקלי שבחות והודאות למי שחנן אותנו כל מה שהוצרכנו מן הטובות ולחסום פינו מדבר כל רע. ואפשר שבסימיני העופות והדגים יש טעם כיוצא בזה אך מפני שלא דברו בהם חכמים על זה האופן לא נחפש אחריהם ונסמוך אהימנותי' דהקב"ה. והנה עם זה כבר נתבאר הטוב ההוא שהטיב ה' אתנו להביא את כללותינו בהישרות הללו לכלל שלמות אשר היה בו אפשר שיזכו אנשיה כלם אליו ועכ"פ יספיק להבדילנו מכל העכ"ום המוטבעים כלם בהפסד מהר כי הנה אנשי האומה הזאת אי אפשר להם שיפלו כלם על ההפסד וגם אותם שנפלו או שעשוין ליפול זה יהיה בקישי ובהמשך הזמן והסבות: