עקידת יצחק · פרק ו׳, ז׳

הן אלה מעט מהרבה מהספקות אשר ראוי לשום אליהן לב כל בעל דעת. אם בתורת מעיין ואם בתורת בעל דת. אשר מצדן יגיע הספק והבלבול אשר לא יעלם. והאדם אינו ניצול מזה כי קרוב הוא. והוא ממשש בו בינו לבין עצמו כאשר ימשש העור. וירא לדרוש ולחקור עליו עם זולתו ברבים אשר עמו. פן תצא כאש ומצאה קוצים כסוחים ופשה תפשה מספחת הפקפוק. ותהפך לנגע הייאוש וצרעת המינות וההתפקרות. ובין כה וכה נופל במה שאמר איוב (ט') תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי. לפי פשוטו כי איננו מוצא קורת רוח לנפשו. והעצה היעוצה לתקונו שישקוד על זה בתכלית עיונו גם שיוציא בשפתיו להשמיע לאזנו. והעולה לו והמתיישב על לבו יגידנו בלשון קולמוסו להועיל לזולתו. ויבטח ביי' אשר אליו מגמתו. כי הוא אשר יסכים על ידו. כמו שזה הענין בעצמו מצאנוהו כתוב לאדננו דוד ע"ה על הדרוש הזה בעינו מזמור ל"ט שנתעורר על זה הענין מצד אחר. והוא כי אחר שזה התכלית המשובח בלתי נקנה רק בהשתדלות רב. הנה יחוייב שימצא לכל אדם זמן קצוב בטוח בו יוכל להשתדל להגיע עדיו. כמו שאמר (שם) אמרתי אשמרה דרכי וכו'. נאלמתי דומיה וכו'. חם לבי בקרבי וכו'. הודיעני יי' קצי וכו'. הנה בכתוב הרביעי הודיע ענין שאלתו ובקשתו היותה זאת עצמה אשר עמדנו עליה: אמנם בראשונים הקדים להודיע צערו באשר הוא שם בצרת נפשו. ואשר אמר בלבו להשמר מחטוא בו בהגדת לשונו. וכל שכן שיוסיף ההשמר בעוד רשע לנגדו. שמתוך דבריו ילמוד לפקר. ושאם נאלם דומיה לבלתי דבר בו אפילו בדבור פנימי ישאר עם הספק בעצמו ויחשה מהטוב המקווה לו. ויהיה עם זה כאבו נמכר. והנה עם זה נמצא רחוק משני הצדדין. שאם יחשה לגמרי חם לבו בקרבו מהשרפה אשר שרף הספק ההוא בקרבו ואינו יוצא לחוץ. ואם יהגה אותו לזולתו לדעת מה בפיו גם הוא ירא פן יבער כמעט אש ההתפקרות ואין מכבה. ולצאת מזה ומזה היה מסכים לדבר בלשונו להשמיע לעצמו לבד. כי ברית כרותה לשפתים להאיר הדברים. ואחר שזכר זה החחיל לזכור ענין השאלה ואחר כך חלקי הסותר אשר יעמדו לו בה. ועל המבוקש אמר הודיעני יי' קצי ומדת ימי מה היא וכו'. התחנן לפניו יודיעהו סוד קצו ותכליתו אשר יעלה לו ממדת ימיו כדי שידע מה חדל הוא. כלומר מה הוא בעולם הזה אשר נוצר בו. וזה אינו רק התשוקה לעמוד על נפשו. כי היה רואה בענינו עיונים הפכיים. ועל הא' אמר (שם) הנה טפחות נתת ימי וכו'. ירצה הציקתני שאלתי זאת לפי שלא ראיתי בחיי זמני ומדת ימי הגופיים דבר קיים וראוי לסמוך עליו מהזמן מה שיורה שיש לו לאדם דבר מוגבל לעשותו להשלים עסק תכליתו. אך ראיתי שנתת מספר הימים מעט מעט יום אחר יום. כאדם המקבל דבר משוער בשיעור רב טפח טפח ומוציאו. כי לא ימלא את נפשו ולא ישמח בו כי איננו רואה את כל מאומה בידו. ובזה הענין אלו חיה אלף שנים פעמים לא תשבע נפשו. כי מעולם לא הובטח על יום המחרת ולא על הבאים אחריו לכוין להשלים בהם המעשים הנאותים לשלמותו. וזהו שאמר (שם) וחלדי כאין נגדך וכו'. ירצה אין צריך לומר שיצדק זה לפי חלדי וחלד כיוצא בו שכבר הוא כאין נגדך כלומר נגד עיניך. כי אתה הרואה ויודע ועד לפי קוצר הימים שבזמנינו. אך כל הבל כל אדם נצב סלה (שם). ירצה שאפי' אל כל אדם שהיה בעולם מאותם אנשי השם שהאריכו שנים רבות בימים הראשונים קרה להם כל זה ההבל שאמרתי. וזה מה שיחליש מציאות התכלית ההוא המקווה מאחר שלא נמצא זמן בטוח וקיים בעולם הזה להשגתו. ואחר שזכר החלק הסותר מציאות זה התכלית זכר החלק המקיימו. ואמר (שם) אך בצלם יתהלך איש וכו'. ירצה זהו אשר יעמוד כנגד זה הדרוש אך הנה ראיתי סותרו מצד כי הוא הרואה ויודע במין האינושי דבר מיוחד ומסוגל בלתי יכול להכחישו. והוא מה שבטבעו להתהלך בצלם אלהים ודמותו, ושמהתחלת יצירתו יש לו כח והכנה להשכיל כאחד מצבא המרום. וכמו שאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה וכו'. שמזה הצד יחוייב שימשך לכל אחד מהם מזמן החיות מה שיספיק להשגת תכליתו. אך מה שיתחלף מהיות על זה האופן הוא מצד שהבל יהמיון בכל עסקיהם. כי אינם פונים בכל עסקם והמייתם כי אם לצבור כסף וזהב וכיוצא מהבלי העולם. והפתי ההוא ההולך בדרך הזה יצבור ולא ידע מי אוספם אל כלל האנשים. והכוונה בזה אחד משני ענינים או שאין איש מהם שם על לב כי מפני רעתם נאספו. ושהם הם המאספין את עצמם ולא ידעו. או שלא נתנו את לבם ענין סופם ותכליתם. ומי הוא המאסף אותם האסיפה הכתובה בתור' ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג) כמו שיתבאר בפרשת רדי שרה שער כ"ב ב"ה. וזהו כענין שאמר שלמה לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שיבא. ומה מאד הפליג המשורר במזמור תפלה למשה (תהילים צ׳:א׳) וכו' להורות כי בלתי ספוק הזמן להשלמת האדם הוא לאשמתו יתבאר זה שער נ"ט ב"ה: ואחר שזכר הטענה החזקה הסותרת בנין הספק הראשון כפי שנתיישב בלבו. אמר (שם ל"ט) ועתם מה קויתי ה' וכו'. מכל פשעי הצילני וכו' נאלמתי לא אפתח פי וכו'. הסר מעלי וכו'. בתוכחות על עון וכו'. שמעה תפלתי וכו'. השע ממני וכו'. ירצה ועתה אחר שהטענה החזקה מקיימת אמתת התכלית החשוב ההוא לאדם אשר עשית אותו בצלם אלהים כי לא לחנם היה זה. כי לא יחשד פועל חכם בזה וכיוצא בו. מה קויתי ה' בעולמי זולת זה. ולכן תוחלתי לך היא להתענג בזיו כבודך. ואם חטאתי לבוא בחקירה זו הצילני מהעונש ואל תשים עלי עון וחרפת נבל אשר נמצא בקרבו רוח מינות. וכמ"ש אמר נבל בלבו אין אלהים (שם י"ד) כי הדברים קרובים. כי מה שעלה בדמיוני בזה נאלמתי לא אפתח פי עוד. אחר שאתה עשית את כל אלה בכוונה עצומה ובחכמה נפלאה. אמנם מה שיבקש ממנו שיסיר מעליו נגעי העונשין והייסורין לבל יכלה מתגרת ידו. כי מדרכו להוכיח וליסר את האדם על עונותיו. ובזה נמס כעש חיותו שהוא הדבר היותר חמור אליו. והוא הסבה להיות הבל כל אדם סלה (שם ל"ט). ולזה שמעה תפלתי יי' וכו'. כי ידעת כי גר אנכי עמך בארץ הזאת. אמנם מצד הנפש הריני תושב ככל אבותי הקדושים אשר חלקם בחיים. והנה בסוף דבריו כלל הכוונה כלה. לומר שחיות האדם נשאר או לא נשאר הכל תלוי בידו. והוא אומר (שם) השע ממני ואבלוגה. ירצה הרף ממני הצרות והטרדות בימי חלדי. באופן שאוכל להתחזק ולהתאמץ למצוא תכלית הוייתי בטרם אלך בלא חמדה ואינני. כי ישאר קרח מכאן ומכאן. והוא באמת עקר כל הדרוש הזה ותכלית סודו כמו שיתבאר ב"ה: