עקידת יצחק · פרק נ״ט, ו׳

אמנם הנמשך יחוייב מאליו. והוא שאם ימצא זמן מה מוגבל בו ובסבובו יורשם כללות זמן חיי אדם וחלקיו ולא עוד אלא כל ימי עולם וחלקיהם אין ספק שהעיון וההשתכלות בו הוא מועיל לו מאד. והנה לפי שהיה מספר שבעת הימים אשר בהם עשה יי' את השמים ואת הארץ ובם שבת וינפש הוא הקף בינוני אשר בו ובסבוביו נמנו חדשים ושנים שמטות ויובלים ויתר החשובים. הנה הוא מבואר שההשקפ' עליו היא מועילה הפלא ופלא מכל זולתו מהמספרים כי ההתבוננות בו הוא תוכחת מוסר לאדם משני פנים. האחד מה שיחוייב על האיש הנלבב לחבב על עצמו הזמן הרב המחובר מהרבה הקפים חשובים כאלו אשר זכרנו אשר כל אחד הוא זמן חשוב לעצמו ויכיר שהוא חטא עצום לשלחו ריקם מלפניו. והשני כי יזכור בו ימות עולם והחכמה האלהית הנפלאה הכוללת בהם בכל מעשה בראשית אשר ברא אלהים לעשות. כי הוא מה שיורה לאדם הדרך ישכון אור בו יוציא ימי שנותיו אלה בטוב וחייו בנעימים. וכמה השתדלה החכמה האלהית לרשום זה הענין הנפלא בלבבנו בהרגל זה המספר המסויים בענינים מורגלים ומפורסמים באומה כמו שהוא הענין בשביעיות המועדים ויתר המספרים שביניהם כי הנה חג הפסח הנעשה בחדש האביב מועד צאתנו ממצרים הוא באמת דוגמת צאתנו לאויר העולם ימי התחלתנו להבין ולהשכיל בעניננו כמו שהאביב הוא אצל החכמים בבחינת השנה כעין הילדות והשחרות בימי האדם. והנה אז קבעה התורה האלהית שבעת ימי החג שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון וגו'. אמר כי בחדש השביעי הזה למנין הבריא' ואחר עבור ממנו ב' שבועות ימים יתחילו למנות שבעת ימים בהם יבערו כל מיני החמץ שנכתבו במקומן בשער ל"ח והוא מה שאמרו ז"ל אור לארבע עשר בודקין את החמן לאור הנר (פסחים ב'.) כי האור המזומן לבדוק החמץ אשר בחדרי האדם ובמשכיות לבו הוא הנתון בו בי"ד וזהו השכל המתעורר בו בסוף שתי השביעיות מקצב ימיו כאשר אמרנו ראשונה וכמו שאמר (משלי כ׳:כ״ז) נר יי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ומה נמלצו דברי המליץ בזה לבי לבי התורה והאדם חבורם נר אלהים בארץ גוו פתילה נפתלת וכו' (בחינת עולם פ' ט'.ז). וכבר השלמנו ענינו בשער מ"ד וכמה צריך להזהר באבוקה הזאת בבוא עתה לבדוק בחורין ובסדקין אשר בכל חדרי בטן שתהא משוערת כראוי (פסחים ז'.) לא חזקה שתשרוף הבית ולא חלושה עד שלא תספיק לגלות כסוי חטאים. והנה בשאר עניני הביעור והבדיקה הצריכים אל מצות השבוע ההוא הנזכר יש ענינים נכבדים ובהגעלת הכלים המתחלפים וצורך טהרתם על חלוקי כתות האדם וחיוב הכשרם. יש מהם אשר לא יקבלו שום טהרה ונקיון וטעונין שבירה או גניזה והם כלי חרס אשר נשתמשו בהם בחמין בכל דבר איסור (שם ל'). ועל דוגמתן באנשים אמר ירמיהו (איכה ד׳:ב׳) בני ציון היקרים וגו' איכה נחשבו לנבלי חרש וגו'. כלומר שאין להם תקנה אלא בשבירה וכמו שאמר (ירמיהו כ״ב:כ״ח) העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו אם כלי אין חפץ בו. ומהן שמקבלין תיקון ומתחלקין אותם ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש עבר מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו (יומא פ"ו.) ועל זה נאמר (ירמיהו ג׳:כ״ב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בצונן ודי להם בשטיפה (ע"א ע"ה:) עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם בחמין וטעונין שפשוף והגעלה (ע"א שם). עבר על כריתות ומיתות ב"ד ועשה תשובה וכו' (יומא שם) דוגמת הכלים שנשתמשו בהם ע"י האור עצמו שלא יספיק להם רק כשיבואו באש ממש. (ע"א שם) אמנם מי שיש בידו חלול השם (יומא שם) הם הם דוגמת כלי החרס שאין להם טהרה רק בשבירה כמו שאמרנו. והנה פירוש המאמר הזה בשלימות יבא ביום העשור שער ס"ג ב"ה. גם יש במצות השבוע ההיא זהירות שמירת החטה משעת הטחינה (פסחים מ'.) והוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחר עניני האדם המדומים כי מאז צריך שמור ומאז והלאה יזהר מאד לבלתי אכול הדם והוא שימדוד האדם עיסתו בהשערת מעשיו במדה במשקל ובמשורה לבל יצא מהשטה כלל שאם יתיר לעצמו היציאה בקצת לסוף יצא לבלי חק ויהיה אחריתו להכרית הנפשות הג' הנזכרות. וכל אלו הם הערות נפלאות מוטלות עלינו באותו שיעור מזמננו שבו יתחיל השכל לפעם בקרבנו ואף כי נזקין לא נסור ממנו. יהנה מהיום ההוא נצטוינו להמשיך מספר שבעה שביעיות שהם ממש פרקי האדם וגבולי זמנו שזכרנו כמו שאמר (ויקרא כ׳:כ״ד'ג) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה ליי' כי כל זה הוא הכנה והדרכה להגיעם אל שלמותם כמו שיורו הקרבנות המיוחדים אשר בשני קצות הזמן רצוני עומר השעורים ושתי הלחם אשר מהחטים כאשר יבא בפרשת העומר ב"ה. ולזה היה יום החמשים יום מתן תורה הכוללת חמשים שערי בינה. אמנם היה היום ההוא יום אחד לבד להורות על היכולת האלהי על מעשה הטבע הרמוז במספר השביעיות כמו שאמרנו ראשונה קודם שנברא העולם היה הקב"ה ושמו לבד והיא מדת החסד אשר שתף האל יתעלה להנהגת העולם ע"י היישרת התורה האלהית ובזכות העוסקים בה כהוגן ומיחדים מלאכתה לזמנם הנזכר וזה במה שיתנהג עמם במדה עליונה אשר בה ישדד טבע מערכות השמים או במה שיסכים רצננו יתעלה עם הסדר הטבעי בכל מה שיושפע להם ממנו שם טוב והצלחה עד שיהיי הטובות אשר מזה המין משותפות מהטבע והרצון האלהי. והנה א"כ ימצאו שלשה מיני הנהגה טבעית והשגחיית ומשותפות וכל אחת מהנה תשמש לפי מדרגת המקבל. כי הנה הטבע בהחלט נתיחד לכללות ההמון. אמנם ההשגחה המוחלטת לשרידים אשר יי' קורא. אמנם המשותפת לבינוניי' ואשר נמצא במעשיהם צד שתוף ג"כ. ולזה אמרו בפסחים (נ':) רבא רמי כתיב (תלים נ"ז) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם ק"ח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן שעושין לשמה כאן שעושין שלא לשמה. כדרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן והכונה לתת הבדל בין ההנהגות אשר תשתתף בהם ההשגחה האישיית כי הנה הסדור הטבעי בהחלט הוא אשר זכרו המשורר באומרו (תלים נ"ז) ועד שחקים אמתך לפי שהוא סדור קיים תמידי בלתי משתנה בשביל מעשה האדם וייחס אותו אל השחקים לפי שכל הענינים ההוים בהנהנה ההיא הם נשחקים ונפסדים תחתיהם. אמנם כאשר תשתתף באלו הענינים ההשגחה האישיית כמו שאמרנו קרא אותם חסד שמימיי ואמר כי גדול עד שמים חסדך כמו שאמרו חז"ל (ב"ר פ' י"ב) ראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדת החסד. אמנם ההנהגה ההשגחיית לגמרי עליה אמר כי גדול מעל שמים חסדך כי היא ודאי ברכות שמים מעל רצוני הנהגה אלהית למעלה ממערכות השמים וכל סדוריהם. ולזה אמר כי העושים שלא לשמה יגיעום הטובות הטבעיות ההם בהסכמת הרצון האלהי ולא ימנע מהם כדי שיגיעם שכר פעולתם איך שהיה אמנם המכוונים לשמה יגיעום הטובות העליונות המכוונות ממנו יתעלה ואין עמו אל נכר והם הטובות הנפשיות האמתיות ולזה היתה עצה טובה לעולם יעסוק אדם בתורה וכו'. ואיפשר כי לזה הענין כוונו חז"ל (כתובות ה'.) באומרם גדולים מעשי צדיקים ממעשה שמים וארץ דאלו במעשה שמים וארץ כתיב (ישעיהו מ״ח:י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. ואלו במעשה הצדיקים כתיב (שמות ט״ו:י״ז) מקדש אדני כוננו ידיך וזה כי ענין הנהגת הטבע הוא בדרך אחר אמנם ההשגחיית היא על שני פנים אם מיוחדת ואם משותפת אל הטבע כנזכר. ומה שהשיב הבבלי (כתובות שם) ויבשת ידיו יצרו (תלים י"ט) כיון יפה אל מה שנמצא ג"כ שהרצון האלהי משתתף אל הטבע. וכבר ראוי ליחס לו שתי ידים. אלא שהיתה התשובה (כתובות שם) ידו כתיב כלומר אף ע"פ כן אין ראוי לצרף הרצון האלהי אל הטבע כזה עד שיחשבו לו שתי ידים כי על דרך האמת הרצון האלהי הלזה הוא מצירוף ההשגחה ונחשב עמה ולזה כאשר הקשה (שם) ומעשי ידיו מגיד הרקיע (תלים י"ט) השיב מעשיהם של צדיקים מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר לומר כי כאשר בזכות הצדיקים ראוי לבא הטוב הנה רצונו יתעלה יסכים עם הטבע להוריד טל ומטר בזמנו ושלא יעצרהו מבוא כאשר יהיה כן מפאת סדורו וגם כשלא יסכים הטבע הנה הוא יוליד אגלי טל ומטר על כרחו ושלא בהסכמתו והרי הם שתי ידים זוכות כאחת ובשער ט"ו פירשתי המאמר הזה בענין אחר נאות מאד. סוף דבר ההנהגה התוריית אשר נתנה לנו באותו יום אשר בסוף השבעה שבועות היא מעל שמים ולזה לא ייחד לה מספר ימי בראשית רק יום אחד ליי' כי הוא יתעלה נשגב לעשות על פי התורה כל אשר חפץ בשמים ובארץ וכן בכל כיוצא בזה: