עקידת יצחק · פרק נ״ח, ד׳

עקר מה שיתיחד השכל מן הרצון הוא היותו בלתי עושה מעשה כי אם לתכלית טוב אשר לא יחטא. הגזרה הזאת כתבה בעינה החוקר בפרק א' מהמאמר הו' מספר המדות אמר אמנם השכל לא יצוה על דבר כי אם על הדבר אשר בעבורו הפועל כי אמנם הוא ישתרר על הפועל כי בעבור זה יפעל כל פועל וגם לא אל תכלית על השלוח כי אם אל דבר מה ואי זה פועל ולא לעשייה כי המעשה הטוב הוא התכלית ובעבור זה תהיה הבחיר' שכל רצוני או רצון שכלי אמנם הרצון כי יהיה והתחלת זה הוא האדם עד כאן. והנה הרב המורה ז"ל פירש יפה זה המאמר בפרק כ"ה חלק ג' כשחלק הפעולות אל בלתי מכוונות ואל מכוונות המכוונות אל תכלית פחות או אל תכלית טוב. ואשר אל תכלית טוב אל מה שלא יושג התכלית ואל מה שיושג. הראשון קראו פועל ההבל. והשני פועל השחוק. והשלישי פועל הריק והרביעי פועל נכון. והנה שהחוקר אמר ששלשת הראשונות הם מפעולות הרצון וחסרונותיו. אמנם הפועל הרביעי לבדו והוא אשר יכוין אל תכלית טוב ולא יחטיא הוא פועל השכל בהחלט ולזה היתה הבחירה באדם לא ענין רצוני בשלוח שאם כן תהיה פעולה חסרה כי אם שכל רצוני או רצון שכלי. והכוונ' שצריך שיברח מהפעולות החסרות אשר מהשלשה המינים הראשונים כי הם לפי חסרונו וישתדל שיהיו מהמין הרביעי הנכון כי התחלת זה הענין הנכון הוא האדם מצד היותו בעל בחירה. והנה כאשר יגרע חוקו בזה ראוי להתעצב ולהתאונן עליו כמו שהיה עושה ישעיהו הנביא בראותו כי כל השתדלותו בהישרת העם ההוא היה פועל בטל מהשיג תכליותיו אמר (ישעי'מ"ט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. הנה הוא יחס כל פעולותיו אל הריק וההבל והתוהו שלשה משפחות הפחותות הרצוניות כי לא מצא להם תכלית טוב שיצא אל הפועל זולתי במה שהם נעשות במלאכות ה' כי הוא לבדו היה רואה לתכלית טוב והוא אומרו אכן משפטי את ה' וגו' דומה למה שנאמר לו לירמיהו (ט"ו) אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד וגו'. והיה עם האדם להיות מעשיו נעשים ברצון שכלי חוייב לסדר פעולותיו על האופן הנזכר כמו שאמר (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו האמת והצדק כמו שרצה בזה הרב המורה בפרק ההוא אשר בו הכריח היות כל מצות התורה האלהיות לתכליות דעות אמתיות או מדות טובות או הרחקת פחתיות כמו שהאריך בכל הפרקים ההם. האמנה כי אם הספיקו דבריו לתת טעם לכוונתו יתברך לצורך שעה הנה בבחינת מה שנמשך אחרי כן תשוב הקושיא למקומה וזה כי העם ההוא סרו מהר מדרך התורה והמצוה אשר ציום ולא נתקיימו בו ובתועלותיו ובפרט בכל מה שהשתדל כפי סברת הרב להרחיקם מהעבודות הזרות והנכריות במעשה הקרבנות כי הנה היה להפך כי למדו המעשים ההם ונשתקעו בהם והמה מלכיהם שריהם כהניהם ונביאיהם השחיתו התעיבו מכל העמים אשר הוא יגור מפניהם כמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים וגם לפי דעתנו שכוונתו יתעלה היתה בקרבנות להקריבם אליו ולהתמיד שכינתו ביניהם כמו שכתבנו בשער הקודם כי אחר שהם הרחיקו עצמם הרחק מאד טמאו הבית ופגלו הקדשים עד עלות חמת ה' לאין מרפא ויתשם מעל פניו וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה הנה באמת יהיה כל השתדלותו באלו הקרבנות ובכל הענינים הנלוים אליהם וכל דומיהם פועל ריק ובטל כמי שמשתדל ברפואת חולה בכל מאמצי כח ולסוף לא עלה בידו. אלא שהתשוב' הנכונה בזה כי הנה הפעילות האלהיות אמנם יכוונו אל הכלל ואל הפרט. והנה הפרטים הם בעלי קץ ותכלית אמנם הכללים הם נצחיים. והנה דבר ה' והיישרתו לא תשוב ריקם כי אם היה שלא תועיל אצל הפרטים הנה א"א שלא תועיל אצל הכלל כמו שהיה הענין בכל המעשים ההם אשר עשה עם יוצאי מצרים שאם לא הועילו למתי מדבר לרוע בחירתם הנה הועילו לבאי הארץ. וכן הוא הענין בכל מה שנעשה עם ישראל בכל הימים אשר ישבו על אדמתם עם הנשארים בהם בכל מקומות מושבותיהם כי הנה בהישרות התוריות יש ענינים קיימים מתמידים וענינים שנפסקו בהמשך הזמן. והנה המתמידים עדיין נמשכה תועלתם ולא נכזבה תוחלתם. אמנם אשר נפסקו כענין העבודות והקרבנות אשר היו בזמן שבית המקדש קיים אמנם היו בהם למודים קיימים נצחיים לא יופרו לעולם כמו שכתבנו בכל הענינים הדומים וכ"ש הקרבנות שכוונתם ותכליתם העבודה הלביית הנפשיית אשר אין הפרש בה בין בפני הבית או שלא בפניו. כי על פי הענינים הללו התורה היא קיימת נצחית ועל זה הענין המיוחד אמרו ז"ל (ירושלמי ברכות רפ"ד) וכי יש פולחן בבבל אלא זו תפלה דכתיב (דניאל ו׳:י״א) וכוין פתיחן ליה בעליתיה וגו' וזמנין תלתה ביומא הוה בריך על ברכוהו ומצלא ומודה קדם אלהי וגו' כי הנה התפלה היתה מצויה עם הקרבנות ומשמרות ומעמדות היו מתוקנים להם עמהם כמו שאמרו ז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כמו שנתבאר פרק ד' מתעניות (כ"ג:) ותועלת הקרבנות יתדבק בתפלות בהקריב בעליהם אל השם יתעלה והתפלה יותר מסוגלת בזה לפי שהיא קרבן שבעליו נקרב עמו כמו שאמר בפירוש (הושע י״ד:ג׳) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ולא עוד אלא שמשמש אל השוגג ואל המזיד שהוא היותר רביי והכרחי כמו שאמרנו בשער הקודם. והוא מה שזכרו הנביא (שם) בפרשת שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים וגו' כי הכשלון בעון הוא הנפילה במרד וכמו שהוכיחום על כך כל הנביאים אשר תארום בילדי פשע וישעיהו (א) בראש כלם אמר שמעו שמים וגו' בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי. אמר ראה זה רעה חולה בני שגדלתי ורוממתי היותם מורדים בי במרד ומעל. ואם תאמרו שאינם רק שוגגים וחוטאים בלא יודעים זה אי איפשר כי השור ידע קונהו וחמור אבוס בעליו ואיך יתכן שישראל לא ידע ועמי לא התבונן ומטעם זה החליט המאמר הוי גוי חוטא וגו'. וכן אמר ירמיהו (ב) למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה' ועל אלו כלם אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו' ירצה אמרו אליו כל אשר תשא עונו והוא המזיד היה ראוי שתקח ממנו הטוב שבו והוא הנפש וכמו שאמרו כי נפש בחלוף אותיות א"ת ב"ש הוא טוב וסימן לדבר גם בלא דעת נפש לא טוב. (משלי י״ט:ב׳) והנה ההודאה וההכר' הזאת בלב ובנפש הנה היא מכפרת העון. ואמר (הושע שם) ונשלמה פרים שפתינו לומר כי השפתים בתפל' ובהודא' ישלימו במקום הקרבן לבד וזה שלא יחשוב המתפלל והמתחנן שיסור חטאו ממנו גם כי ירבה תפלה ותחנה אם לא בשיקדים התשובה השלמ' כמו שלא יכפר הקרבן בעוד חטאו בו. והנה אם כן התפלות הם מעצם הקרבנות ומשובחים מהם ואין צ"ל שמועילין במקומן בכל זמן שהם בטלים. אמר המשורר (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' זבחי אלהים רוח נשבר' לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים. יחלה פניו יפתח פיי בתפלותיו להגיד תהלתו ולשלם פרים שפתיו. והזכיר תועלת הבקשה ואמר כי לא תחפוץ וגו' ירצה זה יועיל באשר לא תחפוץ זבח שאתן ועולה לא תרצה וזה יהיה כל זמן שיתמיד חרבן הבית בעונות הדורות הבאים כי על העתיד ידבר ויהי' כי לא תחפוץ כמו (דברים כ"ב) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך (שם) כי תבנה בית חדש (שמות ל') כי תשא. וכל זולתם. ונתן סבת המשך התועלת באומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ירצה אחר שתכלית הזבחים הנרצים אל האלהים הוא שתהיה רוח המקריב נשברה ונכנעת לפני אלהיו כאשר כתבנו בשער הקודם הנה אם כן באמת לב נשבר ונדכה מאליו אלהים לא תבזה. וראוי שיכופר העון בהכנעת הלב בלי ספק ובפרט כשאין לאל ידינו לעשות זולת זה. אמנם הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם ואז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים כנגד מה שאמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה ואז יעלו על מזבחך פרים בפועל ויהיה המעש' שלם. והנה עם זה בטוב הבחינ' עדין לא חרב מקדש ולא בטלה עבוד' לענין זה וברית כרות' בזה וכל כיוצא בו דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר שלחו. וזה הענין בעצמו הוא מה שכוונו ישעיהו הנביא בשם האומ' באומרו ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' אך כשיובן עם הכתובים הנלוים אליו פנים ואחור שזה סדורם (ישעי מ"ח ומ"ט) כה אמר ה' גואלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ויהי כחול זרעך וגו'. צאו מבבל ברחו מכשדים בקול רנה השמיעו זאת וגו' ולא צמאו בחרבות וגו' אין שלום אמר ה' לרשעים שמעו איים אלי והקשיבו לאומים מרחוק ה' מבטן קראני ממעי אמי הזכיר שמי וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני וישימני כחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'. ועתה כה אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עוד וגו' הנה באומרו מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך כלל השכל והרצון אשר מהסכמתם יחד תושלם הבחיר' כמו שזכרנו ראשונ' וכמו שביארו חז"ל (מכות י':) באומרם כי זה אחד מן הכתיבים המלמדים שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו והוא מבואר ואמר לוא הקשבת למצותי אשר למדתיך ללכת בהם אזי יהיו מעשיך רבים וטובים ותמידים אשר ימשכו מהם שני מיני שכר והם רבוי הטוב והשלמות והתמדתו. ועל הראשון אמר ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים ירצה כמו שהנהר הוא מתהוה ומימיו מושפעים מלחיות הים ומגלי אידיו העולים תמיד כמו שזכר החכם בספר האותות כן תהיה צדקתך כגלי הים ושלומך כנהר המתהוה והנמשך מהם והוא הטוב השלם והטבעי ההוה לפי טוב מעשה האדם וגם יהיה זרעיך שריר וקיים תמיד כחול הנהר שלא יתפסד בעבור עליו המון מים רבים ויהיו רבים כמעותיו וכבר ביאר הדמיון במה שאמר לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני. הנה שביאר כוונת הפעולות הבחיריות באדם וטוב תכליתם ותועלתם ולכן אמר כי עם היות שכבר נמשך להם הענין באופן אחר עד שגלו מעל אדמתם מכל מקום לא תבטל הכוונ' בבחינת כלל האומ' כמו שאמרנו. לכן מעתה צאו מבבל וברחו מכשדים ביד רמה בלי שום יראה ופחד מהפיל דבר מדבריהם אמרו כי גאל ה' את עבדו יעקב ולא עוד אלא שיעש' להם נסים ונפלאות כצאתם ממצרים אשר יהיו בתכלית ההשגחה האלהית עליהם והראי' כי בימים ההם ובעת ההיא אין שלום אמר ה' לרשעים ומטעם זה ישר' כלו סדר הדבור והבשור' המובטחת ואומר שמעו איים וגו' ה' מבטן קראני וגו' מימים ראשונים מימי אבותי קראני לעבד לו וממעי אמי הזכיר שמי ישראל וישם פי כחרב חדה וגו'. זה הפסוק התעה המפרשים לומר שאלו דברי הנביא על עצמו והוצרכו לומר כי אומרו ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר הוא לשון כלל העם האומרו על הנביא בייחוד והוא קשה לסבול. אלא האמת כי הוא מאמר ישראל הנקרא עבדו בכל הפרשה אשר ידבר אליו בלשון יחיד כדרכו בכל המקומות ובפירוש אמר בכאן כי גאל ה' עבדו יעקב והוא עצמו אשר אמר וישם פי כחרב חדה וגו' והוא שעשה פיהו חד וחזק כחרב חדה להשחית האומות כלן כמו שאמר בפירוש במקום אחר (שם מ"א) הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים וגו' ובצל ידו החביאני כאלו היה החרב נחבא בידו לעשות מלאכתו והוא מה שביאר במשל וישימני לחץ ברור באשפתו הסתירני ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. יאמר שהוא מתנשא לאמר שישראל עבדו והוא אדון לו וזה מה שיורה על קיומם ונצחיותם כי מתנאי המצטרפים להמצא יחד ולא זה בלא זה. אמנם על כל התלאות הבאות והעוברות עליהם דרך פרט שנמשכו הפך מה שנתכוין אמר ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' ירצה ואני על כל הבא עלי אמרתי כי היה לי לפי שהלכתי בשרירות לבי ודרך רצוני בלי עצת השכל כלל ולזה אע"פ שבמקצת מעשי כוונתי לתכליות טובות לא הושגולי ויגעתי לריק בהם ומה גם עתה בשהפעול' לא כוונה לתכלית והיתה תוהו או שהיה התכלית פחות ויהי הבל. אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. ירצה אכן משפט הזה הראוי לשפוט מפעולות בעלי הבחיר' והוא שאין להם להחטיא טוב הכונה הנה הוא ראוי שיושקף בבחינתו יתעלה שהוא אשר ראה להקריב אותי אליו. והתחיל בענינים המביאים אל התכלית וראוי ומחוייב לפי מה שקדם שימשך התכלית על כל פנים ולא יחטא ורצה גם פעולתי הנכונה תהיה בבחינת אלהי כי הלמודים הטובים ההם סוף סוף יביאוני להגעת תכליתו. ועתה מכח זה המשפט אמר ה' יוצרי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו וישראל לא יאסף ואכבד בעיני ה'. במה שיהיו התכליות הטובות מגיעות כמו שחוייב מפועל השכל ואלהי היה עוזי בזה וזה ימשך על נכון בכתובים הסמוכים כלם זיל קרי: