עקידת יצחק · פרק נ״ד, ז׳

הנה שהטעם הראשון נמשך אל משל המערה עצמו שאמרנו כי בהיותו קרוב אליו יתברך במערה ההיא שקראה הכתוב בנקרת הצור שעלה בה ים חכמה ומלא אותו זיו וזוהר וקירון פנים כי נתיחד שם עם אותו של קרנים מידו לו ושם חביון עזו ונעשה שותפו: אמנם הטעם השני הוא מבאר ענין אחר נפלא מעניני השתוף והוא מעשה הלוחות השניות ואמרו זה במליצה עמוקה וצחה מאד לפי מה שיראה בעיני. וזה שמהידוע שבלוחות הללו נכללו שלשה ענינים. הראשון טבעי וזה מצד שהם מחצב מה. והשני מלאכותיי מצד מה שהן בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי על דרך שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא. ואין ספק שבכל אחד משלשתן ימצאו שני ענינים. כי במה שהם טבעיות ימצא בם ההיולי והצורה הגשמית. ובמה שהם מלאכותיות ימצא בה הזמנת החומר המיוחד וקבלת תמונתם ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהם אלהיות ימצא בהם ג"כ חומר הכתיבה וכונתם אם כפשוטה או כצורתה המושכלת והנה אם כן יש בהם ו' ענינים קראום אלו החכמים טפחים להסתיר דבר. ועל דרך שאמר (ישעי' מ"ח) וימיני טפחה שמים. (איכה ב׳:כ״ב) אשר טפחתי וריביתי כלומר ו' ענינים פעולים או עשוים. ועתה ראה כי שני הטפחים מהם והם הזמנת החומר ההוא והקנותו אותו התמונה המלאכותיית החזיק בהם משה כי הוא עשאם שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ושני טפחים שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות הנה שלא נשאר בין מה שהחזיקו בו שניהם רק שני טפחים שכבר החזיק בהם הטבע בחכמת בוראו כשאר המחצבים מיום ברוא אלהים ארץ ושמים. ולזה הפליגו לומר שנשארו שני טפחים עם שהאל ית' יוצר הכל הוא כי מצד מה שהם הברית מה שנעשה בהם עשו שניהם בשוה ומה שנשאר נשאר לשניהם ולשעה זו לא עשה בו זה יותר מזה והשוו מדת רחבן לארכן להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן וכבר אמרו (ש"ר פ' כ"ח) זה הענין עצמו על ומשה עלה אל האלהים (שמות י"ט) זה לשונם. עלית למרום (תהלים ס"ח) שלא שלטה בריה למעלה כשם ששלט משה. אמר ר' ברכיה הלוחות היו ארכן ו' טפחים וכו'. הנה שקרני ההוד היו לו להיותו שותף להק"בה במלאכה אחת עד שיאמרו עשה אתה חציה ואני אעשה חציה כדבר איש אל רעהו השותף עמו במלאכתו. ומי הוא ואי זהו שלא יצהבו מראיו ועוז פניו לא ישונה לטוב ולזוהר נפלא. וכן היה מתפאר באומרו (דברים י׳:א׳) בעת ההיא אמר י"י אלי פסל לך וגו' ואכתוב על הלוחות ואפסול שני לוחות וגו' ויכתוב על הלוחות. אשרי ילוד אשה שזכה לכך. ושם (רבות פ' עקב) כתבו ז"ל הדבר הזה עצמו אלא שהוא בסגנון אחר. ומכל מקום זהו פירוש נאה בענין בעיני. והנה הנרבוני כתב במאמר הזה בפירוש פרק כ"ה מהח"ג מהמורה דבר שהיה ראוי לישרף עליו עם כל ספריו והם כי לא להזכיר כדי שלא לעפש האויר והרי הוא מכלל דעותיו שקנאתי עליו ועל חבריו במקומות אחרים: אמנם הענין השלישי שהזכיר רבי יודה בר נחמני (ש"ר פ' מ"ז) היה להורות שיעור השתוף אשר להם בענין המער' הזאת ותת ההבדל הראוי והמחוייב בין הים הגדול השופע ובין המער' הקטנה המושפעת. וזה כי כעלות הים באיתנו וכנשוא גליו העצומים יוקח שמץ שפע אל זה האיש היושב בירכתי המער' יספיק לתת לו אותו שלמות וזוהר פנים ולזה מה שהמשילו כי עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו וממנו נעשו קרני ההוד הא למדת שאין שום מדה וקצב אל ענין הזוהר האלהי. וזה דבר שראוי שיאמר אצל הדבור בעניני אלו השותפים שדברו בהם ז"ל באלו המאמרים אשר בארנום. וזה מה שראיתי להקדימו בחלק הספור הזה שראינו ששאל משה על ענין התוארים ואמר הודיעני נא את דרכיך וגו'. והיתה התשוב' בסוף אני אעביר כל טובי וגו'. לא תוכל לראות פני וגו'. והיה בעבור כבודי וגו'. ולסוף ויעבור י"י על פניו ויקרא י"י ה' אל רחום וגו'. וכל י"ג מדות. ואם שכבר כתב המורה בפנ"ד ח"א שהשאלות היו שתים ושהשיב לו על האחרונ' בראשונ' לאמר לא תוכל לראות פני וגו' ואחר השיב על הראשונ' הודעת הי"ג מדות הנהו קשה בעיני מפני שני דברים: הראשון כי איך יתכן שישאל משה מאותו יתעלה ידיעת מהותו הנה מלא לבו אותו להיותו הוא האלוה וכמ"ש החכם אלו ידעתיו הייתיו. והשני כי הנה באמת לשון השאלה הראשונ' האומר הודיעני נא את דרכיך ואדעך כמו שדקדק הוא באומרו שם כי כשידע הדרכים ידעהו הוא יותר חמור ויותר קל מלשון השאלה השניה האומר הראני נא את כבודך. ולזה אני רואה ששאלה אחת היא כלה אשר התלמיד שואל בו כהוגן והרב השיב כהלכה. והתשובות כלן לא נפרדו ממנה כמו שאבאר אותו היטב אחר שאזכור הספקות הנופלות בזה החלק מהספור: