עקידת יצחק · פרק נ״ד, ט״ו

אמנם מה שאמר חז"ל (ש"ר פ' מ"ז) בענין הזה כבר כתבנוהו בהקדמה ושם נתבאר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא. במעשה הלוחות השניות נטל זאת הפעם קירון הפנים כמו שאמר רבי ברכיה הכהן, (שם) הלוחות היה ארכן ששה טפחים וכו' עד ומשם נטל משה קרני ההוד מה שלא היה כן בלוחות הראשון שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא כמו שנזכר שם. ואולי שיראה גדולה מזו היתה להם להסתכל בו כשירד בלוחות הראשונות אלא שלא נזכרה מפני טרוף השעה וקלקולה. ומסייע לזה מה שנאמר במשנה תורה (דברים ט') ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית וגומר. ירצה שכשירד עמהם היו קרני זיוו כאש אוכלת בכל ההר. וכאשר ראה כי חטאו פרחו האותיות ונכבה האש ושבר אותם (ש"ר פ' מ"ו) כמו שאמר (דברים שם) וארא והנה חטאתם לי"י אלהיכם וגו' ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם. והנה בזה ובמה שקדם נאמר מה שראוי שיאמר בענין קרני ההוד אשר נבהלו מפניהם זקני ישראל וכל העם. אמנם ענין המסוה לא תחשוב שהיא תקנה להם כדי שיוכלו לגשת אליו שאם כן היה לו לתתו על פניו כאשר ידבר עמהם ולהסירו אחרי כן והוא היה עושה בהפך כמו שנרא' מהכתוב מבואר אבל הוא ענין בפני עצמו נכבד מאד להגיד על שלמות אדונינו משה בהיותו דבק תמיד בענינים השכליים ובלתי פונה אל אלו הענינים המורגשים כי אם זמן מועט מאד. (יב) וזה כי כשהיה משה לומד מפי הגבורה היה צריך להסיר מעל פניו מסוה ומסך אלו העניינים המורגשים כדי ליפות כח המושפע וכשהיה מלמד לישראל היה גם כן צריך להסירו לגדל ולחזק כח המשפיע אשר בזה היה יוצא כמעט כל זמנו כמו שיודע מסדר הלמוד. הנה אם כן שלא היה לו פנאי לתתו על פניו רק במעט מהזמן שלא היה לומד ומלמד. ושיעור הכתובים כפשוטן וכהויתן הוא מבואר. ויקרא אליהם משה ויאמרו וגו' ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר י"י אתו בהר סיני ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה ובבא משה לפני י"י לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את כל אשר יצוה וראו בני ישראל את פני משה כי קרן וגומר והשיב משה את המסוה על פניו עד בואו לדבר אתו. יעיד הכתוב כי בקרון הפנים בלי מסוה דבר אתם. אמנם ככלותו לדבר אתם פירש זמן מועט לענינים המורגשים מהאכל ופקדת ביתו בשאר הצרכים והוא זמן נתינת המסוה על פניו עד שובו לפני י"י בלי מסוה. וזה דבר מבואר מאד מעצמו והוזקקתי להזכירו למה שנמצא להרב רבי לוי בן גרשון זכרו לברכה שכתב זה לשונו והגיע למשה מחוזק התבודדות שקרן עור פניו רוצה לומר שהיה לו אור השכל גם בעת חשבו לדבר עם ישראל עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם וכאשר ראו ישראל זה הענין וייראו מגשת אליו עד שקרא משה אליהם ואז שבו אליו ודבר דבריו אליהם. וזה אמנם היה כשנתן על פניו מסוה רצוני לומר ששם השתדלות להפריד זה ההתבודדות באופן שיוכל לדבר דבריו עם ישראל. ואולם בבאו לדבר דבריו עם השם יתעל' מסיר זה המסוה ולא היה צריך להשתדלות אחר להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש. אשרי ילוד אשה שהגיע לזאת המדרגה העצומה מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו. והנה לא הסכמנו לבאר ענין המסוה כפשוטו שאם היה כפשוטו לא היה צריך משה להסיר המסוה מעל פניו בעת הנבואה. וזה מבואר בנפשו. כל אלו דבריו. והנה עם שיצדקו בענין הוראת המסוה הלא בהשתמשו בו בפני העם אני תמה מדבריו שנראה מדבריו שנזדמנה לו נסחה אחרת בכתובים ומה שכתבנו הוא הנכון: