עקידת יצחק · פרק נ״ד, י״ב

השלישית היא המיוחדת אל חסידיו ויראיו הקרובים אליו. אשר היא במדרגת האדם אל דברי עצמו כי האנשים ההמה שלמים הם עמו בדמותו בצלמו וכאלו הם עצם מעצמיותו ומעשיהם מוטלים עליו והיא עושה אותם בכבודו ובעצמו כמי שעושה בשלו. כמו שאמר זה החכם בפי"ג מאמר עשירי מספר המדות אלו דבריו אמנם הפועל כפי השכל ואל זה מזמותיו הנה הוא מוכן נבחר ויראה שהוא אהוב מאד לאל יתעלה כי אם אמנם קצת מחשבות האל יתעלה הוא על דברת בני האדם כמו שהוא נראה באמת היה מהראוי שישמחו הם בדבר הנבחר בם ואשר הוא דומה לאל והנה זהו השכל ראוי הוא כי האל ית' וגומל טוב לאוהבי השכל ומכבדים אותו כמו לאהביו ולשום השגחתו עליהם ולעשות טוב לאלה העושים טוב ויושר הנה אינו בלתי גלוי כי אלה הדברים הראוים לחכם ולכן הוא אהוב לאל יתעל' מאד והוא אמנם כפי האמת היושר היותר מאושר וע"כ כפי זה יהיה החכם מאד מאושר ע"כ: ראה דבריו אלה טובים ונכוחים מקיימים התיחדות ההשגחה לאוהבי השם ולומדי חכמתו יותר מכלל העם על הדרך שאמרנו. ותמהני מהרב המור' שלא זכר זכות זה החכם בפרק הנזכר ונתן אותו ראש הכופרים בהשגחה ואם עשה כן לפי שתלה עקר ההשגחה בחכמה החרשתי אבל כבר נוכל להליץ בעדו מאומרו ולעשות טוב לאלו העושים טוב ויושר ואיך שיהיה מה שאמרנו מזה הענין הוא ברור והוא היות עניני עבדיו ושומרי בריתו מוטלים עליו לעשות אותם כענינם בכבודו ובעצמו. ולזה נאמר בישועה שנעשית בזכות האבות הדבקים אליו (שמות י"ב) ועברתי בארץ מצרים ודרשו ז"ל (מכלתא שם) אני ולא מלאך אני ולא שרף וכו'. וכן (שם י"ג) וי"י הולך לפניהם. (שם ט"ז) הנני ממטיר וגומר. כי כל ענינים אלו נעשו במדרגה זאת בלי ספק. ובמשה נאמר (דברים ל״ד:ו׳) ויקבור אותו בגי. וזה מה שפירשו משה עצמו בפיו בשיר של פגעים (שוח"ט תהלים צ') באומרו כי בי חשק ואפלטהו וגומר יקראני ואענהו וגומר (תהילים צ״א:י״ד). כי למעלה מזה אמר כי אתה י"י מחסי. לא תאונה אליך רעה וגומר כי מלאכיו יצוה לך וגומר. והכונה שיש קורבה אל השם יתעלה שתספיק להשגיח בו ובענינו אבל ע"י מלאך או שליח. אמנם כשתופלג הקורבה ההיא יפלטהו וישגבהו הוא בעצמו. ולא עוד אלא שהוא עמו בצרה כביכול שאינם זזים זה מזה ולזה אמר בסוף ואראהו בישועתי כי ישועה אחת להם והוא ענין נפלא יושלם ביאורו בשער נ"ו הבא בקרוב בע"ה. והנה שלשה חלוקי ההשגחה אלו שאמרנו נמצאם אל המשורר נזכרים ומסודרים על זה האופן עצמו במזמור רננו צדיקים (שם ל"ג) כי אחר שספר סבת הפחד והיראה האלהית המחוייבת על כל יושבי הארץ מהתבוננם בתכונת העולם וטבעו וזה עד אומרו כי הוא אמר ויהי וגו' כאשר פירשנו אצל המבול שער י"ד הנה הוא התחיל בענין ההשגחה וחלוקיה ואמר י"י הפיר עצת גוים וגו' אשרי הגוי אשר י"י אלהיו. אמר שענין ההשגחה הוא מוכרח מאד לכתות האנשים אלא שאופן ההשגחה אינה על כלם במדרגה אחת. כי על כל העמים שלא ראו אור התורה האלהית ולא שמעו את שמעה עם ההשגחה עליהם ועל עסקיהם אינה בעצם רק להפר עצתם ולבטל מחשבתם הנודעת לו יתעלה כדי להעמיד ולקיים עצת חכמתו ומחשבו' לבו לדור ודור בכל מה שיחשבו לעשות דבר ולא ממנו או לעון עצה ולא יעץ כענין דור הפלגה או אשר נועצו על עמו רעה כדבר שנאמר (ישעיהו ח׳:י׳) עוצו עצה ותופר וגו'. אמנם הגוי אשר י"י אלהיו אשריו כי הם אשר יקבלו שעור רב ועצום מהשגחתו כשעור קרבתם אליו. וביאר ההבדל שבין אלו שני מיני ההשגחה ועל הראשונה אשר על כלל האומות אמר (תהלים שם) משמים הביט י"י ראה את כל בני האדם וגו' ממכון שבתו השגיח וגו'. והוא מה שאמרנו שענינו אליהם הוא כרואה אותם ממרום הרים ומסתכל בכללותם ומשם ממכון שבתו שהוא עומד שם משגיח עליהם לתקן עניניהם כפי מה שראתה חכמתו לא ימיש ממקומו להתבונן בהם ואמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם לומר שמצד שיצרם וידע ענין התחלתם יחויב שידע כל מעשיהם שבתם וקימתם עד שכבר ישגיח עליהם באופן ההוא הכולל וזאת היתה כונתם ז"ל בזה הכתוב כשאמרו (ר"ה ל"ז.) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם וגו'. שכוונתם לבאר שלא לבד נדונים בו ביום כי אם העולם בכלל וכמו שאמר (שם י"ח.) וכלן נסקרים בסקירה אחת. אמנם מ"ש שהם עוברים אחד לאחד כבני מרון לא כוונו לברר אותו מזה הכתוב. ואחר שאמר זה דרך כלל ביאר מה שאמר ראשונה ה' הפיר וגו' עצת ה' וגו'. ואמר אין המלך נושע ברוב חיל וגו' שקר הסוס וגו'. וזה שכבר יקרה להם פעמים הרבה שהמלך ברוב חילו לא נושע ויפול ביד עבדיו או החת מי שאינו בן חיל כמוהו ולא עוד אלא שכבר יהיה שקר הסוס ורוע תכונתו תשועה לרוכב בו כגון שהיה מסרב לצאת למערכה או שנטה אל השמאל או הימין שאלו הם תכונות פחותות בו ובעבורם ינצל הרוכב מפגע המות תחת אשר חשב יהיו לו למכשול ולפוקה וברוב חילו אשר חשב להמלט בו לא ימלט. הנה שנתבאר ענין השגחתו עליהם בדרך כללות להפר עצתם ולבטל מחשבתם וזאת היא תכונת ההשגחה הראשונה הכללית: אמנם על המין השנית מההשגחה אשר לעמו המיוחד אמר הנה עין ה' וגו' להציל ממות נפשם וגו'. הנה הבדילה בשני הבדלים גדולים ועצומים. הא' במה שלא כללם במה שאמר ראשונה ראה את כל בני האדם אבל ייחדם בשם יראיו המיחלים לחסדו וייחד ההשגחה אל האבר המיוחד אל ההבטה להפליג בה כענין הטה אלקי אזנך ושמע פקח עיניך וראה (דניאל ט׳:י״ח). גדולה מזו דקדק שלא אמר עיני ה' כי אם עין ה' כי זה מה שיורה על תכלית ההפלגה כדרך המפליג לדקדק בהבטתם שמביטים בו בעין אחד ויורו בזה המורים בחצים: ומנהג הכתוב לתאר כן ההשגחה העצומה אמר (בראשית מ״ד:כ״א) הורידוהי אלי ואשימה עיני עליו (ירמיהו ל״ט:י״ב) קחנו ועינך שים עליו. (שם כ"ד) ושמתי עיני עליהם לטובה. ועל היות ההבטה החשקית על זאת התכונה אמר החושק אל חשוקתו לבבתני אחותי כלה לבבתני באחד מעיניך (שיר השירי' ד). ולזה אמר הנה עין ה' אל יראיו וגו'. ויתכן שיאמר כי אפי' באלו ההשגחות הכלליות שזכר ראשונה שהוא משגיח על כל יושבי הארץ לא היתה כונתו אליהם בעצם וראשונה אמנם עין ה' והשקפתו אל יראיו המיחלים לחסדו כי במה שמפר עצתם ומבטל מחשבתם הוא מכוין להציל ממות נפש עבדיו ומחיה אותם ברעב כמו שהי' הענין במלחמו' ד' מלכי' את החמשה בעבור אברם ולוט בן אחיו (בראשית י״ד:ט׳). או פרעה (שם י"ב). ואבימלך (שם כ') ומצרים עם האבות והבנים כשנצטרכו התגורר עמהם מפני הרעב וכדומה לזה. אמנם אחר שזכר זה המין מהשגחה שיחסנוה ראשונה אל הפנים אמר נפשנו חכתה לה' עזרנו ומגיננו הוא כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו והיא מדרג' שלישי' המיוחסת אליו ית' בכבודו ובעצמו לא בעינו לבד ואין צ"ל ולא ממכון שבתו אלא בכבודו ובעצמו כמ"ש עזרנו ומגננו הוא. ואמר כי בו ישמח לבנו כי זאת המדרגה מההשגחה היא תכלית השמחה למי שמושגח בה וכמו שאמר (תהילים צ״א:י״ד) אשגבהו כי ידע שמי כי בשם קדשו בטחנו וחתם יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך שיהיה החסד והישועה באותו שעור מהזמן ורוב תלאותיו שיחלנו כי ודאי המיחלים על זה האופן הם מקוים טוב נפלא ובלתי בעל תכלית. הנה שנתבארו אלו שלשה מיני ההשגחות שזכרנו מזה המין ועל קדימת הידיעה תתבאר שאלת משה רבינו בענין הנהגתו עמהם כמו שיתבאר: