עקידת יצחק · פרק נ״ג, ה׳

ואחר שהנחנו זה הנה לא ימנע משכוונו חז"ל במאמר הזה שאמרו שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה לאחד משני ענינים. אם שיאמרו שהשם יתעלה אנה לידם זה החטא אל התכלית ההוא כמו שפירש רש"י ז"ל שם באומרו כי גזירת מלך היתה ליתן רשות לשטן לשלוט עליהם להחטיאם כדי שיהא פתחון פה לבעלי תשובה. או שיאמרו שהם בעצמם בחרו בדרכיהם ובשקוציהם לתכלית ההוא בעצמו. ואם רצו בו הפירוש הראשון הנה ודאי יפול בכאן הביטול הראשון אשר אמרנו כי ודאי הוא נמנע שימשך משם התכלית המבוקש כלל וישאר המעשה המגונה בידם כי איך תוקח ראיה למחילת החוטאים בבחירתם ורצון נפשם ממחילת החוטאים ברצון האל יתעלה אשר הכריחם לכך. כי אלה אפילו מחילה אינם צריכין כי במקום שיש הכרח אין שם חטא ובמקום שאין חטא אין מחילה ועל כל פנים חטאו ברצון בוראם וראויין לקבל שכר ומהו שאמר כלך אצל יחיד או אצל הרבים וכו'. וקשה עוד מזה כל אותו הכעס שכעס על המחטיאים והריגת שלשת אלפי איש מהנטפלים על עשיית רצונו ית' וכל אותו התפלה והתחנה אשר הוזקק משה על מחילתם וכולי האי ועדיין נשאר ליום פקודתם. ואם רצו בו הפירוש השני הנה באמת נפלו בשני הגנאים והביטולים יחד. והוא כי הם חטאו לתכלית שהבאים אחריהם יעשו תשובה ויקובלו כמותם ומי אמר להם שיקובלו הם עצמם להיות להם דוגמא הרי גמרא גמירנא לה (יומא פ"ה) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה: ואפילו נניח שלא תתנעל בפניהם דלת התשובה וישארו על אפשרותה הנה המירו טהרת הנקיות הודאי אשר הוא בבלי חטוא בעד סכנת ספק התשובה ואפילו שתהיה התשובה וודאית נוח לו לאדם שלא יחטא משיחטא וישוב ואם יחרדו אל הבנים העתידים לחטוא מה להם להטיל קולר על צוארם היה להם להמתין עד שיחטאו הבנים וישובו וימחול להם וישארו דוגמא לדורות. וכ"ש במה שהוא ידוע שהחטא כל שהוא יותר קרוב אל השורש הוא יותר כולל ויותר קשה המחילה. וחטא אבינו הראשון יוכיח כמה הזיק בעולם מכל מה שחטאו הבאים אחריו. ועינינו הרואות כמה קבלו ישראל חרפה וכלימה על עגל זה שבין לילה היה ובין לילה אבד מאותם שני עגלים שעשה ירבעם (מ"א י"ב) אשר העמיד אחד בבית אל ואחד בדן כמה שנים. סוף דבר נדמו עמנו לפי הנחה זאת לאדם הממית את עצמו לספק שיחיה את זולתו הפחות ממנו. ולזה היה מקום לאומר שיאמר שלא היתה כוונת חז"ל במאמר הזה לתת סבה לעשיית החטא רק לזכירה כלומר שנכתבו אלו הענינים בתורה כדי שיוקח מהם ראיה לתשובת החוטאים אם יחיד ואם רבים לא לומר שעשו כך אל זה התכלית. אלא שע"ד האמת אין להתקרר בזה הדעת כלל שאם רצו לומר כן מי הטיל לפיהם מחסום לומר דבר שלא כוונוהו. ועוד שאומרם שלא היו ראויים לאותו מעשה לא יסכים לזה שהרי אחר שעשו ודאי היו ראויין לכך. ויש מי שפירש שכבר היה ממדת טובו יתעלה ליזדקק להם למונעם מן החטא הגדול ההוא אשר לא היו ראויין אליו על דרך שנאמר (בראשית כ') ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. (ש"א כ"ה) אשר מנעך השם מבוא בדמים. ומפני מה הספיק בידם לעשות כדי ליתן פתחון פה. וקרוב שיהיה זה רשות השטן שפירש רש"י ז"ל וכ"ש למה שאמרו (שבת פ"ט) שטעו במעת לעת או ביום המעונן שנכון הדבר וממהר האלהים לעשותו אם רצה אלא שגירה בהם את השטן לסבה שנזכרה. אבל לא יכילהו לשון מפני מה עשו כדי ליתן פתחון פה וגו'. שיראה ממנו שהעושים החטא הם היו המכוונים לכך ואינו כן. וגם שאם היה כן ממדת טובו קשה הדבר לומר שתהיה זו סבה מספקת אל המניעה מעשות מפני הספקות שקדמו. והנה על כל פנים נשאר ספק עצום במאמרם ז"ל. ויש עוד ספק שני במעשה העגל עצמו אשר פטמוהו אבותינו על האופן שנזכר במה הספור כי יש לדעת איך גואלו בו. ומה היתה פחיתות כוונתם להמיר את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כי הוא דבר שישתומם עליו כל בעל שכל וכ"ש במצב ההוא הנפלא אשר עמדו בו רגליהם עדין על הר סיני. ועדיין לא הוסרה מפת הסעודה הנפלאה ההיא מלפניהם. ולפי דרכנו יש עוד לעיין ולשאול על ענין שלישי והוא סכלות ופתיות העכ"ום בכלל כל עושה אלה רצוני צורות זהב וכסף ושאר מתכות. ולא עוד אלא אפי' עץ ואבן שהם החומרים היותר פחותים שבנמצאים. ואיך עלה בדעתם לקבלם עליהם בתורת אלהות ולעבדם בכל לבבם ובכל נפשם מבלי שירגישו בהם שום ממשות כמו שאמר עליהם בכל מקום אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' ידיהם ולא ימישון וגו' אף אין יש רוח בפיהם וגו' (תהלים קטו). וקשה עלי מאד מאמר זה עליהם כי מה חדוש יש במאמרים האלו. וכי מפני שציירום החרשים בציורי פה ועינים ואזנים היה להם לשלח עליהם המאמר שהיו להם אלה הכלים ולא ישתמשו בהם הנה באמת הוא דבר בטל. ועוד שיראה שאם ידברו ויראו וישמעו או שהם רוח חיים שהם ראויין ליעבד. אלא שכל זה יהיה נקל לתרץ כשנאמר שכל אלו המאמרי' בטוב הבחינה לא נאמרו רק על העושים אותם כי הם בבחינתם זאת באמת הוא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו מצד שהם אינם משתמשים בחושיהם על הכוונה המכוונת בהם ואינם מרגישים בטוב תכליותיהם והוא מה שאמר בסוף (תהלים שם) כמוהם יהיו עושיהם וגו'. ירצה כי העושים אותם אע"פ שיש להם הרגשים הם נעדרים מהם כמו הנעשים עצמם שאין מטבעם להיות להם והוא פירוש יפה עם שכבר ביארנו באלו הכתובים כוונה אחר' נכונה בשער מ' גם בשער ל"ז כתבנו כי כוונת ירמיהו באותה הפרשה שהתחיל (ירמי' י') כה אמר י"י אל דרך הגוים אל תלמדו וגו'. ואמר כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו וגו'. בכסף ובזהב ייפהו וגו'. כתמר מקשה המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם מאין כמוך וגו'. כי כל זה על המערכות השמימיות ידבר והוכחנו אותה בתוכחות נכונות. ואולם היותר קשה בעיני בכל זה שהאריך ישעיה באלו הענינים יותר מדאי בכמה מקומות להראות פחיחות אלהי העכ"ום וחסרונותם והעדר הרגשתם וממשותם ובפרט בפרשת כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו וגו'. ומי כמוני יקרא וגו'. יוצרי פסל כלם וגו'. מי יצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל הן כל חבריו יבושו וחרשים המה מאדם וגו'. חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב ואין כח לא שתה מים וייעף חרש עצים נטה קו וגו'. לכרות לו ארזים וגו' (ישעי' מ"ד) עד סוף הפרשה שיאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות וגו'. ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול הרים אסגוד. כי הנה באמת זה וכל כיוצא בו הוא מותר גמור כי מי לא ידע בכל אלה והנה רבה התמיהה אם על החוטאים בכמו אלו הענינים הזרים ואם אל פרטי אלו הענינים הבאים בתוכחות: אמנם כל זה מה שיודיענו סוד האדם ותכונת טבעו לגמרי וזה כי המין בכללו לענין הכרתו את עצמו נחלק לג' חלקים. האחד אשר נצצה עליו זוהר זיו צורתו האלהית ומכיר בעצמו זה השלמות הקיים והנצחי ומשתדל בכל עוז שלא יתבטל או יחלש בידו והמה אלה בני עליה והנם מועטים הרואים כל קניני העולם וחמודותיו כטיט חוצות בערך צורתם וצלמם אשר בם ירדו על הכל כמו שכתבנו בשער ט"ו שהוא מיוחד לזה הענין. אמנם אשר לא זרחה עליהם זה האור ואינם מרגישים במציאותם לבד גויתם ואדמתם באשר הם הווים ונפסדים יתחלקו אל ב' חלקים. הא' אשר יתחברו אל הבחינה הפחותה ההיא מה שירגישו שהם משיגים בכח השכלי המעורב עמה בפקחות התחבולות במלאכות והשגת הקניינים הזמניים גם בידיעות העיוניות שיעור שיוכלו להתפאר בהם גם השתררו על כל שאר הנמצאים וידמו שזה המין מההתפארת הוא לבדו תכלית האדם ושלמות צורתו ואלה הם כתות הסכלים בעלי הזדון אשר נתנו חתיתם בארץ חיים במה שתשיג ידם בכח זה מהקניינים והכבודות מזולתם עד שכבר גבה לב קצתם עד להשחית לחשוב ולומר שראוי שיעבדו מכל זולתם כאלוהות כמו שאמר (ישעי' י"ד) אעלה במותי עב אדמה לעליון וכן (שם) השמים אעלה וגו'. ודברי סנחריב (שם ל"ו) וזולתם. שכנגד אלו השתדלו הכתובים להבזות האדם ולהשפילו עד למאוד אמר (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו וגו'. (שם קמ"ד) אדם להבל דמה וגו'. (איוב כ"ה) אף כי אנוש רמה וגו'. וכן רבים. ולאחד מהם אמר (עובדי') זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע וגו'. כמו שנתבאר בשער ט"ו עיין עליו. ושם אצל אנכי עפר ואפר (בראשית י"ח) יאמר שהחשובים ממעיטים עצמם בערך הנמצאים העליונים אשר נפשם משתוקקת לעמוד במערכותם. ואולם החלק השני מהם אשר לא יבחנו עצמם בהשקפת אלו הגדולות כי הבל המה בעיניהם אחר שהחכם עם הכסיל יחד עשיר ואביון לסוף יחד יכליון אבל הם מבחינים חמריותם מצד המקרים והפגעים והפחתיות הגדולות הדבקות בו יותר מכל הנמצאים כמ"ש הרב המורה בשם קצת הסכלים פ' י"ב ח"ג ואלה באמת בטבעם הם פחותים וירודים למטה מכל הנמצאים כלם לפי שאין בכללם יותר נכנע אל רוב הצרכים ההכרחיים אל חיותו ויותר עלול בהרכבתו למה שהוא הרחוק אל ההתחלות הראשונות מכל זולתו. וכמו שאמרו (ישעיה ו') על ורחק י"י את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ והוא מאמר האומר (איוב י"ד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז והדומים וזה הפחיתות תרגישהו נפשו הפחותה כי היא השוממה והבזויה. ולזה יהיה האדם אשר בזה נבזה בעיניו ונמאס מכל הנמצאות כי בראותו חסרונותיו הנמצאות עמו ורוב צרכיו להכרח חיותו ופחיתות עניניו ברוב תחלואיו הנבזים והנמסים וכל קורותיו ותלאותיו המשיגים אותו בחייו משאר כל הבעלי חיים ונוסף עליו מה שהוא כלה ואובד מהרה במיתתו הנה הוא יחליט על עצמו כי הוא הנמצא היותר פחות ושפל במדרגתו מכל שאר הבעלי חיים ואצ"ל משאר הנמצאות מהצמחים והמחצבים עד כי אין צ"ל שאין ראוי ליעבד מזולתו ולבטוח בו ובקיומו כמו שהסכים בזה המשורר באומרו. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וגו' (תהלים קמו) הנה על החסרון הראשון אמר שאין לו תשועה ירצה שאין לו תשועה מצרכי עצמותיו וחסרונותיו המשיגים אותו בחייו. ועל השני (שם) אמר תצא רוחו וגו' וכמו שאמר ישעיה על זה (ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וגו'. אלא שהחליטו עליו שהוא ראוי להכנע ולעבוד לכל הנמצאות זולתו. כי ראו שא"א לירד עליו השפע מפאת המזלות והככבים המושלים בעולם לפי דעתם כי אם באמצעות הצורות הנעשות מהבעלי חיים שהם במעלה יתרה מהם כמו שהונח ממיעוט צרכיהם לעניני העולם מהאנשים. וגם שיעשו אותם מחומר המתכות והעצים הנבחרים להיותם יותר קיימים לחשבם כי להיותם על האופן ההוא מהחזוק והקיום הוכנו מאד להוריד השפע מהצורות השמימיות על ידם. ולזה מה שראו המצריים לעבוד אל מקנה הצאן (ת"א שמות ח' פ' כ"ב) להשפיע עליהם כח מזל טלה כפי דעתם. אמנם אבותינו העמיקו שחתו בכונה ההיא לעשות הצורה הקרובה אליו וההולכת לפניו בסדור האפודה היא צורת שור ושתהיה מהמתכ' היותר נכבד והיותר קיים שבכל המחצבים ועל יד היותר נבחר שבאנשים לחשבם כי בזה תהא יד העובדה תקיפה על המצרים ומאד חביבה צורה זאת בעיני סכלי עכ"ום כפי מה שנמצא בספוריהם לפי שהוא מלך בבהמות (חגיגה יג.) גם כי על ידו יבוא רוב תועלות בעבודות האדמה כמו שאמר הכתוב (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור. ואולי שהיו בוחרים בצורות אריה שהוא גבור בחיות אלא מפני שראו שהוא במבט האיבה אל מזל גדי שהוא מזל ישראל. ועל דרך האמת אע"פי שהדברים כאלה קבולי לא מקבלינן מ"מ מיחש חיישינן שהרי לא נפלה עטרת ראשנו ולא נשרפה בית קדשנו ותפארתנו זה פעמים אלא בחדש אב שמזל אריה עולה בו בבקר בבקר. וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ד') עלה אריה מסבכו. (איכה ג') דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ובתשיעי ובעשירי ממנו שהוא שליש שמושו שהוא מעקר ממשלתו כמו שכתבנו על פסח מצרים שהיה מקחו בעשור (שמות י"ב) אמנם בחרו בצורת שור מפני שראוהו במבט האיבה אל עקרב שהוא מין ממיני התנינים אשר פרעה מלך מצרים נדמה להם כאומרו (יחזקאל כ"ט) התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואמרו ודאי זו כחו לאלוהו של משה כי הוא העושה גדולות בכח שור וחשבו כי לא לחנם היתה צורת שור בפני המרכבה אם לא מפני שהוא שליט גדול בעולם: