עקידת יצחק · פרק נ״ג, י״ז

ובמדרש (ש"ר פ' מ"ב) היכן א"ל אלא בשעה שא"ל לך רד א"ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר (בראשית י״א:ה׳). וירד י"י לראות את העיר. (שם י"ח) ארדה נא ואראה. ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות. ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו'. אמר לכלל העם שיתנו לב לשוב ולמלאות ידם לי"י ולא יחס בעיניהם על הריגת החוטאים כי המה יביטו יראו באחיהם בני לוי כי איש איש מהשבט ההוא שלח ידו בבנו ובאחיו על קדוש י"י ויש להם לדון ק"ו בעצמם למלא ידם במשפט הזה ועוד שתהיה תשובתכם ומלוי ידיכם סבה לשתסור מעליכם חמת י"י והבאתם עליכם ברכה ולא קללה: ויהי ממחרת וגו'. אחר שהרג שלשה אלפים כל הברכים אשר כרעו לבעל וכל הפה אשר נשק לו אמר אל כל העם גם אתם חטאתם לי"י חטאה גדולה במה שנתתם לבבכם לשאל ולנסות את י"י וגם כי לא מחיתם בידם כאשר ראיתם סוף טעותם ולכך אני צריך לעלות אל י"י אולי אכפרה בעד חטאתכם. וישב משה אל י"י ויאמר אנא חטא וגו' (יד) הנה עם שכונת משה לפרט את החטא מהג' צדדים שזכרנו בתחלת התפלה מ"מ כבר המציא להם מתוך וידוי טעם של מחילה כמ"ש ויעשו להם אלהי זהב כלומר דבר שאין בו ממש כמו שפירשנו ראשונה. והנה הוא בחכמתו הפליג מצד והקטין מצד. משל לאומר תבא על פלוני שנשא לבו אותו להכות כלבו של מלך. ובמדרש (ש"ר פ' מ"ז) וכן משה קטרג על ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה כשראו מלאכי חבלה שמשה מקטרג אמרו לא יהיה לנו עסק לקטרג. כל זמן שזה מקטרג יפלו על ידו ולא יעמדו אבותם עלינו למה קטרגתם את בנינו. כשראה משה שנסתלקו מלאכי חבלה התחיל ואמר ועתה אם תשא חטאתם אמר לפניו כל התורה שנתת לי לאמר אל בני ישראל אם ישראל כלין מה אני עושה בתורתך לכך מחני נא מספרך אשר כתבת. הנה מבואר שכיוונו ז"ל לומר שמחכמת משה היה לקטרג תחלה כדי להגדיל הסניגוריא אלא שהם באים בב' כתובים ואנכי בא בכתוב אחד כי חצי הכתוב הראשון הוא הקטרוג וחציו השני הוא הסניגוריא. ועתה אם תשא חטאתם וגו' אמר עם היות שחטאו חטאה גדולה עכשו שהעברנו החטאת וביערנו הע"א ונעשה משפט בעובדיה וכל העם שמעו וקבלו מוסר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני מספר תורתך אשר כתבת בה שע"י משה בן עמרם הוצאת אותם ממצרים וקרעת להם הים ונתת להם התורה כי לא לכבוד יהיה לי כי אם לחרפה עצומה אחר שהכל היה לריק. וממשמעות דבריו שכבר יגיעו לדברי תורה מזה חלול ה' לעיני העמים מק"ו. וכמו שאמר ראשונה למה יאמרו מצרים לאמר וגו'. כלומר שיסלק גם הוא ית' שמו מתורתו: ויאמר ה' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי לא אמר מספרי אשר כתבתי אלא מספרי סתם והוא ספר החיים הנזכר בכל מקום ואמר על מה שנזכר בסמוך ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל והם אשר חטאו לו ולא נודעה חטאתם אל ב"ד באופן שימיתום עליה. (טו) אמנם על החטא הכללי אני נושא אותם ליום אחר ורמזו לו באומרו ועתה לך נחה את העם אשר דברתי אליך הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי וגו'. כי גלוי וצפוי לפניו את אשר ירגיזוהו בדרך בענין המרגלים וביום פקדו העון ההוא יפקד עליהם גם את זה כי שם ספו תמו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. ואחשוב כי בכלל אומרו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי הוא מה שהתאנף על אהרן להשמידו כמוזכר במשנה תורה כלומר אם היה לי למחות איש מספרי אשר כתבתי הייתי רוצה שיהיה אותו אשר חטא לי כי אע"פ שכוונתו טובה היה לו להתרחק מן הכיעור וכ"ש שהיה לו להעלות על לבו כי מה שהיה הוא שיהיה ובמקום שיש חלול השם מאד מאד צריך ליזהר ולזה אמר אשר חטא לי ולא אמר חטא סתם. ואין ספק שאז התפלל על אהרן התפלה שזכר שם באומרו (דברים ט׳:כ׳) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. (יג) ולפי שמה שעשה אהרן העגל לא עשאו אלא להכרח העם המתאוים לאלהים אחרים כנזכר לזה אמר ויגוף י"י את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן לומר שהם עשו בעצם את העגל אשר עשה אהרן במקרה. ועם כל זה האשים עצמו עליו בפרשת שמיני באומרו (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה כמו שיתבאר שם יפה ב"ה. ומ"מ לזה נתן לו למחילה ולהם לעונשים: וידבר י"י אל משה לך עלה מזה. לפי שאחת הטענות החזקות שהליץ משה עליהם היתה משבועתו אל האבות לתת לזרעם את הארץ לזה אמר לו בשעת הכעס ובדבור קשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב וגו' כי רצוני לפרוק עול שבועה מעלי שלא תעכב עוד על ידי לכלותם כרגע אם יחטאו לפני ואף גם זאת אעשה על ידי מלאך ולא אעלה בקרבם פן אכלם בדרך לקושי ערפם ויהיה לי לפוקה ולמכשול בדבר השבועה שזכרת: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו וגו' (ט"ז) כי ראו שהכוונה בהעלותם אל הארץ מהר היתה להניחם כצאן טבחה כשתעלה חמתו עליהם ויהיה לשון וישמע העם כמו כי שומע יוסף (בראשית מ״ב:כ״ג) כי הבינו הכוונה מתוך הדברים וכמוהו (שם כ"ג) וישמע אברהם אל עפרון וגו' ולזה נתאבלו: ולא שתו איש עדיו עליו. (יז) הנה אם יאמר ולא שת עדיו עליו או ולא שתו עדים עליהם היה ממשמעו שהורידו כל העם את עדים מעליהם ולא ישאר מקום לומר אחר זה ועתה הורד עדיך מעליך. עכשיו שנאמר ולא שתו איש עדיו עליו תהיה הכונה שכל אחד מהם לא שת עדיו עליו אבל קצתם שתו וקצתם לא וכן (שופטים כ״א:כ״ב) כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא לקחו במלחמת יבש גלעד לכל איש מאנשי בנימן אשתו רק לקצתם והוא פי' נכון בכתוב וכן פי' הרד"ק ז"ל וכן מה שאמר הכתוב (שמות י׳:כ״ג) לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו'. לצדדין קאמר איש מהם שהיה יושב או שוכב או עומד בין אחיו וקרוביו לא ראה אותם ואיש מהם שהיה יושב לא קם מתחתיו. והדבר מבואר: והנה עם זה ראוי לדעת במה נחלק לב העם כי קצתם שתו איש עדיו עליו וקצתם לא שתו. (י"ז) ומהראוי שנתעורר עליו תחלה שזה העדי אינו תכשיט הדיוט של כסף או זהב אלא ודאי קדש הוא. כדאיתא במדרש (ש"ר פ' מ"ה) מהו הורד עדיך מעליך רשב"י אומר כלי זיין שנתן להם הב"ה ושם המפורש חקוק עליו. ואני אומר שהכוונה במאמר הזה על לבישת תפילין שהיו עליהם לכבוד ולתפארת כמו שאמר (יחזקאל כ״ד:י״ז) פארך חבוש עליך כי עדי ופאר שמות נרדפים הם ומקודם מתן תורה נצטוו עליהם שנאמר בפרשת קדש לי וגו' (שמות מ"ג) והיו לאות על ידך וגו'. והעדי הזה הוא ודאי כלי זיין בידם דכתיב (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ וגו' ותנא דבי ר' ישמעאל אלו תפילין שבראש (ברכות ו'.) והנה קצת העם שלא שתו עדים זה עליהם דנו עצמם כאבלים המתאבלים על עצמם שנאמר ויתאבלו ולא שתו וגו'. שנחשב להם היום ההוא כיום מר למה שראו כי כפשע בינם ובין המות. וקצתם שתו עדים עליהם דנו עצמן כמנודים ונזופים לשמים כמו שזכרו במדרש (ש"ר שם) ולא חשו אל הפסדם בערך מה שנאמר כי לא אעלה בקרבך כי עם קשי עורף אתה וראו כי המנודין חייבין בתפילין. נמצא אלו חששו לגופם ואלו לנפשם. ולזה נאמר ויאמר י"י אל משה אמור אל בני ישראל אתם עם קשי עורף. (יז) הנה שצוה שיאמר בלשון אמירה המורה על הפיוס אל החשובים מבני ישראל החוששים לנפשם אתם עם קשי עורף והוא החשש הגדול שחששתם עליו ועוד רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך שהוא החשש השני שחששו אליו אחיכם ובדין עשיתם מה שעשיתם שהרע הגדול דוחה את הקטן ועתה כבר נחה דעתי ולא ראיתי להשליך אתכם מעל פני. ולזה אל תוסיפו צער על אחיכם והשתחוו להם להוריד עדיכם כמותם לחוש אל העונש הגופיי שישיג אתכם לבד בעוד שאדע' מה אעשה לך והוא הפשרת הדין בכל מקום. ולזה נאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים שקבלוהו בחורב שהוא כנגד נעשה ונשמע. תפלה של יד ותפל' של ראש ולפי דעתי שאלו הם הכתרים שאמרו ז"ל שנטלו בסיני ושנטלו מידם במעשה העגל (שבת פח.) כי הדברים קרובים עם שכאשר יוקח הענין על תיקון תכשיטיהן יפורש על זה הדרך קצתם הבינו הדבר הרע ונתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ושאר העם שלא הבינו לא שמו לבם והקב"ה צוה שלא ישיתו עדים גם הם עליהם לעוררם אל ההכנע' והתשובה וכן עשו: (יח) ומשה לקח את האהל כשראה שהם כנזופים לשמים אמר מעתה צריך אני לצאת לקראת האלהים הרחק מן המחנה כדי שתשרה עליו רוח נבואה כמ"ש והיה כל מבקש י"י יצא אל אהל מועד וגו' כי איננו שוכן בתוך המחנה: והיה כצאת משה האהלה וגו'. אמר הכתוב כי נמשך מזה בירור אמיתת נבואתו וגדולתו של משה באותו שיעור שנאמר בראשונ' (שמות י״ט:ט׳) בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ולזה אמר כי בצאת משה האהלה היה עובר בתוך המחנה והיה כל העם נצב איש פתח אהלו ומסתכלין אחריו עד בואו האהלה והיו רואים בעיניהם כי בעת בואו לשם היה יורד עמוד הענן ועומד פתח האהל וכל העם רואים ומכירים את כבוד י"י ומשתחוים איש ממקומו והיו רואים ומכירים בלי שום ספק שהיתה שכינה מדברת עמו פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה לדבר עמהם את אשר יצוה ולא היה צריך התמדה גדולה כי לא נעשה אלא למופת בעלמא ודי שיהיה פעמים שלשה ומה שראוי שיובן בענין דבור י"י אל משה פנים אל פנים הוא מה שכתבתי אצל מאמר חז"ל סוכה (ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מי' ולא עלו משה ואליהו למרום עיין עליו בשער מ"ד חלק ראשון: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. (יח) כי בבא משה אל המחנה הוא יושב ומשמר את משמרת בית י"י בדרך קלוס וכבוד כמ"ש (שמואל א ג׳:א׳) והנער שמואל משרת את פני י"י לפני עלי ואפשר שירמוז ג"כ אל מ"ש המורה בתחלת ספר המדע (ה' יסה"ת פ"ז ה' ו') מאחת ממדרגות נבואתו של משה והוא כי מיד שדבר ה' אתו פנים אל פנים מיד שב אל המחנה שלא נתבטלו כחותיו הגשמיות שיקרה לשאר הנביאים ויאמר כי יהושע לא הגיע לאותה מעלה כי בשעה ששורה עליו נבואה אין לו כח לזוז מתוך האהל לשוב אל עניני המחנה. ואולי שגם אל זה כוונו חז"ל באומרם פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה (ב"ב ע"ה.). כי גוף החמה מדרכו להיות מאיר וזורח תמיד משני צדדיו וכן היה משה מאיר מהצד האחד אפי' בשעה שהיה מאיר וזורח מן הצד השני. אמנם פני הלבנה מדרכה להיות תמיד מאירה מהצד האחד וחשוכ' מהצד השני אשר כנגדו וכן היה יהושע כשהי' כח שכלו מאיר בהשגת הנבוא' היה הכח החמרי משתומם ונבהל ובלתי משמש בו כלל ולזה לא ימיש מתוך האהל להשיג בהרגשיו דבר. וזקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה וכו' (ב"ב שם) שאם ליהושע כן להם לא כל שכן: