עקידת יצחק · פרק נ״ב, ז׳

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'. מטעם הספקות שעוררנו לאמר מה ענין המגפה אצל המספר ומה ענין זה הכופר אל מניעתה ולמה מחצית דוקא וזולתם כמו שזכרנום אני אומר כי זה היה גם כן להורות על ענין נכבד מאד השקפתו הכרחית אל כל בעל שכל והיא מועילה מאד אל השגת שלמותו והיא כי מהידוע שהנמצאות ימצאו על ארבעה פנים. הא' מה שיהיה ענינו אחדות פשוטה מכל צד עד שאי אפשר להשכיל בה שום רבוי ופירוד כלל והוא האל יתעלה. והב' מה שלא יורגש בעצמותו שום רבוי כמו שהיא הענין בשכל הנבדל כמ"ש המורה בהקדמת ט"ז אמנם יושכלו בו בחינות מתחלפות מצד מה שהוא משכיל עצמו ומשכיל סבתו כי מזה הצד אמר האלהי שנמשך מהנבדל הרבוי הנשוי בשווי כמו שבא בשער הב'. והג' מה שיורגש בעצמו רבוי כמו שהוא בגרם השמימיי כי עצם הגלגל יראה לו מציאות מתחלף לעצם הכוכב אמנם לא נתברר שיהיה להם חלוף עצמי אבל חלוף מקרי כמו שיהיה לא כן יקרה מחברתה. אמנם החלק הד' והוא כל מה שהורכב מן היסודות יחלק לב' חלקים החלק האחד הוא כל מורכב שלא קבל נפש מדברת ואלו כלם עם היות שנתהוו מהיסודות הנפרדות הנה כשנמזגו בהויית כל נמצא ונמצא מהם חזר הענין לדבר אחר בלתי מקבל המספר לפי שצורת איזה מורכב מהם לא נפרדה מחומרו הן שיהיה מחצב או צמח או חי בהוייתו תהיה ובהפסדו תפסד. אמנם החלק השני הוא האדם אשר קבל חמרו הצורה המדברת והוא אפשר לו להבדיל צורתו ולעצמה עד שתפרד מהחמר ויהיו כשני נמצאים הפכיים במות האחד יחיה השני כמו שהישירתנו לזה התורה האלהית. ועל דרך שאמרו (ילקוט בראשית רמז י"ד) שאם יחיה ימות ואם ימות יחיה: והנה לפי זה יהי' האדם השלם ובכלל המחונך ע"פ דרכי התורה האלהית בעצמותו ראשון לבעלי המספר כי הנושא לצורתו יחשב לחלק אחד והצורה עצמה לחלק אחר וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ס"א.) שהאדם נברא דו פרצופים. והוא מבואר שהשנים הוא תחלת המספר והנה הוא מבואר שהרע וההפסד אי אפשר לבא ולהתחדש על האדם כי אם מצד היותו בעל זה המספר. שאם היה אחד מיוחד בצורתו כאחד מצבא המרום לא יהיה בו רע והפסד כלל אמנם זה החמר אשר בעבורו הוא בעל מספר הוא המוטבע בהפסד מעצמו ככל בעלי החמר ומצדו יזדמן האדם אל כל פגע ונגף מפאת עצמו אשר תתפשט רעתו והפסדו לצורתו הקרובה אליו כמו שכתב הרב המור' פ"ה ח"ג. ולזה האיש הנלבב והזריז צריך תמיד לחשוד אותו ולשום עיניו על כל דרכיו להשמר מפניו פן יספה עמו. וכמה משלים תקן החכם שלמה לזרז הזריזים בזה בצורת האשה הרעה (קהלת ד') אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה. ושם נאמר על האיש החכם (שם ט') ומלט הוא את העיר בחכמתו. ובספר משלי הזהיר להשמר מאשה רעה פעמים רבו מספר. והנה כאשר ישמע האדם לקול החכמה בזה הנה הוא ישתדל תמיד בתקון החלק ההוא והשערתו אותו והביאו אל עבודת החלק השני ועזרתו והנה כאשר יתקן חצי מספרו ימצא שלם ומתוקן כלו: (א) ועתה כשנתבונן נראה כי זה טעם כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לי"י בפקיד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. כי ודאי כל ראש וראש מבני ישראל הוא נושא לאלו הפקודים אשר מצד המנין ההוא הוא נכון לאבן נגף וצור מכשול בלי ספק. אמנם ענין תקונם הוא שיתנו איש כפר נפשו לה' בכל פעם שימנו כי זה יהי' סבה חזקה לשלא יהיה בהם הנגף המוטבע בפקוד אותם על המספר הראשון שאמרנו. והמשך התקון הזה יבאר אותו באומרו זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לי"י. (ב) וזה כי בתת כל אחד מהם זה המחצית השקל בכל עת שיבא עת פקודתו יתעורר מעצמו לאמר מה טעם איום הנגף הזה אצל המספר ומה ענין מחצית השקל שיהא כופר לו ושאר הספקות שזכרנו ויבא להשכילו לדעת הענין אשר אנו צריכין בשבילו כפר נפש בכל עת ובכל שעה והנה כשנתבונן בענין הכופר נרא' שהוא דומה ממש לאיש המכופר בו. וזה כי אחר שהאדם בכללו הוא דמיון השקל השלם ומצד מספרו הנזכר נחלק לשנים מחציתו האחד קודש לי"י ומחציתו השני יעמד חי נכון ומזומן לשלח לעזאזל. ואם יתקן האדם זה החלק החמרי וישעבד אותו תמיד לעבודת בוראו הנה יהי' הכל שלם לפניו. ולזה כל העובר על הפקודים יתן מחצית השקל בשקל הקדש כי בתתו זה החצי ימצא הכל שלם. ולזה פירש ואמר עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה ירצה תן לבך לזה כי מהדבר שהכל בשלמותו הוא עשרים גרה אני מצוה שתתן מחציתו ולא אמרתי לך שתתן שקל אחד שיהיה עשר גרה. וזה כדי להעירך על מה שראוי לך להכין ולהזמין מחצית דבר כדי שימצא כלו שלם ועתה ראה כי גם כללות זה האיש ושלמותו הוא להיות עשרים גרה השקל כמותו כי מהידוע שהכח החמרי אשר בו יכליל עשר כחות. חמשה שבכח הזן המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והמוליד בדומה. וה' החושים המפורסמים שבכח המרגיש. והחלק הנפשיי יכלול עשר פנימיים כנגדם החמשה חושים שבמשותף והשומר והזוכר והמדמה והמחשב והשופט. הנה ששני החלקים האלה כל אחד ישתמש בכחותיו המיוחדות חלק כחלק במכסת נפשות. ולזה אמר עשרים גרה השקל השלם מחצית השקל תרומה לי"י כי ודאי חציים לה' וחציים לכם. ולזה כאשר ישתדל האדם בתקון העשרה שלו אם להעמיד הכחות הטבעיות על יושרם בתאותם ופעולותיהם. ואם לצמצם ולשער הכחות החושיות לבלתי התעמר להשתמש בהם בהנאות זרות ומכוערות כמו שהזהיר הכתוב (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הנה יהי' החצי האחר כלו קדש לי"י בלי ספק דהא בהא תליא כי החלק האחד כענין הבית התחתונה, והשני כעליית על גביו. וכאלו הם משני בעלים כל זמן שבעל הבית יתקן במעשיו לעשות שרש למטה בעל העלייה יפרה וירבה פרי למעלה אמנם בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית (קהלת י'). ועל ההתעוררות הנפלא הזה אמר כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. כי עם האדם הבא לכלל דעת בבית דין של מעלה ידבר ולא עם זולתו. ולזה גם כן הקפיד העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לפי שאם העשיר יתן יותר מזה מדי שנה בשנה הנה כבר תתבטל צורת זה המחצית ותפסד הכוונה כלה כי הוא עקר זה הרושם: (ד) ולזה לא צוה שיתנו המחצית הזה בכל עת שיצטרכו לימנות אלא שימנו על ידיהם שנה בשנה להביא זכרונם לפניהם על זה האופן. ולא עוד אלא שבכל מעשה ומעשה שיעשו מהענינים הכוללים צוה שיפקדו אותם כדי שיכוונו במעשה הזה אל תקון עצמם כמו שאמרנו וכמו שיבא עוד טעם המספר ותועלתו בפרשת במדבר סיני שער ע"ב ב"ה. ולזה נעש' במלאכת המשכן האדנים מהשקלים הבאים במספר מפקד העם שכבר אמרנו במעש' המשכן שהאמה העשירית התחוב' באדנים היא רמז אל המדרגה העשירית שבשכלים שהוא השכל האנושי אשר שלמותו תלוי בידו והיא כשימלא חיובו בתת מחצית השקל על זה האופן. ולזה נפרד ענינו לבלתי בא בתורת נדבה כמו הבנין כלו הנעשה בנדבת חכמתו ית' ורצונו המוחלט כי באמת לא בלעגי שפה וכבדי לב ידבר בכל אלה הענינים אשר יתנועעו בהם לא בדעת ולא בהשכל כמנהג הבהמות שרואות ואינן יודעות מה רואות ועושות ואינן מבינות מה עושות כי אם אל עם בינות ובעלי מחשבות שיבינו את אשר ישמעו וישכילו את אשר יעשון. וזה כלל גדול הכרחי בכל אלו הענינים. והנה כשנתקרר בדעתנו להיותנו במעשינו כמדרגת הב"ח הבלתי מדברים לא נצטרך לדבר מזה ומהכל נצא לחפשי חנם. אבל חלילה שיעלה זה בלב שום בעל שכל. (ה) והנה בהשקפה זאת נוכל לומר כי מה שאמר בשמן המשחה וקנמון בשם מחציתי חמשי' ומאתים שרצה שישקל לשני חצאין לתת בו זה הרושם בעצמו ולומר שהאיש הנמשך ממנו צריך להיות זריז ומהיר בתקון חציו האחד עד שיהי' ראוי שישקל שוה בשוה עם החלק השני העליון כל אחד מהם לפי ענינו. ולזה אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהי' זה לי לדורותיכם כי זה באמת כלו שלי. ולזה על בשר אדם לא יוסך זולת הכהן הגדול כי מלאך ה' צבאות הוא וגם במתכונתו לא תעשו כמוהו שמן אחר כדי שלא יאבד זכרון זה לי מהבושם ההוא הרומז על קדושת שני אלו החלקים אשר על זה אמר קדש הוא וקדש יהי' לכם. ואולי שבהשקפה זאת היא ההקפדה עצומה בחלוקת הדם שנזרק על המזבח ועל ראש העם לחצאין ממש תכף למתן תורה האלהית (שמות כ"ד). ואיך שיהיה מאלו הענינים הנמשכים הנה הענין בדבר מחצית השקל הוא יותר מבואר. (ג) ולזה צוה שיבואו הקרבנות וכל צרכי העבודה מהשקלים ההם הנגשים על זה האופן כי הקרבנות עקר הכפרה וצריך המכופר לתת את לבו על צורך כפרתו והכרחיותה וישכיל כי נתינת מחצית השקל הוא כופר נפש הבא לכפר ממש כמו שאמר לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם וכמו שחתם ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם. וזה מה שתושלם בו כונתינו בזה הענין השני אשר זכרוהו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו: והנה הענין השלישי שהוא מעש' המשכן כבר כתבנו בשערים שקדמו בו כי מה שבקש מכנו היה שנעש' מה שיועיל לנו כפי כחנו וכמו שאמרו ז"נ (ש"ר פ' ל"ג) מאת כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כ"ה) שכל אחד מהם יכול לעשותו כמו שבא מבואר בשער מ"ט. והנה אחר שגמר צווי שמן המשחה הדומ' אל ענין השקלים כמו שאמרנו צוה על מלאכת קטרת הסמים ומעשהו ואין ספק שהיה באלו המלאכות חכמה עצומ' להוציא שלמות פעולתם כמו שכוון מחבור חמרם ומספרם ומשפטם וכבר זכרו חז"ל בגמרא דיומא (ל"ח.) שלא נמצא בכל ישראל בקיאים בהם כי אם משפחה אחת לבד אשר לא היו מגלין סודו לשום אדם כמו שכן היה הענין גם כן במלאכת לחם הפנים והכל היה להמשיך הכונה בהוראת גדולת הנמשכים ומעלת הכבוד בענין ההקטרה ואין להאריך בזה על מה שנמצא בדברי הראשונים. ואולם סמך ליחד למלאכה אנשים חכמים מיוחדים לשלמותה וייעד להשפיע חכמה ותבונה ודעת בלב כל מוכן מהם לעשות המלאכות העמוקות ההם אשר אי אפשר גמר מלאכתם מבלי רוח הקדש כי הכל מעשה אלהים הוא. ועל פי דרכו יתעל' הודיענו כי לא כאשר ירבו המעיינים הפלוסופים האומרים שהוא יתעל' אינו מכיר ויודע באלו האישים הפרטיים אלא שהוא יודעם דרך כללות כמו שכתבנו בשער כ"א ושער ל"ט ומ' וזולתם. (ו) והוא אומרו בדרך זירוז ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור וגומר. ואמלא אותו וגו'. ואני נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך וגו'. ובלב כל חכם לב וגומר והוא מה שלא שנה אופן הגדתו לעם במה שאמר להם (שמות ל"ה) ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו'. והוא ענין נכבד מאד אשר כונה אותו החכמ' האלהית כנגד האפיקירוסים בכלל כל דברי האלהיים. והרמב"ן ז"ל כתב כי אמר כן לפי שהיה פלא שימצאו בתוך העם היוצא מעבודת פרך אנשים שלמים ובקיאים אל המלאכות הדקות ההם וכמ"ש (שמות ט"ז) ראו כי ה' נתן לכם השבת ויאמר שיראו שהוא נותן חכמה ותבונ' בהמה לעשות. והנה הכתוב האומר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה אינו מסייעו ועכ"פ בכלל דברי דבריו. וסמך לזה ואתה דבר אל בני ישראל וגומר אך את שבתותי תשמרו וגומר. כתב רש"י ז"ל שהכוונה לומר שמלאכת המשכן לא תדחה שבת כלומר אף ע"פ שתהיו רדופים במלאכת המשכן המעיטו במעשהו בימי השבתות וכיון בזה שיהי' המיעוט נדרש אל מצות מעש' המשכן אשר היא עקר הדבור ובכל זה לא שוה לו והקש' עליו הרמב"ן ז"ל כי מיעוט מלת אך צריך שיהא נדרש למלאכת השבת עצמו והוא דרש אותו לענין המילה ולשאר הדברים שהשבת נדחית עליהם. (ז) ואשר יראה לי הנאות והישר לפי דרכנו הוא כי הוראת כל מעש' המשכן והוראת מצות השבת אחת היא כי כמו ששמירת השבת היא היתה הוראה על חדוש העולם ברצונו המוחלט יתעלה שמו כן היתה הכוונה להורות באלו המעשים זה הענין עצמו כמו שביארנו ראשונה כלומר אף על פי כן את שבתותי תשמרו והוא סמיכות נפלא לפי הכונה: