עקידת יצחק · פרק ה׳, ט״ו

והנה אחר שנתברר אצלנו מה שנתברר מזה העקר יראה בבירור שאין פירוש פרשה זו וישוב פשוטה בלי שום ספק ודוחק זולת זה הדרוש עצמו המועיל מאד אל הישרתנו והצלחת נפשנו. והשתדלה בכל עוז לבנות ולנטוע בדעתנו זה הענין הנכבד אשד מאסו בו הבונים מקצת חכמינו ושמו עליו לנתוץ ולהרוס. אמנם עצת ה' היא תקום ואמונת תורתו השלמה תבנה ותכונן לעולם: ב ויהיה מאמר אלה תולדות השמים והארץ נמשך למה שיקושר סדר דבריו עד אומרו וייצר יי' אלהים את האדם וגו' ויהי האדם לנפש חיה ויטע יי' אלהים גן וגו' עד לא טוב היות האדם לבדו. ואליהם יכוין ויאמר אלה תולדות אשר יזכרו ויפקדו הם עקר תולדות השמים והארץ בהבראם א כלומר אע"פ שנבראו קודם שימצאו התולדות בפועל. והוא עצמו דעת ר"ל שאמר [ילמדנו תזריע וב"ר פ"ה] וקדם למעשה בראשית. וכן אמרו חז"ל בעבור ישראל שנקראו ראשי' (ויקר' ר' פ' ל"ו) והוא מה שפי' יפה באומרו ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים כי בו ביום קדמו התולדות. וזה טעם קדימת ארץ לשמים בכאן כי הקדים בזכרון הבריאה המיוחד לשבת האדם. כמו שהקדים ביצירתו העפר לנשמת החיים. ומזה הטעם עצמו שתף עמו מדת רחמים (ב"ר פ' י"ב) באומרו יי אלהים. כי הוא השם הנזכר על דברת בני האדם (שם) כמו שכתבנו בסוף שער ג': ומה טוב ומה נעים טעם עטיפת מאמר וכל שיח השדה וכל עשב השדה: שיעורו אלה תולדות השמים והארץ אשר היו עקר המחשבה ביום עשות יי' ארץ ושמים. ב וטרם יהיה כל שיח השדה בארץ יטרם יצמח כל ירק עשב. עם היות שכל אלו קדמו בפועל אל התולדות. והראיה על זה כי לא המטיר יי' על הארץ שעם שקדם מציאותם לא נתן להם עדיין שלמות פעולותיהם אם מהצמח ואם מהמטר ג כי למה ימטיר הש"י ואדם אין לעבוד את האדמה שהוא הנמצא החשוב אשר הוא תכלית לכלם. וכן לא אדוני ועבדיך באו וגו' (בראשית מ״ב:י׳) ירצה לא אדוני כדבריך ואיך נהיה מרגלים ועבדיך באו וגו'. והוא שמוש נאה ודבור צח בלי ספק. ואחר שביאר מדרגתו מהנמצאות ביאר מהותו ואיכות בריאתו ואמר ואיד יעלה מן הארץ וגו'. וכמו שכתב בזה רש"ל ז"ל לענין ברייתו של אדם הראשון העלה התהום והשקה את העננים לשרות העפר וכו'. ד הורה הכתיב כי חומר גופו הורכב מכל ארבע היסודות אשר לסבה זו נתהוו בו הארבעה ליחות אשר מהה הוגלם ונבנה. ומזה הצד חוייבו אליו ההתכה וההפסד. ועם כל זה נתן בו כח ואיפשרות להשאר השארות נצחי כאשר יתבאר. והארבעה יסודות נמצאו בבריאה זו בהכרח. כי האיד הוא אויר קטורי לח עולה בכח חום השמש. ובזה יתערבו שלשתם הרוח והאש והמים. וכשהשקה את פני האדמה כבר נתערבו ארבעתם. ולזה אמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. כי בה נתמזגו כל היסודות וממנה נוצר. וכבר כתבנו במלת נעשה אדם כי חבה יתרה נודעת לו במה שייחס יצירתו הראשונה החמריית לו יתברך. כמו שייחס לו צורת כל שאר הבעלי חיים. וזה מה שיחייב היות נפיחת הנשמה בו ענין מעולה ממנו וזולתו. אמנם היה זה היחס למה שראה חכמתו החמר היותר שוה ויותר נאות לקבל הצורה ההיא העליונה. וכמו שאמר המשורר גלמי ראוי עיניך וגו' (תהילים קל״ט:ט״ז) והוא מה שאמר האומר בנשמותיהם של צדיקים נמלך (ב"ר פ' ח') כמו שכתבנו שם. ואל יעמוד כנגדנו אומרו להלן וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה. כי שם לא בענין יצירתם ידבר אלא לענין קריאת השמית. ואין שם מקום הודעת החבה. וגם תראה ההבדל הגדול שיש בין אומרו וייצר יי' אלהים את האדם ובין אומרו וייצר יי' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' כי באומרו שיצר מן האדמה אלו הנמצאים יורה שצורתם אינה דבר יוצא מחמר האדמה תתהווה בהווייתו ותפסד בפרודו. אבל באמרו שיצר את האדם עפר מן האדמה יורה שיש מציאות לאדם זולת העפר. אלא שעשה חמרו מעפר האדמה והחמר הזה הוא נמשך אחריו ועשוי לצרכו. והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל ממלואה של תיבה ודרשו שתי יצירות (ב"ר פ' י"ד) ועד כאן כלל חמרו. ומכאן ואילך יספר במהות נפשו וענינה שהוא החלק המעולה המשלים יצירתו. אשר הוא כדאי לפתוח שער לעצמו. ובזה נתבארו אלו הכתובים החמורים כפי הראוי והנאות לפי אמונת שרשי התורה ועקריה. ונתבאר כי מכאן ואילך יפרש הכתוב טעם מעשה בראשית אשר סתם אותו מתחלה. ויבא על תוכן ענינו וסוף הכוונה והתכלית: