עקידת יצחק · פרק מ״ח, ח׳

והנה עם זה נתבאר ענין ההיכל וכליו ונתן צורך גדול אל השלחן ומעשהו אשר כתב הרב המורה פרק מ"ו חלק שלישי שלא תושג לו כוונה בו כי לפי מה שאמרנו הוא דבר שהכל בו. והנה אחר שזכר שני אלי הענינים אשר בעולם האמצעי. רצוני האחד מציאות הככבים הקיימים אשר מהם נעשו צורות המזלות וזולתם הנרמזים בשלחן. והשני מציאות הככבים הנבוכים השבעה הנרמזים במנור', ע"ד הנזכר. נעתק לרמוז אל גרמי הרקיעי' אשר בהם נקבעו ואמר. ואת המשכן תעשה עשר יריעו' שש משזר וגו' ועל הדרך עצמו שאמר הכתוב (ישעיהו מ׳:כ״ב) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. כדאמרי' במדרש עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה (תהילים ק״ד:ב׳) והוא משל נכבד מאד וקרוב אל הענין. והנה היו הרקיעים העליונים תשעה. אמנם היסוד המשותף אשר למט' מגלגל הלבנה אשר עליו אמר הרב המורה (ח"ג פ"ד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמי' (שמות כ״ד:י׳) נחשב לשם לרקיע בפני עצמו ולזה היו עשר יריעות. ואמר אורך היריע' האחת שמנה ועשרים באמה כי כן הוא נמדד מהלך הארץ בכל הגלגלים במדת שמנה ועשרים מחנות הלבנה כי היא המשערת כל המזלות ושאר הגלגלי' באלו המתנות הידועות בכל חדש וחדש כמו שהוא מבואר ליודעיה מעט מהלכותיה. ואמר ורוחב ארבע באמה כנגד ארבעה רבועי הלבנה. ויותר נכון לומר כי מדת הרוחב הוא הענין המורה על ארבה תקופות השנה אשר בם משתנה מעמד השמש במעמדותיו ברוחב הגלגל בתוך מעלות הנטייה הידועה למזלות לצפון ולדרום. ואמר חוברות אשה אל אחותה לרמוז על הענין הידוע בגרמים השמימיים שאין ביניהם שום ריקות כמו שעל זה האופן נזכר זה הלשון עצמו בחיות אשר ראה יחזקאל כמו שביאר הרב המורה פרק שני חלק שלישי. אמנם חלק אותם לשתי מחלקות ואמר חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה וחמש היריעו' וגו' להורות על חלופיהן המפורסם כי החמשה הגלגלים הראשונים אשר למעלה מהשמש הם מתחלפים ממנו ומאשר תחתיו. באשר הראשון מהם הוא לבדו המדה לכל התנועות. והנה הארבעה הם אשר נקראו המאוחרים בתנועותיהם והשמש וממנו ולמטה הם אשר להם תנועות מהירות. אמנם היה השמש הגבול האמצעי לפי שתנועת גלגלו נשלמת לשנה אחת תמימה והעליונים הם יותר מזה והתחתוני' פחות מזה. ואמר אחרי כן וחברת את היריעות אשה אל אחותה בקרסים והיה המשכן אחד להורות שעל כל פנים אין שם שום ריקות. וזה כבר יסתור דעת מי ששם השמש והירח סמוכים לארץ וגם מה שאמר שחמשה כוכבי המבוכה יחשבו לכדור אחד כמו שהוכרח הרב לומר לפרש בו ענין ארבע החיות אשר ראה יחזקאל עם היות שבספר המדע (יסה"ת פ"ג) ובכל המקומות לא סר הרב מהסדר הזה אשר כתבנו ואשר הוא שגור בפי הכל. אמנם על היות אלו הגרמים חזקים בלתי מקבלי' השבירה והקריעה כלל אמר ועשית יריעו' עזים לאהל על המשכן כי הם מה שיגינו על יריעות האהל לבל יפסידם שרב ושמש ויסתירם מזרם וממטר גם הם אשר יסתירו אותם מעיני האנשים לבל יראו ולבל ימצאו לעיני רואים כמו שהוא הענין בגלגלי השמים שעבים סתר להם אשר לא יזונו מהם עיני האנשים עד שלא נתבאר להם ענינם בלי ספק. ואולם לפי שהעקר עדין חסר מהמלאכה והוא נתינת בהם כח וחוזק להיות בצביונן ובקומתן על התמונ' הכדורית לא יסורו ממנה כמו שהיריעות לבדן לא יעשה מהן אוהל. לזה אמר ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים על דרך (ישעיהו ו׳:ב׳) שרפים עומדים ממעל לו כי עצי השטים מקיימים להם היריעו' לעשותם אהל חזק ומעמידי' אותם כמו שהנבדלים ברוחניותם הם משפיעים אלו הגלגלים ומעמידים אותם. והוא מה שביאר בסוף באומרו והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר. כי בהר י"י ומקום קדשו יראה כי הוא יתעלה עושה מלאכיו רוחות בהם יחיו אלו הגרמים השמימיים ויעמידם לעד לעולם. ולזה אמר עשר אמות ארך הקרש וגו' כי הוא ממש מה שאמרו (סוכה ה'.) לעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה והעשרה הוא מספר עולם השכליים שהנביאים יש להם מהלכים ביניהם כמו שביארנו בשער מ"ד. ולזה אמרו (שבת צ"ב.) שגובה קומתו של משה עשר אמות ושהוא הקים את המשכן הזה לפי שהוא אשר עמד את פני י"י כמו שאמר (דברים ל״ד:י׳) אשר ידעו י"י פנים אל פנים. אמנם היתה האמה התחתונ' מהקרשים תחובה בשני אדני כסף לפי שהשכל העשירי האחרון הוא השכל האינושי אשר יצא מכלל המדרגו' הראשונו' אשר היה שלמותם בפועל ונכנס על מין מהשלמות אשר הוא בכח והוא נגמר ויוצא אל הפועל ע"י הכוסף והתשוקה האינושית אל שלמתו כי על כן לא נתייחד גמר מעשהו אל האל יתברך במעשה בראשית כי אם אל עצמו כמו שביארנו במאמר (בראשית ב׳:ז׳) ויהי האדם לנפש חיה שער ו'. ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה וגו' כבר נודע שהיישוב הוא בכל ק"פ מעלות שהוא האורך ממזרח למערב. אמנ' רוחב היישוב אינו אלא בחצי הכדור הצפוני ולא בכלו אלא ס"ו מעלות ממנו. והנה לזה מדת אורך אלו הקרשים שלשים אמות כי כשתכה אותם במספר כל הקצוות שהם ששה עולים ק"פ מעלות כאורך היישוב. וכן הרוחב שהוא עשר אמות בהכאה הנזכר עולה לששים שהוא עקר מרוחב היישוב כי הששה הנותרים לא נתקיים בהם היישוב לגמרי אם לסבת קורבתם אל החום הדרומי או הקור הצפוני. אמנם היריעות שהם כעין השמי' כאשר אמרנו הנה הם עודפים על צדי המשכן כי הנה השמים נמתחים והולכין עוד לכאן ולכאן: ושני אדנים תחת הקרש האחד וגו'. כבר אמרנו שענין תחיבת הקרשים באדני הכסף הוא להורות על ענין השלמות האנושי היוצא אל הפועל ע"י הכוסף והתשוקה ולזה לא הקפיד כשיבאו האדנים האלו בתורת נדבה כשאר כל המלאכה אדרבא באו בחובת השקלי' הבאי' בתורת חיוב שוה (שמות ל׳:ט״ו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט כי החוב מוטל עליהם בשוה כי כל האנשים שוים בתורת האנושו' בלי ספק כמו שיתבאר הענין הזה יפה בשער נ"ב בעזרת האל. וכמה נתאמת זה הענין במה שמצינו בפרשת אלה פקודי המשכן שלא נתן לחשבון דבר מכל מה שבא לכאן במלאכה כי אם כסף האדנים האלה אשר בא בשקלי' להעיר על כי כל מעשה האדם נתן לחשבון ועל כלם חייב ליתן את הדין. וכמו שאמ' החכם (קהלת י״א:ט׳) ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט ושם נדבר ממנו בעזרת האל שער ס"ו. אמנם היתה האמה הזאת האחרונה נחלקת בשני אדני כסף כי כן הוא הכוסף האנושי נחלק לשני מינים כוסף עיוני וכוסף מעשי. והנה בזה נשלמה המלאכה אשר במחיצה האמצעית אם במשכן ואם בעולם בכללו אמנם אחרי שנשלמה שם ההבדל אשר בין שני העולמות שזכר רצוני עולם הנבדלים ועולם הגלגלים. ולפי שההבדלים ביניהם הם מבוארים שהם ארבעה האחד שהמלאכים אינם בעלי גשם והגלגלים הם בעלי גשם. והשני שמזה הצד הגלגלים נכנסים תחת המספר האישי אשר תחת המין מה שהנבדלים אינן נכנסים תחת המספר האישיי כמו שזכר בכרובי'. והשלישי שהגלגלים הם בעלי תמונה כדורית אמנם הנבדלים אינם בעלי שום תמונה כלל. והרביעי שהגלגלים הם בעלי תנועה מקומית בחלקיהם מה שהמלאכים אינם בעלי שום העתק ותנוע' כלל. ולזה אמר ועשית פרכת תכלת וגו' ונתת אותה על ארבע' עמודי שטים וגו' והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים והענין מבואר היטב לומר שהפרכת אשר על ארבעה עמודי הבחינות האלו היא המבדלת בין שתי הקדושות האלה בלי ספק. ועל זה האופן עצמו צוה שיעשו מסך לפתח האהל על חמשה עמודי שטי' לפי שהמסך ההוא בין העולם האמצעי ובין השפל אשר יזכור אחרי כן אשר הם נבדלים זה מזה בה' ענינים. וזה שהנמצאים השפלים הם היולאניי' בעלי שנוי והרכבה והויה התכה והוא מבואר. והנה משם יתחיל בכלים אשר מן המחיצה ולחוץ והוא החלק הנקרא עזרה כנגד העולם השפל. ואמר ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמו' אורך וגו' ועשית סירותיו לדשנו וגו'. להורות על ההתכה וההפסד התמידי כאשר היו הבעלי חיים המובאים שם כלים ואובדים ונעשים אפר, ולפי שהטובים שבעולם ההרכבה הם מוטבעים בטנוף החמר ובקלקול המעשים היה שם הכיור וכנו אשר מהם ירחצו ידיהם ורגליהם בבואם שם. אמנם היה החצר מוקף מקלעים חמש אמות רוחב וחמש אמות מעמוד לעמוד שהוא על מספר עמודי המחיצה. אמנם היו מאה אמות אורך על דרך (שם ו') אם יוליד איש מאה כי הוא רוב שיהיה שני חייו. ורוחב חמשים כי הם עקר חיי האדם. אמנם אמר אדניהם נחשת והם מחושקים כסף כי עם שתולדתם שפלה תשוקתם היא עליונה וכמו שאמרנו אצל אדני הקרשי'. והנה עם זה נשלמו השלש מחיצות אשר ראינו לבארם על זה הענין הנפלא אשר הוא משכן ה' הכולל אשר נקרא עליו שם ה' צור העולמים אלא שרצה ללמד ולהודיע אשר הוא נברא ומחודש ברצונו יתעלה. וכן הוא נוהג על צד הרצון בכל מה שימשך ממנו על פי המעשים התוריים כמו שהיה המשכן עצמו נוסע וחונה תמיד על פי ה' ביד משה כמו שיבא בסוף פקודי ובמקומו שער ע"ב ב"ה. כי על כן היה המקום המיוחד אשר ידובר בו בין כנפי הכרובים אשר על ארון העדות כאשר ביארנו גם השלחן והמנורה סדורים שם לפני הארון כאילו הם משמשים לפניו ומאירים אל עבר פניו. ואין ספק כי בפרטי העניני' ובחלקיותם יש הרבה דיוקים שאפשר האדם לדון אותם מעצמו בהשלמת העניינים ולא נתנו ליכתב מפני האריכות. וזה מה שרצינו אליו בזה החלק מהביאור. אמנם מה שיראה עוד באלו הענינים יבא בשער הבא אחרי זה: