עקידת יצחק · פרק מ״ה, ט״ו

זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד וגו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו'. לומר שכן הוא האמת כמו שחשבוהו כי אין לעונן באלו המשרתים ולהמשך אחריהם ולכוין מלאכתם לשם היותר חרוץ מהם או לבטלה בעבור הזולת. אדרבה כי ששת הימים יכוונו למלאכתם ויום השביעי המיוחד למשרת הראשון הנוסע ראשונה שבת לא יהיה בו שום מעשה ונתן הטעם כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וגו' לומר כי הוא יתב' עושה כל אלה והוא יכול על כל מעשיהם ומבטלן כאשר ירצה ולזה אין להם כי אם לשמוע בקולו ולשמור מצותיו והוא יענה את השמים והשמים יענו את הארץ וגו' (הושע ב׳:כ״ג). והנה לפי שחדוש העולם הוא יתד ששכר ועונש כל מצות התורה האלהית תלויין בו הקדימו לכל הדברות הבאות אשר לא צותה התורה אותם רק בבחינת השכר והעונש אשר הטילה עליהן כמ"ש בראשון הבא אחריו למען יאריכון ימיך ואחרו אל הראשונות אשר לא הוצרך להם עקר זה. שאפי' הפילוסופי' האומרים בקדמות העולם יש להם אלו הדברות הראשונות בכח עיוניהם כמו שכתבנו ראשונה. וזאת היא סבה עצומה אשר בעבור' לא אמר אנכי ה' אלהיך אשר בראתי את השמים ואת הארץ מלבד מה שכתבנו שהוצאת מצרים ענין מיוחד להם. ולהיות האמונה במציאות החדוש הוא מה שתתן האפשרות על עוצם יכלתו לעשות את אשר חפץ בשמים ובארץ כמעשה ארץ מצרים עד שכבר יהיו שני הענינים האלו נזכרים ונשמרים ביום השבת. לכן נאמר בכאן זכור את יום השבת ונתן הטעם כי ששת ימים עשה ה' וגו' וסיים על כן בירך ה' את יום השבת ויקדשהו. ובמשנה תורה נאמר (דברים ה׳:ט״ו) שמור את יום השבת וכו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וסיים על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת כי שני העניינים הם נצמדים והיו לאחדים והוא אמרם ז"ל (שבועות כ':) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כמו שיבא ביאורו היטב בדבור אצל שמירת השבת שער נ"ה ב"ה. אמנם בפרשת ויכלו שער ד' פירשנו כי השביתה ביום השביעי היא מה שתתן אות ומופת לעקר אמונת החדוש מהאין המוחלט כי יסכר פי דוברי שקר שעולם כמנהגו נוהג שהרי הכתוב מעיד שהאל ית' עשה בששת ימים מעשה ששבת ממנו מאז ועד עתה והוא ענין נכון מאד אם תשים עינך עליו. גם בהיות זאת המצוה הישרה שלמה לקנות העולם הבא כי על כן באה המצוה ששת ימים תעבוד וגו' וביום השביעי וגו' על דרך מי שטרח בע"ש יאכל בשבת (ע"א ג'.) כבר נכתב קצתו בפרשת המן שער מ"א ויכתב עוד במקומו ב"ה: