עקידת יצחק · פרק מ״ד, ו׳

אחר שהאושר האלהי והטוב העליון הוא זר ורחוק אל המין האנושי לפי טבעו ומזגו. באמת צריך היה לתחבולה גדולה אלהית לתקנו ולהכשירו עד שיהא כדאי להשיגו. הנה הקודם יסכים עליו מאד פרסום הדעת ההמוני גם תחייבהו החקירה העיונית. אמנם הפרסום ההמוני הוא אשר ספרו המלך שלמה בשמם כשאמר (קהלת ג') אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל וגו', ירצה כי אמר בלבו על דברי בני האדם כלומר ההמון ודעתם המפורסם בזה הענין והוא לראות שהם בהמה המה להם רצוני שהם מחזיקים עצמם בכך עם שבררם האלהים והבדילם מהב"ח הבדל גדול וזה נתקיים להם בראותם כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמ' בענין חייהם אחד הוא, רצוני בענין המאכל והמשקה וקצת הצרכים. גם כי מקרה אחד להם כמות זה כן מות זה כלומר ובמותם לא נפרדו. לזה גזרו כי רוח אחד להם ומותר האדם מסוגו שהוא הבעל חי בכלל אין, כי הכל הבל וזה כי כלם שבו אל סוגם הראשון והוא הגשם העפריי לבד והוא אומרו (שם) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. אמנם החקירה העיונית הפילוסופית למה שיודע ממנה שאין דבר יותר רחוק לפי הנחותיה כהכנס אחד מהנמצאים במקום חברו רצוני בגבולו וגדרו וזה יודע אמתתו מגדר הגדר והשואתו לנגדר עד שיתהפכו זה על זה והנה אחר שהגדר האנושי וההבדל אשר יתקיים את מינו הוא חי מדבר והנה הדיבור הבדיל אותו מכל הבעלי חיים אשר תחת סוגו וכל שכן שהוא נבדל בזה ההבדל עצמו מהנמצאים הרוחניים שאינם מסוגו וזה כי החי הנאמר בהבדל הוא הנכנס תחת הגשם שהוא סוגו העליון ואם כן הרי הוא כאומרו גשם חי מדבר וזה לא יצדק על הגשם השכלי הנבדל גם לא במלת מדבר כיון שמובנה בהבדל הוא מדבר בכח בלי ספק: והנה אחר שהאדם והנמצא הרוחני אינם מסוג אחד גם אין מאמר שיכללם כי המציאות יאמר עליהם אך בספוק א"כ איך אפשר שיהפכו זה לזה ויכנס זה בגבול זה בגדרו כמו שיחוייב מאומרנו שהאדם יאושר אושר אלהי ויוצלח בהצלחה רוחנית נצחית זה לא יתכן. והוא עצמו מה שביארו שלמה גם כן וייחסו לעצמו בשם וטענת המעיינים באומרו (שם ב') וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' החכם עיניו בראשו וגו' ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם וגו' יורה כי בכל מה שחקר לדרש בכח העיון מיתרון החכמה על הסכלות אשר הוא מותר האדם מן הבהמה בלי ספק איננו מספיק להעלותו אל מדרגת הנבדל אחר שהוא כח מעורב בגשם שיחוייב שיפסד בהפסדו כאשר אמרנו. וא"כ כבר הסכימו שתי הכתות וקיימו וקבלו על נפשם האבדן וההפסד הכרוך בעקבות גדרם והבדלם כמו שהונח ולכאורה יראה כי דינם דין שאם טבעם המיוחד והבדלם המקיים הוא מתקומם עליהם לאויב ומאומה לא ימצא בידם משום דרך או תחבולה לשום להם שארית ופליטה מי יצילם מידי. כי על זה אמר המשורר ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו (תהלים ל"ז). ירצה כי הרשע חוייב אבדון במעט רגע בבחינת פעולותיו ואם תתבונן במקומו והוא גבולו המיוחד לו לפי גדרו וטבעו המיניי כמו שאמרנו ודאי איננו כי הכל הולך אל מקום אחד ועל מי יבטח והנה לפי זה אם כל העם הזה על מקומו יבא אין שלום אמר י"י כי אחר שאחריתו עדי אובד ותקותו מפח נפש מה לו ולשלום. אמנם לזה היה מתפלל דוד ע"ה באומרו דבקה לעפר נפשי חייני כדבריך (שם קי"ט). ירצה אחר שמטבעו וגדרו לפי הסכמת הפרסום והחקיר' העיונית דבקה לעפר נפשי באומרו הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר חייני כדברך הטוב שאמרת נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כי הוא הדבר אשר בו יפרד מזה הדבוק העפריי ויעלה אל הדבוק הרוחניי אשר בו יהיה בצלם אלהים חיים. והנה באמת זה לא יהיה ולא יתכן להיות כי אם במציאות העצה האלהית החכמה שאמרנו אשר הודיעתנו התורה האלהית אמתת מציאותה להיותה נעלמת ממנו מדרך החקירה. והוא היות האדם הלזה בלתי נכנס ומוקף תחת הגדר ההוא הנזכר אבל יגדרהו גדר אחר מיוחד מן המיוחד בו ישתתף הזיו העליון על השלמים ממינו במקומות' במושבותם ואף כי אחרי מותם והיה זה במה שהקדים להמציא תכונת האדם על צורת מנורה או אבוקה העשויה להעתיק האור אל המקומות האפלים על ידי הדלקת הפתילה שהיא מוכנת לקבל האור וע"י השמן והשעוה וכדומה. וזה הענין רצהו המליץ (בחינ' עולם פרק ט"ז) בצורתו כשאמר לבי לבי התורה והאדם חבורם הוא נר אלהים בארץ התורה היא להב מתפרד משביב היושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה שואבת אורו גיו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהסכמתם והצמדם יתמלא הבית כולו אורה וכו', אמנם עם שהוא ז"ל שם המשל בפינו וחן חן לו יראה באמת שהמשל הוא הפך הנמשל כי הנה במשל הפתילה היא קיימת אמנם השמן הוא הכלה והנפסד ובנמשל הוא ההפך. וגם באור התורה עיקר התאחזו הוא בנפש שהוא השמן ולזה אני אומר שיותר נאות הוא להמשיל הגוף הנושא אל כלי חרש או הזכוכית שהנר עומד בתוכו כי כמוהו היה מן העפר וכמוהו בנקל חשב להשבר ונשמתו לפתילה הדולקת כי היא באמת חוט החסד הנמשך אליו ממרום הוא המעמיד הנר על עמדו וקיומו והוא המקבל האור השופע ממעלה כמו שהפתילה מקבלת אור הניצוץ המתארה בה כמו שכתבנו אצל ויפח באפיו נשמת חיים עיין עליו (שער ח') והשמן אשר ישאר ממנו להתמיד ולהעלות חוזק אורה הוא למוד התורה והמצוה כי הוא ודאי שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. אלא שיש בזה עיון מה. וזה שאם הנחנו שאי אפשר שיתמיד אור בפתילה כ"א ע"י השמן אם יתברר לנו שהשמן אי אפשר מציאותו כי אם ע"י מציאות האור כגון שהוא במקום חשך צלמות או שהאבוקה הכרחית למלאכתו הנה יהיה הנר תלוי בעצמו ויחויב מציאותו קודם מציאותו עד שיחויב בלתי מציאותו כלל. וכן הוא מבואר שהשמן הזך והטהור ההוא שנמשלה התורה האלהית בו אי אפשר שימצא אלינו ולהעתק אצלנו כי אם על ידי האור הלזה העליון המושפע ממנו יתברך. הנה אם כן ילך הדבר בסבוב ויהיה הענין תלוי בעצמו וימנע מציאותו. אלא שצריך שיובן כל מה שאמרנוהו מזה המשל בכללות האומה הנבחרת אנשי התורה והמצוה אמנם יחידיה ואנשי סגולותיה כתות החוזים והנביאים והמדברים ברוח הקדש אשר על יד רבן של כלם עליהם השלום נתנה התורה האלהית ועל ידי כללם נתפשטה אור ההנהגה הנה הנם כעין מנורה העליונה וטהורה השואבת האור הזך והמצוחצח מה מקור העליון האלהי שהתורה עצמה מושפעת ממנו וכמוה מעתיקים משם אור ההנהגה והשפע ומאירים ומזהירים אל פני העולם בהישרותיהם והנהגותיהם האלהיות. ומה מאד נרמז זה במנורות (זכריה ד') אשר היה בה דבר ה' אל זרובבל בן שאלתיאל לאמר שהיתה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה וגו' ושנים זתים עליה וגו' כל זה להורות כי השפע המושפע על המנורה הטהורה ההיא שנמשל בה האיש השלם ההוא הנה הוא משבעת הנרות העליונות וגם שהם שואבות משנים זתים שעליה והכל מושפע מדבר ה' ורצונו המוחלט כמו שאמר (שם) זה דבר ה' זרובבל בן שאלתיאל לאמור לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' והנה עם זה כבר היו השלמים האלה במדרגת השמן הזך לנר לשידבק על ידם בהם הזמן האלהי לאורם יראו אור. והנה עם זה נתקיים מה שאמרנו מאמתת המשל אשר אנו צריכין אליו למה שיבא מכוונתינו. האמנה כי לא נפל דבר מדבריו הטוב אשר דבר המליץ באומרו בהצמדם והסכמתם יחד ימלא כל הבית אורה יגלו לעיניך אוצרות ההנהגה הכוללת ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפאר. כי בזולת השמן הטהור הזה אי אפשר בשום פנים כמו שיבא אבל במציאות זה הנר על זה האופן בשני עניינים אלו שזכר נתחתן לעולם המלאכים ונאותה להם להיות לעם אחד בהשלים לנו נפשותינו בהם כאשר הם נשלמים ועומדים כמו שתארם המשור' באומרו ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו' (תהלים ק"ג) שהרצון שהם שלמים במה שהם עושים דברו הכל מה שהפקיד בוראם בידם בתיקון המעשים בעולמים הכוללים אין בהם נפתל ועקש כנגד מה שאמר ונבעו לך מצפוני המעשים אשר בם תתפא. אמנם הם עושים זה לשמוע בקול דברו והוא הענין השני המעולה ממנו והוא היותם מעתיקים השפע וההנהגה ממאמרו יתעלה שהוא הסבה הראשונה אל הנמצאים הכוללים אשר למטה בהם במדרגה. וזה אינו אלא ההשכלה בהנהגה הכוללת וידיעת אופני הגעתה במדרגות הנמצאים תכלית מה שאפשר להשכיל בה נבדלים כמותם. ולהיות שני אלה העניינים מיוחדים ראשונה אל אלו הנבדלים והמשלים עצמו בהם מהשלמים אשר בארץ כפי טבעם קדוש יאמר לו כאחד מהם לזה היה ?דברי המלאך אל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג') כה אמר י"י אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים החלה כי באומרו בדרכי תלך ומשמרתי תשמור כלל כל המעלות אשר בם יתבאר בסור מרע ועשה טוב. ועל השגתו תכלית מה שאפשר לו בהנהגה הכוללת והקשר הנמצאות והשתלשלם אמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור מת חצרי. כי הידיעה העליונה הזאת היא גוזרת ושופטת בבית קדשו ותפארתו יתברך שהוא העולם העליון. ושמירת החצרות הוא העיון בשני העולמות אמצעי ותחתון שהאחד חצר לבית והשני חצר לחצר ועם זה אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה כי ההשגות האלו משימים ביניכם צד צירוף ושווי. ואין ספק שאל הקנאת שני העניינים האלה כוונה התורה האלהית בכל דבריה והישרותיה כי יהיו כל העם המתיישרים בה ונמשכים אחריה הנם כמלאכי השרת גבורי כח עושי דברו לחיות בהם הטוב באלו החיים הזמניים לשמוע בקול דברו בכוין בהם ענינים שכליים רוחניים בסודות האלהו. ונוהגת המציאות בהשגה זו מפיקים רצון מאתו להצליחם לעד בין העומדים ההם הקיימים כמו שאמר (דברים ו') לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה כמו שפירשו הרב המורה ז"ל. ולפי שבענין זה יתחלפו קצת האדם מקצתם להיותם לקצת הבדל וסגלה על קצת כמו שנמצא כן לכללם על שאר הב"ח תמצא מבואר בתורה האלהית נאמר ועתם אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ביאר השני עניינים בעצמם כי באומרו אם שמוע תשמעו בקולי יכוין למאמר לשמוע בקול דברו ובאומרו ושמרתם את בריתי כיון למה שיכללו חלק המעשים אשר הם בהם עושי דברו. ואמר כי בשני העניינים האלו תתוחד סגולתם מכל שאר העניינים וכמו שאמר במקום אחר (דברים כ"ו) וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וכבר נודע כי קבול החכמה והשלמות יקרא סגלה בם כי זה הכח האלהי ימצא לעם הקדוש הזה לבדו ולכלו כמ"ש ואתם תהיה לי ממלכת כהנים וגוי קדוש כעיר שכלה כהנים. הנה ביאר שהם מיוחדים בסגלה מכל העמים. אמנם על ההבדל המיוחד נאמר במקום אחר (ויקרא כ') ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי וזה כי היותם לו יתעלה וההקרא בשמו ע"י למוד זאת התורה האלהי' וקיום מצותיה הוא הבדל מיוחד מן המיחד המפריד ומחלק אתכם ממהות כל העמים עד שכבר יהיה ההבדל המיניי הנאמר על כללותם אצלכם במדרגת הסוג לבד. ועתה ראה כי למה שכוונו אבותינו אל שני העניינים האלה המעולים אשר בהם נפרדו מכללות המין כאשר ירדו לסוף הכוונה האלהית כשאמרו (שמות כ"ד) נעשה ונשמע שכוונו בנשמע אל מה שאמר אם שמוע תשמעו בקולי ובנעשה אל מה שאמר ושמרתם את בריתי להיותם עושי דברו לשמוע בקול דברו כנזכר אמרו חכמינו ז"ל במסכת (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצאה בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנאמר (תהלים ק"נ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו עושים ברישא והדר לשמוע. והכוונה שאם היה דעתם במאמר נשמע לשמיעת האוזון לבד הנה באמת היה להם לומר נשמע ונעשה שקדימות האוזן היא הכרחית למעשה והמעשה הוא מעולה ממנה והוא תכליתה. אמנם כשהקדימו נעשה לנשמע על כרחנו היה כוונתם אל שמיעת הלב וההשכל הבא אחר המעשה והנמשך ממנו כמו שהוא הענין ג"כ בקניני המעלות האנושיות. וכמו שאמרו (קידושין מ':) שהתלמוד מביא לידי מעשה כאשר יתבאר יפה על זה הכתוב עצמו שער מ"ו ב"ה. ולזה יצאת בת קול ואמר מי גלה רזי לבני אדם לשון שמלאכי השרת משתמשין בו וזה שבהם לא נאמר לשון שמיעה רק על ההשכל דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. והראי' ההכרחית כי נאמר עושי ברישא והדר לשמוע ואם על שמיעת האוזן היה אומר לשמוע ברישא והדר עושים כמו שאמרנו הנה ששמעו והשכילו מענין העלות מעלותם מכלל האנשים ולשומם בהבדל וסגולה במעלת מלאכי השרת והם סברו וקבלו עליהם מלה במלה. והוא הדבר המעולה אשר הרגישו הם באמותו היום ההוא הנכבד והנורא אשר הגיע אליהם כשאמרו (דברים ה') היום הזה ראינו כי ידבר האלהים את האדם וחי ירצה שכבר היו נבדלים מכלל החי המדבר במהותם עד שלא יתכן שישולח עליהם זה הגדר המיניי כמו שישולח על המין האנושי בכלל. אבל שהדבור אשר ינשא על החיות בהם הוא דבור אלהי כי הוא אשר יצורף אל החי בגדר', רצוני כי האדם הוא מדבר דבור אלהי וחי כלומר חי בדבר דבור אלהי וזהו האדם שנאמר עליו (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ורדו בדגת הים ובעוף וגו' וכמו שאז"ל (ב"מ קי"ד:) אדם אתם ואין העכ"ום קרויין אדם וכמו שאמר שלא יאמר עליו חי מדבר מת רק מדבר דבור אלהי וחי והוא ענין מעולה אלהי מאד יורה על גודל שלימותם שכבר הכירו שהשיגו אותו הענין שקבלו עליהם בהקדימת נעשה לנשמע אשר בו נעשה השתוף בעליונים וההפרדה מהתחתונים וזאת הכוונה הנפלאה לא ישימו אליה לב הטפשים וזה היו תופסין עליהם כדאיתא (שבת פ"א) ההוא אפיקורס דחזייה לרבה דעיין בשמעתא ויתבא אצבעותיה דידה תותי כרעיה וקא מייץ בהו וקמבען אצבעתי דמא אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזיתיכו קיימיתו אבעי לכן למשמע ברישא או מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. אמר לו אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן (משלי י"א) תומת ישרים תנחם הנך אינשי דסגיין בעלילותא כתיב בהו (שם) וסלף בוגדים ישדם. הנך רואה שהמין הזה נשתבש בפתיותו כשחשב שעל שמיעת האזן אמר והיה תופס עליהם בחיוב קדימתה. אמנם רבה סתם דבריו אצלו ואמר בלשון הכתוב כי עומק מחשבותיהם לא יבינו כל רשעים ופתיותם תשדדם ותגזול מהם טוב כוונתם והמשכילים יבינו ושלימותם תצילם מתפיסתם כי היא תנחם אל סוף כוונתם להעלותם במדרג' מכללות האנשים אל מעלת המלאכים הנצולים מכל פגעי ההיולאניות ומכל תלאותיו: