עקידת יצחק · פרק מ׳, ד׳

הבדל גדול יש בין החטא לפי הרצון המשולח ובין החטא לפי הדעת כי החטא לפי הרצון הנה הוא קל בטבעו לפי שהוא בא בלא כח טענה אלא שתקף עליו יצרו והוא ידע ואשם. ומסגלות החוטא על זה האופן שהוא מתבייש אחר מעשה וכבר אמרו ז"ל (ברכות י"ב:) כל העושה דבר ומתבייש ממנו מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר (יחזקאל ט"ז) למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך אשר עשית נאם ה' אלהים. והטעם לפי שאין מטבע החטאים הנעשים על זה האופן להוציא בעליהם מכלל האנשים כי על כן אמרו (סנהדרין ק"ד.) שנמנה אחז בעדת המלכים הצדיקים לפי שהיה מתבייש מהנביא כמו שדרשו (שם) ממסלת שדה כובס קרי ביה כובש שהיה כובש את פניו. והכוונה שאינו חטא גמור אחר שלא הסכימה דעתו בו רק רצונו לבד. אמנם החוטא לפי דעתו הנה הוא חטא עצום מאד לפי שהוא בא על החטא ההוא בטענה ובתורת טעמא כי חכמתו עמדה להורות כמה פני הראות שהחטא ההוא לא לבד אינו מגונה אבל שהוא מחוייב לעשותו ואלו הן המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ומחדדין טענות וראיות להעמיד רשעתו וכמו שאמרו (סנהדרין ל"ח:) כ"ש דפקר טפי ועל זה הענין אמרו (סוכה נב.) כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו והכוונה כי מי שיש לו התחלות יותר חזקות לחטאו הנה יצרו החוטא הוא גדול וחזק מזולתו בלי ספק וכבר נתבאר זה בראשון מהז' מספר המדות והוא טעם שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשין מהעבירה כי העבירה בהרהורי' והטענות המחזיקים אותה היא קשה מזולתם וזה מבואר. וכמה כוונו חכמינו ז"ל זה הענין בעצמו במה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב:) רב אשי אוקי על שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אמר למחר נפתח וניתנו בחברין אתא מנשה איתחזי ליה בחלמא אמר ליה חברך או חברא דאבוך אנא מהיכא בעית למשרי המוציא מריפתא אמר ליה לא ידענא אמר ליה מהיכא בעי מישרא ריפתא לא ידעית וחבריא קרית לן אמר לי' אגמרי לי כי היכי דאדרשנו משמך אמר ליה מהיכא דקדמה בישולא ברישא אמר ליה ומאחר דחכמיתו טובא אמאי פלחיתו עכ"ום אמר ליה אי הות בההוא זמנא הות נקיטת שפולך בשינך ורהטת, והענין להם בעיני להודיע ההבדל אשר בין החוטא לפי הרצון ובין החוטא לפי הקש שכלו. וזה כי החוטא לפי השכל הנה הוא נמשך המשך חזק אחר ההתחלות המוחזקות לו והוא מתחזק ומתאמץ בהם ועושה בזדון כענין הזקן ממרא (דברים י"ז) וכדומ', אמנם אשר אין לו אלו ההתחלות הנה הוא חוטא כמדת החטא רפה והוא אשר שמוהו לטענה בפי המלך החוטא ההוא אשר חטא בחוזק וביד רמה בחטאים גדולים ועצומים מאד במשל נכבד מאד והוא ששאלו מהיכן ראוי לבצוע המיציא מהפת שהוא שאלה קטנה מאד ומשלה להודיעו כי הוא לא ידע מהיכן תחלת סעודה באלו הענייניים העיוניים ודרך המשפטים המתחייבים בהם ושהיא היתה הסבה למה שלא חטאו בעניינם כמו הם אמנם שהוא כבר ידע שהתחלת הלמוד בסעוד' הנפש חוייב שתהי' ממה שקדם בישול ידיעתי בו והוא ההרגל והבקיאות בטבעיות כמו שפירש חיובו בשער ל"ה. והנה הוא השיב לו שכיון שידע כולי האי היה לו להגיע אל אמתת מציאות יוצר הכל ב"ה ושאין אלוה מבלעדיו ואיך היה עובד ע"א בהכחיש השגחת אלוה ממעל ומתעסק בעניינים הטבעיים. והיתה תשובתו שאלו היה שם ויודע כח טענותיהם והוראות עיוניהם ומופתיהם כמו שהיו יודעים כבר היה תופש בשניו ההתחלות ההם לאמתיות והיה נרדף מהם בכח גדול וביד חזקה ובאמת ובאמונה. ומזה המין היו כל כתות הפילוסופים אשר דברנו בהם בשער הקודם כי בחוזק טענותיהם וכח הקדמותיהם ותולדותיהם כיוצא בהם השתדלו מאד באלו העניינים ובאו עליהם בחזקה להראות פנים מפנים שונים שאין מן הראוי לפרוק עול תורה ואלהות מעל האנשים לבד אבל להכריח שהחושב שהוא יתעלה יודע ומבחין בכמו אלו העניינים הפעולים שמץ דבר שהוא חטא וסכלות עצומה בידו ליחם לו יתעלה כל החסרונות המשיגות אותו מהן אשר זכרנום שם והיא עצמה גופה של ע"א שעבדו אותה מנשה וחביריו האומרים בכח הטענות ההן עזב ה' את הארץ (יחזקאל ח') וילכו בשרירות לבם הרע. וכאשר נסתרה דרכם מהם בשבושי השגותיה' ואמונתם גם הוא יתעלה הסתיר פניו מהם והיו לאכול ממקרי הזמן ורוע עצתם הנבערה עם הולכו אף הוא עמם בקרי כמו שנודע מעניינם. אמנם כבר תהיה להם ידיעתם הקודמת בחכמות האנושיות הטבעיות כסולם מוצב ופתח פתוח לצאת למרחב כשיעיקוהו רעות רבות וצרות כי יאמר ביום ההוא אולי מאת הנמצא העליון ההוא אשר קראוהו העיונים ההם סבת הסבות ועלת העלות נהיה הדבר הזה עם היות שהעיונים ההם החליטו סותרו ויחפש וימצא בכח הנסיון הגובר על כל מיני המופתים העיונים שכן הוא כי הוא פועל ועשה את כל אלה כמו שהי' הדבר עצמו, למנשה בן חזקיהו שנא' (ד"ה ב' ל"ג) וילכדו את מנשה בחוחי' ויאסרוהו בנחושתים ויוליכוהו בבל ובהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים כי אין דבר עומד בפני הנסיון. ולהראות כח המופת הזה אמרו (ירושלמי פ' חלק) מאי עבדי ליה שדיוה בדודא דנחשא ושדו נורא תותיה והוה קא מצטער טובא אמר היכי נעביד נקרי להק"בה כעיס עילויה נקרי לעבודת עכ"ום לית בה ממשא מה עשה קרא לגדולים ולא עניוה קרא לקטנים ולא עניוה קרא להקב"ה ואמר לפניו רבש"ע אי ענית לי ענית ואי לא אמרו איהו כוותיהו מיד ענייה שנא' (ד"ה שם) ויעתר לו ה' וישמע תפלתו וישיבהו ירושלים וגו'. עתה ראה כמה כללו דבריהם אלו מכוונת כח הנסיון ותקפו אשר נצח בו כל שאר המופתים העיוניים אשר בהם נתן שום ממש ומציאות בדברים אחרים יצילו או יועילו בשעת הדחק זולתו יתעלה. אמנם אם לא קדמה להם ידיעה על מציאותו יתעלה באותה החקירה הקודמת שהיא במדרגת המוציא לסעודה הנה אין מבוא לשום הוכחה ונסיון לעמוד על האמת ולזה מה ששקדה התורה בתחלתה על הוראת ההנהגה הטבעית המחייבת אמתת מציאותו כמו שביארנו שם ושיעור גדול יתר מאד על הוראת אלו הנסיונות הנפלאות אשר בכל המעשים האלה וקריעת ים סוף והטבעת אויביהם על הכל כי זה מה שעשה רושם נפלא לעיני כל העמים כמו שהעידה רחב (יהושע ב') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם כאשר אמרנו בשער הקודם וכן נשנה להם זה הרושם בירדן כמ"ש (שם ד') והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם עד עברכם כאשר עשה ה' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו. עד שזכר שכבר היה להם המעשה הנורא ההוא פעמים ובתרתי זימני הוי חזקה גדולה לקיום ההשגחה האישיית וחולשת קיום ההנהגה הטבעית והכרחיותה הוא מה שנאמר בסמוך (שם) למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא למען יראתם את ה' אלהיכם כל הימים. ירצה הודעתי להם חזקת היד שיש אל ההשגחה האלהית על כל אלה הנמצאים הטבעיים למען תדעו כי כל הימים אשר תחזקו ביראת השם תהיה ידכם תקפה עליהם בלי שום ספק. והנה מכח החזקה הזאת נאמר (מ"ב ב') ויקח אליהו את אדרתו ויגלם ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה ועוד התחזקה ביד אלישע תלמידו על פי שנים כמו שנאמר בו (שם) אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבר אלישע. כי אחר שלא היה צורך הפעם השנייה רק שיעבור אלישע הנה היה הנס כפלים מבפעם ראשונה שהיה הצורך פי שנים. וכמה יכוון זה הענין כלו מתחלה ועד סוף במה שזכרו בהגדת חולין (ז'.). מעשה ברבי פנחס בן יאיר דהוה אזיל לפדיון שבויים פגע בגנאי נהרא אמר גנאי נהרא פליג מימיך ואעבור בך אמר לו אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אינך עושה אני ודאי עושה אמר לו חלוק לך ואם לאו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה הוה בהדיה האי גברא דהוה מייתי חיטי לפסחא אמר לו חלוק להאי נמי דמצוה קא עביד הוה תמן חד טייעא אמר לו חלוק נמי לזה דלא לימא כך עושין לבני לויה חלק ליה. אמר רב יוסף כמה נניש גובריה דהאי כמשה ושתין רבוון. הנה עם שהענין הזה נאמן במאמרו זה ואין שם ספק שנעשה כן על יד החסיד הקדוש הזה לתכליות המעולים שנזכרו בו עם כל זה ראוי לתת לב אל דברי הויכוח הזה אשר בינו ובין הנהר ההוא כי ודאי לא נכתוב כי אם לפתוח פתח ההתבוננות בכח הטענות אשר בין הפעולות הטבעיות אל הפעולות הראויות לפי ההשגחה אשר טעו בהם רבים ועצומים כאשר אמרנו. וזה כי הנה רבי פנחס בן יאיר לסבת שלמותו והמצוה רבה אשר בידו להוציא אסורים מתחת עבודת עבד להיותם בני חורין לעבודת הש"י זכר ליציאת מצרים דרך ים סוף היה מצוה אל הנהר הגדול ההוא שיחלק מימיו לו. אמנם טענת גנאי נהרא היא עצמה מה שמטעה את כל הפילוסופים שיאמרו שהפעולות הטבעיות כענין הגרת מי הנהר במורד אשר בנחל ודבקות חלקיהם הוא מחוייב מאד מטבען ושאי אפשר להם להשתנות מזה הטבע כלל והוא הדין כל הפעולות הטבעיות ושלזה לא יגזור הדעת איפשרות בשיתבטלו או ישתנו להמשך אחר הפעולות האנושיות הבחיריות והרצוניות אשר אין להם התחלה קיימת חזקה רק המה תלויות ועומדות באשר יהיה שמה רוח העושה אותם אם לעשות או למנוע והוא טעם אתה הולך לעשות וכו' ואני הולך וכו' ירצה שנינו אנחנו יש לנו התחלות טבעיות אשר הוא ראוי שכל אחד ממנו ימשך אל התחלותיו והנה באמת התחלותי אינן תלויות ועומדות אבל הם קיימות ובהמצא הסבה יתחייב על כל פנים מציאות המסובב אמנם התחלת מעשיך אינה קיימת לפי שהיא הרצון האנושי אשר הוא נקל מאד להשתנות ואיך יתכן שיכנע זה הטבע הקיים אל הרצון החלוש. ולזה היו גוזרין הנמנע לטבע קיים באלו הענינים. אמנם היתה תשובתו נפלאה מאד וזה כי מהידוע כי האדם כאשר הוא בדמותו וצלמו הנה הוא היה ראש כל הנמצאות הטבעיות והמיטב המורם מהם ותכליתן. והוא מבואר שכל הדברים אשר הם בעבור התכלית הם מטבעם נכנעין אל אותו התכלית ומשועבדים ונשמעים אליו כמדרגת החמר אל הצורה כמ"ש חכמינו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) כל מה שנברא אחר חברו הוא שולט עליו וכבר ביארנו כל זה בשער ט"ו. והנה יתחייב מזה שכל אלו הנמצאות הטבעיות עם כל חוזק התחלותיהן לא ישמשו כי אם לעבודת האיש השלם ותועלתו אחר שלא נבראו אלא בשבילו ואלו ישוער סלוקו מהמציאות יתבטלו כלם לגמרי. והוא אומרו חלוק לי ואם לא גוזרני עליך וכו'. כלומר עשה מה שעליך לעשות על דרך ההשגחה האישיית ואם לאו הנה שנתבטל סבת מציאותך ועל הדרך הזה אמרו (שבת פ"ח.) תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שמים וארץ אם ישראל יקבלו את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם תהו ובהו, והא עצמו הויכוח אשר בין השמש ויהושע, שזכרו חכמינו ז"ל (ילקוט יהושע רמז כ"ב) באותו מאמר שכתבנו בשער ל"ח והדברים קרובים ומובנים מעצמם. והנה הטענה חזקה ולזה הוכרח לחלוק לו וכן יוכרחו הדעות השלמות להודות זה הענין מן ההשמעות עכ"פ ולא לפקפק בו כלל. ואמר דהוה תמן חד גברא להורות שלא לבד אל החלק העיוני מהשכל הם נכננות כמו שחשבו קצת גם כי לחלק המעשי מהמצות התוריות כגון האי דמצוה קא עביד כי יש לקבוע בלב שהטבע עבד נרצע לתורה ולעבודה ולא עוד אלא דהוה תמן חד טייעא וכו' להורות כי לא לבד לבעלי העיון האלדי ולעושי המצות התוריות הם נכנעים כי אם גם כן לכל הדברים אשר יצטרכו להם ואשר יתחברו וילוו אליהן כל זמנן כמו שנאמר (קהלת ח') והוא ילונו בעמלו כל ימי חייו וגו' והוא אומרו כך עושין לבני לויה. ומאמר רב יוסף קיים כי בדבר הזה אין הבדל בין הרבים ליחיד כי אפילו לאיש יחיד תמצא ההכנעה הזאת בבוא צרכו עם שהוא פלא יותר עצום כמו שאמרנו מאלישע (מ"ב ב') וכמו שאמרו (ב"ר פ' ט"ו) על יעקב שאמר (בראשית ל"ב) כי במקלי עברתי את הירדן הזה כי הסגלה דבקה בצורת השלם לא בריבויו כמו שהוא ענין בסגלת העצים והאבנים וכדומה. וגם כי גדולה חזקה אשר נעשתה שני פעמים לזכות כמה רבבות מישראל שנמצאו יחד כמו שאמרנו. והנה הוא מבואר כי לביטול כל הדעות הנפסדות האלה ולפרסם אמתת הטבע המעולה התוריי אשר כתבנו היה כל השתדלות התורה והנבואה כלה בכל דבריהם מתחלה ועד סוף גם דברי רוח הקדש באו בשפע נפלא בסדר שירות ותושבחות ליחס לו יתעלה אלו הפעולים אשר מהאותות והמופתים בלי שינוי ותוספת כמו שהוא במזמור (תהלים קל"ו) הודו לה' כי טוב וגו' הודו לאלדי האלדים וגו' ובמזמור (שם ק"ו) מי ימלל וזולתם. להגיד כי בזכרונם ופרסומם תתקיים בנפש אמונה שלמה לכל אשר יעשה לה בהווה ודי בזה תועלת למזכיר. אמנם בכללם יש במזכיר התועלת המגיע מהם בפירוש ואפרט במזמור אחד אחוז. ביאר בו זה וגם כלל הגנאי שמשיג למתפלספים באלו העניינים האלדיים וכהתל באנוש יהתלו בו מהטעמים אשר ביארתי אותם ודחיתי את דעתם אצל העקידה שער כ"א והוא מזמור: