עקידת יצחק · פרק ד׳, ו׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ועתה ראה כי להוציא מלב כל בעל דת אפיקורוסות הקדמות הלזה הן בכללו הן בהמצא חומר או שום התחלה קודמת אבל שיאמינו אמונה שלימה ואמיתית שחדוש העולם היה בריאה חדשה לגמרי יש מהאין המוחלט. לזה העיד הכתוב שקבע הש"י על המעשה מנוחה לעצמו כמו שאמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו וכו'. ונאמר כי בו שבת מכל מלאכתו וכו'. והנחיל מנוחה זו לעם קדשו ועשה המנוחה להם זכר המעשה. וכל כך למה כדי ללמוד וללמד עדות התורה האלהית שכבר היתה מלאכת הבריאה והחדוש מלאכה שהוא יתברך שבת ממנה מששת ימי בראשית ואילך ולא הורגל בה עוד כי אם בדרך מופת ונס. ושהחדוש המתמיד הנמצא לכל הנבראים מאז ועד עתה ההיא תקרא שביתה בערך מה שהיתה עליו בששת ימי המעשה. הנה למדנו שהיה חדוש מוחלט מאפס ותהו הגמור. ראה זה חדש ונפלה שכבר תהיה זאת השביתה ואם היא ענין של בטלה והעדר הפעולות כלן משנה את טעמה להיותה הפועל היותר שלם שאפשר להעיד ולהגיד לנוחליה אלהים לברי לבב אמתת זה הענין הנכבד והנפלא אשר לסגולה הזאת דקדקו אנשי כנסת הגדולה וכל הגאונים אשר מעולם בכנוי זכרון השבת לומר את יום המנוח הזה [זו נוסח ספרדי במוסף של שבת] ולא יאמרו את יום השבת הזה כמו שיבא ענינו יפה בשער נ"ה ב"ה אשר הוא ענין נכבד מאד אשר אי אפשר לאדם להגיע להצלחתו זולתו:
נחלת הכלל · Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך עקידת יצחק, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.