עקידת יצחק · פרק ל״ח, י׳

והוא הענין הראשון שכוונו אליו בזכרון המדרש שזכרנו בפתח השער. משבחר הק"בה בעולם קבע בו ראשי חדשים ושנים והוא ענין הטבע הראשון אשר לפי נוהג שבעולם שהרי תשרי הוא ראש השנה אצלו וכל חדש וחדש הוא נמנה ממנו. אמנם, כשראה שאין העולם מתקיים ע"י מדת הדין זו והיה רצונו לבחור ביעקב ובניו כלומר שבחר בצדיקים ובמעשיהם ונדבה חכמתו לשלם להם שכר טוב שתף מדת החסד לעולם וקבע להם הנהגה חדשה מעולה ממנה וקבע אליה סימני ראש חדש ושנה שהוא רושם הטבע החכם והיותר מעולה אשר בו נתגלה ידו הגדולה עליהם כי גדולים מעשי ה' הנעשים ונזכרים בחדש הזה ועל כן יקראו (תוס' שבת פ"ז:) יום לקיחה הפסח, יום ה' הגדול לא להיותו גדול מימים ולא להתיחד ליטול כתרו של אלהינו, האל הגדול הגבור וכו' (דברים י׳:י״ז). אלא שהוא גדול בעניינו וכמו שאמר (מלכים ב ד׳:ח׳) ושם אשה גדולה גדולה במעשים וכבר היה גדול היום ההוא שבמצוה לשלוח יד להבזות אלהיהם לעיניהם כעין מה שאמרו ז"ל (ילקוט יואל ב׳:י״א) כי גדול יום ה' ונורא מאד (יואל שם) זה יום הכפורים שבו צוה האל יתעלה לקחת את השעיר החי ולהוליכו אל ארץ גזירה ולהפילו על אחד ההרים בחרפה ובזיון תחת עבודתו אשר היו זובחים את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם כמו שיזכר שם שער ס"ג ב"ה. ויתכן שיקרא יום הגדול לפי שהוא יום לה' הגדול כמ"ש הנביא (ירמיה י') גדול אתה ה' וגדול שמך לומר כי כשמו כן הוא. לא כמלכים והשרים שמקלסין אותם קילוסין גדולים ואחרי כאשר ישפטו על פניהם נמצאים חסרים מהם אמנם הוא יתעלה כל עוד שתחפש בקילוסו תמצא שאתה מקצר. ובמדרש (תנחומא פ' משפטים) לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' (ד"ה א' כ"ט). אין מדת הב"ה כמדת בשר ודם מדת בשר ודם כל זמן שהוא בעל זרוע אינו אוהב משפט אלא סומך בזרועו ומעביר את הדרך אבל הב"ה אינו כן לו זרוע עם גבורה ועם כל זה הוא אוהב משפט דכתיב (תהלים צ"ט) ועוז מלך משפט אהב, הנה מפרש ההגדו' ז"ל פי' מאמר זה על חפצו בקיום חקות ומשפטי המערכת כסד' הטבעי בכל מה שאיפשר אפי' בהרבות כחו וגבורתו עליו. ואם שהדרוש הזה הוא אמתי אני הנה ראיתי שכוונתם למה שהיינו בו. וזה כי השלמים והמעולים שבנבראים לא ימצא שלמותם בהחלט ולזה אינם חפצים ליכנס במאזני המשפט פן ימצאו חסרים. אמנם האל יתברך שהוא בתכלית השלימות הנה הוא אוהב משפט ושיביאו כל החכמים הגדולה והגבורה והתפארת אשר לו ית' בכור הבחינה ויכירו וידעו כי לו יתעלה לבדו יאתה כמ"ש הנביא ע"ה (ירמיה שם). ועל כחו ועוצם ידו אנו סומכין לעתיד כמו שאמרו (ש"ר שם) ובו עתידין ליגאל שנאמר (מיכה ז׳:ט״ו-ט״ז) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. והמשל גם הוא יכוין לעשות יום טוב אל הזמן אשר בו יצאו מחשך לאור מעבדות לחירות ומשיעבוד לגאולה. והם שלשה לשונות כנגד השלשה עניינים שנזכרו למעלה אצל שמירת המצות שבכלן קבלו שם התקון הראוי מלבד מה שיצאו משיעבוד הגופים והכנעת' מתחת סבלות מצרים אל החירות והחפשיות מהם: הנה אחר שביארנו בשער הזה טעם המצוה הזאת הנפלאה שנצטוו בה ישראל ראשונה ותועלותיה הנפלאים אם לקיים במציאות האותות והמופתים אמתת האלהות כפי טבעה ואם לסלק בקביעות זמנן וסדרן עם סדור המצות המיוחדות אל הפסח אשר כללנו זכרונם הפסד הדעת בשלוח ההזדמן. ולהודיע כי יש סדר נכון וישר אל ענין ההנהגה הזאת היוצאה מההקש הטבעי וסבות מחייבות וממשיכות אותה והם המצות האלהיות התוריות כי על כן נתיחדה זאת ההנהגה אליה התיחדות עצומה. עתה בוא ואראך איך נמשכו אחרי כן בחלק הזה אשר עמדנו בביאורו ארבע פרשיות מסודרות אצל הפסח וחוקיו ומשפטיו אשר בהן יכוין לסלק שלוח ההזדמן מכתות האנשים כי הוא דבר שרבים מתפקרים בו לומר בכל דבר אולי מקרה הוא ולקבוע תשובות ושאלות לכל כת וכת מהם לפי כחו בהראות לו הסבה המחייבת הפלא והנה הוא לפי הסבה הנכונה לפי טבעו והקרובה אליו כי זהו מה שידחה ויסלק שבוש ההזדמן כפי מה שאפשר ויתבאר על נכון טעם מאמרם ז"ל (מכילתא בא פ' י"ח) כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו'. וקודם שנבוא אל באור זה נזכור הספיקות אשר ראוי לזכור אותם תחלה: