עקידת יצחק · פרק ל״ו, ט׳

וגם אנכי הנה ראיתי זה הענין בעצמו בסיחון שנאמר בו (דברים ב׳:ל׳) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו עם שאח"כ מצאתיו אל החכם בעל ספר העקרים שקדמני בו בצלמו ודמותו עם המשך הכוונה אל קושי לב פרעה בכלל כמו שיבא. וזה כי נטות ישראל מעל מלך אדום ומעל מלכי מואב ועמון אשר לא נתנו אותם לעבור בגבולם היתה הסתה ופתוי נפלא אל סיחון לשאת ק"ו בעצמו ולערוך עמם מלחמה לתתו בידם כאשר עם לבבו. וכמה הטעים משה רבינו הדברים האלה עצמם כאשר סדר זכרונם במשנה תורה ואמר (שם) ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' ונשמרתם מאד אל תתגרו וגו' ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר ה' אלהים אל תצר את מואב וגו'. וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם וגו'. ואח"כ אמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון וגו'. ואשלח מלאכים וגו'. ולא אבה סיחון וגו'. ירצה ראה שעם הנטיות הללו שצויתיך לעשות מעל שלשת המלכים האלה נתתי בידך את סיחון כי יתפתה לצאת לקראתך להלחם ונפל בידך ונקל והענין הזה הוא ממש כעין המארב הנהוג במלחמות לגנוב דעת המנגד כשאינו חזק בדעתו ואמונתו: אמנם הדרך המיוחד הזה שאמרנו אצל פרעה יתבאר כשנשים לב אל מה שאמרו חז"ל בהגדה בזכרון סדר אלו המכות ר' יהודה היה נותן בהם סמנין דצ"ך עד"ש באח"ב כי באמת כחו של ר' יהודה אתא לאשמועינן כי סימן גדול מסר בידנו להעיר שנשים לב אל אלו החלוקים ושכל אחד ואחד מהם הוא סימן בפני עצמו כי על כן אמרו היה נותן בהם סימנין ושנמצא כי סוף כל ג' וג' מהם באה המכה בלי שאלה והתראה והוא מה שיורה הוראה עצומה שכל מכה ומכה הנה היא סיום וחתום הענין המכוון בשתי המכות הקודמות באותו סימן. וא"כ היו שם בלי ספק ד' כוונות כוונה אחת לכל ג' והרביעית במכה אחרונה שהיא היתה תחלת המחשבה וסוף המעשה. והנה ארבעתן נכללו בתוך דברי משה הראשונים אליו במלאכות ה' ובתשובתו החצופה כפי מה שאומר: וזה כי במ"ש לו משה (שמות ה׳:א׳) כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר יכלול לו ד' דברים המחוייבים אל שליחותו. השלשה מהם הם העקרים ההכרחיים להאמין ולקבל המצווה מהמצוה. והרביעי הוא ענין הצווי המיוחד. והוא כי באומרו כה אמר ה' הניח לו מציאות סבת הסבות ועלה העלות ברוך הוא. ובאומרו אלהי ישראל קיים לו כי זה המחוייב המציאות הוא משגיח ומבחין בנמצאות העולם הזה וכתותם עד שמזה הצד הוא נקרא אלהי ישראל מזולתם מהאומות. ובאומרו שלח את עמי יורה כי זה הנמצא העליון המשגיח לא יופסק יכולתו באומה ההיא אשר נקרא שמו עליה אבל שכבר יהיה לו יכולת מוחלט לצוות ולרדות לכל מי שירצה ממלכי הארץ ומאציליה. ומטעם זה הוא מצוה עליו ואם לא מבני ישראל הוא. ובאומרו ויחוגו לי במדבר יאמר כי זה הנמצא המשגיח והיכול הוא רוצה עתה בעבודה הזאת המיוחדת ומצוה שתעשה עכ"פ: והנה לא היתה תשובת פרעה בתחל' דברי פיהו סכלו' רק הכפירה בארבעתן אחת לאחת כי באומרו מי ה' כפר בעיקר. ובאומרו אשר אשמע בקולו לשלח את בני ישראל כפר בשתים. האחד שאינו מאמין שישראל הם שלו. והשני שאע"פ שיהיה כן הוא אינו חייב לשמוע בקולו כי אינו משועבד לאלהותו. ולפי שאף כי יתאמתו אליו שלשה אלה עדיין יש לספק אם הוא נאמן על זה הצווי הפרטי. ואם יתכן שיבא לו אלהים זה לקחת לו גוי מקרב גוי לעבוד אותו ולחוג לפניו כי הוא מה שהוכחש אל הדעת בתחלת הענין מצדדים מתחלפים אבאר אותם להבא בפי' מכת בכורות המיוחדת לה ב"ה. לזה היתה תשובתו כנגד הענין הפרטי הזה (שם) לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח ירצה לא ידעתי אותו בשימצאו בו אלו השלשה עקרים שהנחת כדי שאתחייב לשמוע בקולו. וגם אם הונח שימצאו, את ישראל לא אשלח כי לא נתברר בזה שאתה שליח נאמן מאתו על זה. ואולי אתה בודה דברים אלו מלבך: והנה מעתה כבר נתחדשו ביניהם מחלוקות וויכוחים נפרדים אשר חוייב משה לקיים אמתת דבריו ולבטל כפירותיו של פרעה בכל אחד ואחד מהם להכבד ולהקדש בעיני כל באי עולם וגם שלא יטמאו בני ישראל השוכנים אתם בתוך טומאתם אבל שיראו ויכירו הלכה למעשה. והנה היה דרך הלמוד הישר וההוראה הנכונה בהם מן הקודם אל המתאחר ומן הכולל אל הפרטי. רצוני שיתבאר אצלו תחלה מציאות הש"י ואח"כ השגחתו ואח"כ יכלתו ואחר בירור שלשתן שיברר לו אמתת השליחות הפרטי. ולזה מה שבאו ג' מכות מורות על מציאות הש"י. והג' השניות על השגחתו והשלישיות על יכלתו המוחלט והאחרונה על הצווי הפרטי מהצדדים אשר יכחישם כמו שיתבאר אמתת כל זה כלל ופרט על סדר הכתובים ב"ה. והנה לא היה שם קושי לב אחר זולתי סדר הלמוד הזה אשר היה מכוון ביניהם כי אף על פי שנתאמת אצלו במכות הראשונות מציאות הש"י עדין נשאר לו פתחון פה שאינו אלהי ישראל וגם כשנתאמת לו זה בשניות עדין לא נתברר אצלו שהוא יכול עליו וגם כי נתברר לו זה בשלישיות עדין מכביד את לבו על אמות הצווי הפרטי. והוא מ"ש בפי' ואני אקשה את לב פרעה (שם י"א) למען רבות מופתי ואומרו (שם י') כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר וגו'. וידעתם כי אני ה'. יראה כי הקושי וההכבדה אינה רק שימת אותותיו אלה בקרבו על האופן ההוא הנכון והישר בסדר הלמוד המחייב שיעשה כן למען יהיה לנו לאות ולמופת אשר נספר באזני בנינו ובני בנינו את אשר התעלל במצרים כלומר שבקש עלילה אצלם להביא עליהם אלו האותות והמכות על סדר אלו הסימנין לקיום העקרים הגדולים האלו בזה אחר זה אשר תכלית הכל הוא אומרו וידעתם כי אני ה' מה שלא ימשך התועלת הזה הנפלא מהכות כסיל מאה על שלוח העם לבד. וזהו עצמו מה שהודיע בתחלה כשאמר, לכן אמור לבני ישראל והוצאתי וגו'. וגאלתי אתכם וגו'. עד וידעתם כי אני ה' ירצה שימשכו העניינים ודרך המופתים בגאולתם באופן שיספיקו להכניסם תחת כנפי השכינה בקנין דעות ואמינות אמתיות בידיעת האל ית' ובשער ל"ט ב"ה ילוה אל זה טעם לשבח עוד ב"ה. ואולי היו ד' לשונות של גאולה וד' כוסות (ב"ר פ' פ"ח) כנגד אלו הד' עניינים נפרדים שזכרנו. וזהו עצמו שאמר (שמות י״א:ט׳) לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים. ירצה שימשך סדר הלמוד וההודאה בענין שלא ישמע אליכם על עסקי השליחות עצמו עד שירבו מופתיו בהם רצוני ד' מיני המופתים והראיות שנעשו על ד' העניינים אשר זכרנו. והנה על זה וכיוצא בו אמר החכם (משלי י״ד:י״ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה וגו'. כי הדרך הזאת היא דרך ישרה ונכוחה לבאר העקרים האלה בדרך המופת אמנם היתה לו אחרית יושרה דרכי מות. וכגון דא ודאי ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם. ולסבת המכשלה הזאת אשר שמה תחת ידו החכמה אלהית נתיחסו כל מיאוניו ומרדיו והפצריו לאל ית' כמ"ש בכלן ויחזק ה' את לב פרעה כי באמת למתבונן בהם אין שום הפרש בין אומרו ויחזק ה' את לב פרעה ובין אומרו ויחזק לב פרעה כאשר דבר ה'. שהטעם שנתחזק לב פרעה כאשר דבר ה' בראשונ' שיחזיק את לבו דכתיב בתחלת הענין. (שמות ד׳:כ״א) בלכתך לשוב מצרימה ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם. וראיה גדולה לזה מה שאמר בסוף כל המכות (שם י"א) ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל מארצו הנה שייחס אליו יתברך חוזק כל המופתים כלם בשוה. וגדולה מזאת כי במכת הברד השביעית שנאמר בה ויחזק לב פרעה פירש בה ואמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו כמו שיבא במקומו: סוף דבר זה המין מהקושי והחוזק הוא הראוי ליחסו לו יתברך לא זולת. זה דרך ישכון אור לפי ראות עיני בהתר הספק העצום הזה ובכל הדומה לו והוא הנאות מצד טבעו ואשר לא ינגדוהו מאמרי חז"ל כמו שיבא: