עקידת יצחק · פרק ל״ו, ה׳

הנמשל כי פלס ומאזני משפט ביד ה'. הוא הצדיק הוא הצדק הוא הישר הוא היושר הוא האמתי הוא האמת. באמתתו ישוערו ויוצדקו כל הנמצאים ובו נתכנו צדק ומשפט ומישרים. וכן משה רבן של נביאים (דברים א׳:י״ז) ויהושפט מלך יהודה (ד"ה ב' י"ט) פה אחד אמרו כי המשפט לאלהים היא לומר כי לו ית' המשפט הראשיי אשר עליו חוייבו כל רודפי צדק ומשפט לשום מגמתם וכוונתם ולצמצם ע"פ כל מדותיהם ושיעוריהם. והמשורר גם הוא אמר בזה הסגנון עצמו באמרו (תהילים צ״ט:ד׳) ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית. אמר כי מצד שהמלך ה' הוא אוהב המשפט בכל עוז הנה הוא ית' הכין תחלה שיעור ומדת המישרים. וזה עשה משפט וצדקה ביעקב הנמשכים אחר שלמות מעלותיו אשר עליהם אמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' (ירמיהו ט׳:כ״ג). אמר שלא יתהלל האדם לשום קצב ושיעור במדת החסד והמשפט והצדקה. כי לא כאשר יראה האדם. רק המשפט לאלהים הוא. והשערתם היא כפי אשר הוא ית' יחפוץ ולא באופן אחר. ולזה צריך להשכיל ולידע אותו כי הוא עושה חסד וגו': והמליצה עצמה הנה אמרה בלשון הזה ממש כשאמר פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס (משלי י"ז). אמר שהוא ית' הפטרון הגדול אשר לו פקודת פלס ומאזני משפט היושר והצדק ומלאכתו הוא לעשות כל אבני כיס המצודקים אשר בהם ימדד וישקל כל דבר שבמדה ושבמשקל: ולפי שהמנהג באנשי פקידות הלזה כי הם ילכו וישובו לערב ולבקר יסובבו עיר לשוטט עיניהם על כל המדות והמשקלים אשר בארץ להצדיק המצודקות ולאבד המזוייפות אמר ג"כ (תהילים י״א:ד׳) ה' בהיכל קדשו ה' בשמים כסאו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם וסמיך ליה י"י צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. כי הנבחן הוא המתקיים ואשר שנאה נפשו אבד ושבר מן העולם. ומפר יראתו של דוד המלך פן יחטא ואשם בהצדיק ובכוין מדותיו עם זה הצדק הראשיי האלדי והגבלתו בכל אשר יעשה במשפטו ומשפט עמו היה מבקש מאתו ית' (שם ה') י"י נחני בצדקתך למען שוררי וגו'. וזה עצמו היה מתפלל על בנו אהובו להיות משפט כל ישראל עליו. לשלמה אלדים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך (שם ע"ב). כאלו יבקש ממנו יתבר' שיפקיד בידו הקצב הראשיי והגבלתו המשוער והמצודק בדעת האלדית אשר עם זה ידין עמו בצדק וענייו במשפט אמתי לפי מה שיאות בכל ענין וענין אשר יקרה מבלי שיסבלו משפטיו ודיניו הבלי צדק אשר יקרה לפעמים לפי הצדקה נימוסי הכללי אשר א"א להמנע ממנו כמו שיתבאר אצל המשפטים הדתיים שער מ"ג ב"ה. ועל הודאת השאלה הנפלאה הזאת נאמר (ד"ה א' כ"ט) וישב שלמה על כסא יי' למלך והוא ענין האלהות אשר התחיל להשתמש בו במעשה השתים נשים זונות (מלכים א ג׳:ט״ז) כשיתבונן האדם בו והחי יתן אל לבו. וזה שמהראוי שיושקף בו כי אחר שהנדון מצד עצמו היה בלתי מקבל החלוקה הנה שהיה לו להכריח מכח טענה חזקה שתחייב אותה. ולא היה לו לבא בטענה שמבטלה במ"ש (שם) זאת אומרת זה בני החי וזאת אומרת וגו' ועתה קחו לי חרב וכו'. והרי טענתו מכחשת גזר דינו. כי אחר שהאחת מוחזקת בחפץ כמו שהיה הוא טוען בעדה באומרו זאת אומרת זה בני החי כלומר זה אשר בידי ורשותי. הנה על התובעת להביא ראיה להוציאו מידה ואין אומרים יחלוקו רק כשיד שניהם שוה כההיא דשנים אוחזים בטלית וכו' (ב"מ ב') ואיה פה פני הראות דינו שפסק גזרו את הילד החי לכשתתחכם האשה ההיא או אל הנצבים לחלוק עליו. ולמה יזכיר בחכמתו טענה חזקה שתסתור דינו. ואף כי למדו מכאן ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט) שצריך הדיין לחזור טענות בעלי הריב. והכוונה כדי שיראה כוון הדין כפי מה שמתברר מתוכן. והא הכא איפכא מסתברא: אמנם האמת הברור כי רוח ממרום הערה בו להוציא לאור משפט מתוך טענות נכונות. וזה כי הוא ראה חוזק טענת הנתבעת מצד החזקה אמנם לא נעלם ממנו חוזק טענת התובעת מצד חומר התביעה כי מה טעם שתרצה האשה להניק ולגדל בן חברתה. ולמה זה לה עמל ויגיעה רבה ולסוף לא לה יהיה הזרע. ומזה הסביר פנים אל טענתה ועשה שתי הטענות שוות בחוזק וכאלו יד שתיהן שוה בנדון והוא מה שהטעים יפה באומרו זאת אומרת זה בני החי כלומר זה שבידי כמו שאמרנו וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי והרי היא טענה שאין הפה יכולה לדבר אותה אם לא באמת ובתמים. ולזה שם פני פרסום הדין לשפוט אותן בדין חלוקה ואמר קחו לי חרב וגו'. וזה טעם חזרת הטענות מכאן ולדורות להטעים מתוכן עומק הדין. והנה עם זה שתחלת דברי פיהו חכמה עצומה ואחרית פיהו רוח הקודש. ובמדרש שוחר טוב (תהילים ע״ב:א׳) גזרו את הילד החי. א"ר יהודה בר' אלעאי אלו הייתי שם פקדין אני נותן על צווארו לא די לו לאחד שמת לשני היה גוזר כיון שראו סנקליטין כן התחילו אומרים אי לך ארץ שמלכך נער (קהלת י') אלו לא היה נער לא היה עושה כן כיון שאמר תנו לה הילוד החי יצאת בת קול ואמרה היא אמו כיון שראו ישראל כך אמרו אשריך ארץ שמלכך בן חורין (שם) הוי משפטיך למלך תן: (תהלים ע"ב) הנה זה המדרש יליץ על המעשה הזה מצד מה שהוא מבואר שאין שום שווי טענות מספיק לשיפול בנדון הזה גזר דין של חלוקה כי אפילו בקרקעות בכגון זה הוא נדון בדינא דגוד או אגוד ושלזה השתוממו עליו כל בני דעת עד שראו סוף דבריו באומרו תנו לה את הילד החי והמת אל תמיתוהו כי אז הכירו הכל וידעו חכמתו כי הוציא לאור שהיא אמו מצד מה שנכמרו רחמיה על בנה וכו'. הפך אשר כנגדה: והיא היתה הבת קול (מכות כ"ג:) כי הכל הסכימו באמתתו ואמרו אשריך ארץ וגו' שמלכותו בן חורין מהלכד ברשת גבולי הנמוסים הכוללים: וזה המשפט היא ראשית לו לכל משפטי י"י אמת אשר שפט בהיותו יושב על כסאו כמו שאמרנו כי הוא הצדק והנמוס הישר והאמתי אשר ממנו שואבים כל בתי דינין שבישראל הישרים והטובים. והנה כאשר יפול התוספת והחסרון בסדר האלקי הראוי להמצא בכתות הנמצאים בחלקיותם או בכללם לא יצוייר בזה שיתבטל ויפסד היושר והצדק בכללו כי אמרנו יש תקוה וצדק משמים נשקף לתקן עוותתם ולהחזירם לכשרותם אמנם אם ח"ו ישוער התוספ' והחסרון במדות האלהיות ואותו הקצב הראשיי אשר הוא פטרונו של עולם ימצא בו הבלתי שווי מה נדבר ומה נצטדק. וזהו עצמו אשר אמתו אברהם אבינו באומרו (בראשית י"ח) חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. כי אם לא נמצא ההצדק במשפט השופט הכולל מיד מי נבקש צדק ומשפט ומישרים. ולפי שהמחוייב באנשים הראשיים להיותם כמו כן קצבה והשערה נכונה בה ישוערו עצמן כל אשר תחתיה אמר יוסף (שם מ"ד) חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו'. כי אע"פ שכדבריהם כן הוא המשפט הנמוסי על כל אחד להחזיק עצמו כחסיד ולהתדמות לקונו בהתנהג לפנים מן השורה ולמחול קנס שלו לעשות הטוב והישר. וכמו שאמר המשורר צדיק י"י בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו (תהילים קמ״ה:י״ז). ירצה אם שהוא ידריך בני העולם בדרכי המשפט הנה הוא אינו מתנהג עמהם בכל מעשיו אשר יעשה רק בתורת חסד ורחמים כמו שנתבאר בשער י"ד: ולהיות מהמחוייב ההמצא הצדק בתכלית היושר בכל מעשיו יתברך שמו מבלי שתוף שום עול כלל כמו שאמר אדון הנביאים (דברים ל"ב) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' כמו שיתבאר בשער הנזכר הוא מה שהוכרח כל בעל דעת להתבונן במשפטים האלהיים בכל מה שימשך מסדור ההשגחה האישיית. לא חס ושלום להעלות על לב שום ספק ביושר דיניו ומשפטיו חלילה אך בהניח תחלה אמותן ויושרן על קיומן ולשאול ולפשפש על טעמן עד מקום שיד השכל משגת והוא מה שאמר ירמיהו בכיוצא צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך וגו' (ירמיהו י״ב:א׳). אמר ההנחה הראשונה המחוייבת לי להניח תחלת בנדון הזה הוא כי צדיק אתה ה' ולזה לא אריב אליך לחלוק ולקנטר על מעשיך אך משפטים אדבר אותך לומר שתודיעני דרך משפטי צדקך בהצלחת הרשעים כי נעלמ' מעיני כל מעיין כי תורה היא וללמוד אני צריך וזו היא הדרך הישרה נכונה לכל שלם צדיק ובר לבב אל החפוש הזה ומובטח יהיה בה שלא ישוב ריקם מחקירתו ותמצא נחת רוח לנפשו. והנה כאשר ידרוש הדורש ויחפש ולא נתיישבה דעתו אבל תתחזק בלבו השאלה וגבר אליו הספק הנה זהו לו לרוע מזגו והפסד דעותיו כי הוא מהמפקפקים לא מהחוקרים. וזהו עצמו מה שהושב לחבקוק כשעמד על משמרתו לראות מה ידבר בו נאמר (שם חבקוק ב׳:ב׳-ג׳) ויענני י"י ויאמר כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו כי עוד חזון למועד וגו' הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה. הנה אחר שדבר אליו החזון למועד ארוך כמו שנא' אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר בבוא עתו. ואם אולי יספק המספק לומר הרוצה לשקר ירחיק עדיו אמר הנה עופלה וגו'. ירצה הנה כי עפלה ותתחזק התלונה בלב החוקר ולא תתקררה דעתו עליה אינו רק שלא ישרה נפשו בו והוא מהמערערי' והמהגים אמנם הצדיק באמונתו השלמה כי ישרים דרכי ה' יחיה וימצא נחת רוח לנפשו: