עקידת יצחק · פרק ל״ה, ד׳

והנה הרב המורה בפרק ל"ב ח"ב החל ואמר זה לשונו: דעות בני האדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם אני רוצה בזה כי כמו מי שיתבאר אצלם מציאות האל יש להם ג' דעות בקדמות העולם וחדושו כמו שביארנו כן הדעות גם בנבואה ג' וגו'. כמו שנמשכו דבריו בספור הדעות ההם אחת לאחת בפר' ההוא. אמנם יראה שהכוונה לו לומר כי יחס גדול ושאיכות עצום יש בין הדעות בקדמות ובחדוש שזכר בפרק י"ג ובין הדעות ההנה שיזכור שם בענין הנבואה. ואמר שהוא ענין שנמשך לפי רצונו ודעתו. וזה כי כאשר יאמינו חיוב הקדמות יאמינו ג"כ חיוב הנבואה במוכנים לה כי היא אצלם ככל המון הנמצאות הטבעיות המחוייבות מסבותיהם אם לא ימנעו מצד מונע טבעי מחוץ. וכבר ביאר בפרק ל"ו תארי הסבות המחוייבות ומהותם אשר מכללם היום עצם מוח האיש הנביא בעקר בריאתו על תכלי' שוויו בכללו וחלקיו ובשיעורו והנחתו ושלא מנעוהו מונעים מזגיים מפני אבר אחר: אמנם אשר יאמינו חדוש העולם מהאפס המוחלט אחר שלא היה כלל לפי מה שעלה ברצונו ית' יאמינו שהנבואה ג"כ היא תלויה ברצון האלהי ישפיענה על מי שירצה מהאנשים בין שיקדימוהו הסבו' ההנה המחוייבות או לא כי היתה הנבואה אצלם בכלל הנמצאות או בכל אחת מהם שימצאו איך שירצה ומתי שירצה בין במציאות הסבות הטבעיות או זולתם עד שאפשר שיתנבא כל אדם אחד חכם ואחד שאינו יודע כפי אשר יעלה ברצון. וכבר ייחס זה הדעת לפתאים מהאנשים ולקצת המון בני תורתנו: אמנם הדעת השלישי שזכר אצל הקדמות והם אשר יאמינו בחדוש העולם אך מדבר כמושהיה דעת אפלטון והנמשכים אחריו שגזרו בחדוש העולם אחר שלא היה אבל לא מהאפס המוחלט אלא מחומר דק קדמון שלא סר מהיות לפי שא"א שיתהווה דבר מלא דבר ולא שיפסד אל לא דבר. והם אשר חשבו כמו כן בנבואה שהיא מושפעת ברצון ית' אך לא בלא דבר כי אם בהקדים הסבות ההנה הטבעיות: והנה הרב עם שיראה מדבריו שהוא משוה זה הדעת האחרון בענין הויות העולם אל הראשון מהם עד שאומר שחוייב כל בעל דעת תורני לשקצו ולתעבו להיות חכם כמוהו כמו שכתב שם פרק י"ג. הנה באמת יראה שלענין הנבואה הוא מחזיק בענינו ומיחס אותו לעצמו. ולא עוד אלא שכבר נראה שסמכו אל הראשון כמ"ש כי המוכן אל הנבואה לפי הסבות ההנה ולא יתנבא הוא אצלו פלא גדול כעורון מחנה מלך ארם ע"י אלישע (מלכים ב ו׳:י״א) ויבושת ידו של ירבעם וכדומה (שם א' י"ג) ופלא הוא שיפלא מזה היפלא מבעל הרצון כשלא ירצה הדבר שהוא רצונו עליו אלא אם תאמר שחוייב הרוצה לרצות בדבר אחר שהושלמו סבותיו. והנה א"כ חזר הדין לשהוא מחוייב והוא הדעת הראשון כמו שנראה שחזר הוא מדינו אצל המניעה ממנה כמ"ש שאפשר שהיתה הנבואה אצל ברוך בן נריה (מכלתא ר"פ בא) בקשת גדולות וזה הי' לחסרון אחד מתנאיו מהתלואים בו או ביצירתו שכבר אמר שאף כי יחסר המזג באבר ההוא המיוחד אל הכח המדמה שהוא עוות שלא יוכל לתקן בשום תקון והנהגה. וכן נראה ממנו בכל מה שיזכור ענין הנבואה שיקראהו שלמות טבעיי וכל זה מה שיותש בו כח הרצון האלהי שפרסם אצל הנבואה כשיושקף בטוב ההתבוננות. גם דבר בליעל יצוק בו שיאמר שהדבר הגדול והנבחר יבא מהצלחה מקרית כמ"ש זה ארסטוס פ"ז מהא' מהמדות כי באמת טוב המזג ותקון הטבע סבתו המולד הטו' התלוי במזל כמ"ש פרק י' מאמר ג' וע"כ באמ' שלם מאד ואמתי יהיה המולד הטוב ואף גם זאת שהוא קורא לזה פי"ד מאמר י' סבה אלהית אמר אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנו כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובי המזל'. הנה כבר הודה שאין היכולת בנו ומ"מ לא יתכן דעת בזה כזה לפי דעת תורתנו האלהית השמ' נפשנו בכפנו ושלימותנו בבחירתנו. והנה בעיני הוא מבואר כי כל ג' הדעות הללו בנבואה הם פסולות לכל בעל תורת משה רבינו עליו השלום. אם הדעת האמצעי למה שיחויב בו מהגנו' אצל הנבוא' לנבואת במחנה הנביאים יחד כסיל ובער כי הוא שוה להנבא' חמור או צפרדע כמו שאמר וכבר היה ראוי ליחס זה הדעת לכת מכתו' הישמעאלים שהגיד עליהם שהם סובלים בכמו אלו הגנאי' ממה שיוחס להמון אנשי תורתנו. ואם הב' דעות הנשארו' למה שנמשכו מדעת בטל שהוא דעת הקדמו' שתמאנהו התורה האלהית בכל אחד משני האופנים שזכרנו. ואולם בני ברית ה' החפשים מממשלת אלו הדעות הנכריות הפילוסופיות נקיים אנחנו מאלו הסברות כלם אך אמנה נמשך אחר אמונתנו בענין החדוש המוחלט ברצונו יתברך אחר שלא היה כלל עם מה שנמשך ממנו משומו ית' פרנס' העולם על שתי הנהגות. האחת הטבעית הנמצאת אצל כל הפילוסופים. והשנית אשר היא למעלה ממנה אשר המה לא הודו בה ולא ראו את כבודה. וכבר זכרנו ענין שתיהם באמת מציאותן וסדר מנהגן בשערים ג' ד' ה' י"ג ע"ו ל"ג. ועוד יזכר בפרשת הברית שער ע' בע"ה. ונקבל באמנה שהנבואה היא מן הענינים היותר מיוחדים אל הפלאים הנעשי' למעלה ממה שיחייבהו הטבע האנושי ושהיא מושפעת מרצונו ית' על הראוי לה ומוכן אליה לא לפי ההכנות הטבעיות אשר זכרום לבד כי אם במה שילוה אליהם טוב הכוונה ועוצם הכוסף והתשוקה להתהלך אל האלהים ולקרבה אליו להפיק רצונו ואהבתו לפי הדעות והמעשים האלהיים התוריים כי בהצמיח האיש השלם בטוב בחירתו ורוב השתדלותו אלו הזכיות והשלמיות משפל ארצו ומצבו הנה באמת אז צדק משמים נשקף עליו בתורת גמול כמו שיתבאר זה בייחוד בשער צ"ד בע"ה. והנה הנבואה הוא השכר היותר גדול שאפשר לו לקבל מאת האלהים חלף עבודותיו. ולזה היה הצורך גדול במציאות מצוות אלהיות לאדם הראשון בתחלת ענינו. וכבר נתחזק זה הענין בהתרבות והתחזק כח המצות במספרם ואיכותם כמו שהיה הענין בנח ויותר בשלמות אצל אברהם כמו שנתבאר בו באומרו (בראשית י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' יאמר שידעו השם בענין הנבואה למען אשר יצוה וגו'. לא למען זכות מוחו ומה שהתחכם בכח פילוסופיתו לבד וכן אמר (שם כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי וגו'. ולזה נמצאה זאת המעלה אצל ישראל ולא בזולתם מהאומות כי היא לבדה אשר קבלה דת אלהית אשר בה ידעון רצון לא עשה כן לכל גוי וגו' (תהילים קמ״ז:כ׳): וא"א מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה משלימות העם אשר הוא יושב בקרבו או חסרונו כמו שאמרו ז"ל (סוכה כ"ח.) על תלמידי הלל הזקן ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו אלא שאין הדור ראוי לכך לפי שאינן ראויין וזכאין להשתלח אליהם נביא כמו שהיה הענין במשה וזולתו מהנביאים. וכאשר תהיה השתדלו' הנביא בעם ויצליח להישיר' ולהנחות' בדרך טובה אין ספק שתרבה מעלתו ושלמותו בהם כמו שאמר הש"י לירמיהו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו' (ירמיה ט"ו). יאמר שלא ירע בעיניו על שליחיותיו אל העם ההוא ולא יתעצל בהם: ואם יראה לו שהם לבטלה לפי רשעתם כי אם הוא ישוב משליחותו ויחזור האל ית' להשיבו להם. וזה יהיה בתמידות. כבר הגיע אליו שלמות העמידה לפניו שהוא הדבר היותר מעולה שאפשר בחק האדם: ואם תוציא יקר מזולל כפי זה הערך תהיה במה שתגיע אליו מהמעלה. והרי אתה קרוב אל השכר הגדול ורחוק מאוד מההפסד כי לא תירא משתהפך אליהם ואל רשעת'. כי ישובו המה אליך ואם הוא רחוק ואתה לא תשוב אליהם כלל. וזה מה שחוייב ממה שאין הקב"ה משרה שכינתו על מי שידוע לפניו שעתיד לקלקל. הנה שנתבאר' הסבה העצמית והיותר מיוחדת אל זאת המעלה הנפלא' אשר בה יתקשר הרצון האלהי ולא יפרד ממנה בשום ענין. ובזאת הסבה יבדלו הנביאים ג"כ זה מזה ובה יתחלפו עניני זמניהם רצוני בהמצא להם חוזק או חולשה בזה הענין. וא"א ג"כ מבלי שיהיה לזה סיוע או מניעה ממציאות הסבות הטבעיות או מאופן מציאותם כי המוסיף בטוב הוא יותר טוב ודלא מוסיף גורע. אמנם הוא מבואר אצלנו כי התוספת בשלמיות הנפשיות אשר זכרנו מעוצם הכוונה והפלגת התשוקה באהבת האלהית והחריצות המופלג להפיק רצון ממנו ית' ימלא הרבה מהחסרונות אשר יפלו בכחות האדם מטבע היצירה או בעניני מולדו כמו שהוא הענין ביתר ההצלחות ועל הדרך אשר כתבנו בשער כ"ב וכו' והוא מבואר מאוד ממעמד הר סיני הנכבד והנורא אשר א"א לפקפק בו כמו שיתבאר במקומו ב"ה. והוא הטעם ולא זולתו אשר אמרו ז"ל (נדרים ל"ח.) אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר לפי שהוא מבואר שהרצון האלהי לא יסכים להשרות השפע הנבואיי כי אם על הזריז ומהיר וחרד על דבריו להוציא אל הפועל. אם מצד שכלו. ואם מצד כחותיו הגופיות. ואם מצד הענינים החיצוניים כל מה שבאפשרותו להוציא מהשלמות כי הנה כי כן יבורך גבר ברכות שמים מעל וזה טעם חכם גבור ועשיר כי החכמה היא הנותנת שלימות צורתו בדברים העיונים והדעות האמתיות האלהיות. וכמו שאמר החכם (קהלת ז') החכמה תחיה את בעליה כי זולתה כל הנמצאות כלם הם פגרים מתים ולא המתים יהללו יה וכל שכן שאינן מתנבאין. אמנם כשהאדם משלים עצמו בזה השלמות יוכל לעלות משם במדרגות השלמות והצורה. וישפע עליו שכר פעולותיו וגמול מעלליו השפע הנבואיי והוא מה שאמרו דניאל בפירוש באומרו (דניאל ח׳:ט״ו) ויהי בראותי אני דניאל את החזון ואבקשה בינה והנה עומד לנגדי כמראה גבר אמר כי סבת ראותו המראה ההיא והדומות לה היה היותו מתעורר מעצמו לבקש בינה כי בזה זכה לראות לנגדו כמראה גבר והוא האיש גבריאל שזכר ראשונה המלאך השלוח אליו להשפע עליו רוח קדשו וכמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה.) על יהב חכמתא לחכימין ומנדעה לידעי בינה והוא טעם המשל שהשיב למטרונה על זה (מ"ר קהלת א') משל לסוחר עשיר שאינו מקיף סחורותיו אלא אצל העשירים לא אצל המאבדי' ממונם. וכן הק"בה אינו משפיע השפע הנבואיי על ריקים ופוחזי' אשר אצלם תאבד כל חכמה וכל בינה תסתתר ולזה אמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה כי החכמה העליונה הנבואיית מצטרפת אל החכמה האנושית ומשלימה. ואמרו גבור כי מלבד מה שיתכן שיהיה בריא היצירה וחזק ההרכבה ושלם במזגו וטבע כחותיו לסבול תושית התורה והעיון. ואין צריך לומר בריאות החושים וכחותיהם לפי שהמוחשות הם התחלת המושכלות ומתבארות במופת. ולזה היה מהכרח כי מי שנפקד ממנו חוש מן החושים תפקד ממנו ידיעה מן הידיעות כמי שכתב החכם בא' מספר המופת אשר לפי זה אמרו (מכלתא יתרו פ' מ"ת פ' ט') שלא היה במעמד הר סיני לא סומא ולא חרש כי היה נמנע לאנשים כאלה לעלות בהר ה'. וזה ג"כ יתבאר ממראת דניאל אמרו (דניאל י׳:ז׳) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא. כי הנה הרלב"ג ז"ל כתב כי זה נתדמה אליו במראה ההוא לא שהיו שם אנשים. אמנם לא כתב טעם הדמיון ההוא ותועלת ספורו. ואני אומר כי גלה לנו בזה אופן הגעת שלמות ההשגחה אצל המשיגים על הענין ההוא. וזה שמתחלה קבל השכל לבדו שפע ההשגה. אמנם לא עבר השפע אל שאר כחותיו. אבל נתבלבלו כלם ונפסדו כמו שאמר (שם) ולא נשאר בי כח והנה עם זה היה נמנע אצלו להשיג השגה שלמה נבואיית עד ששבו כחותיו אליו לגמרי. ואמר כי בתחלה עמד על ברכיו וכפות ידיו. ואח"כ עמד על עמדו אבל עומד מרעיד. ובשלישית נתקיים על עמדו אבל נאלם דומיה. וברביעית אמר לו חזק וחזק וגו', ואז ענה ואמר דבר כי חזקתני יורה ששלמות השפע ההוא בלתי מושג כי אם ע"י התחזקות הכחות הגופיות אשר יחסם אל השכל יחס האנשים אשר היו שם עמו ועשיר הוא גם כן הכנה ושלמות מהדברים אשר מחוץ ההכרחיים לו מצד החמר להכין אותו ולסעדו במעשה שלחנו מאכלו ומשתיו ומלבושיו ויתר צרכיו אשר בהם יעזר אל השתדלות העיון והלמוד כי על כן אמר (דברים כ״ט:ד׳) ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שמלותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלהיכם. יראה שספוק הצרכים הוא הכרחי לרדוף לדעת את ה' כי היא ההשגה היותר שלמה מכל ההשגות. והנה שלשה הדברים האלה תמצאם מכוונים בפי מלך בבל כשצוה להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים וימן להם המלך דבר יום וכו' (דניאל א') כי אחר שתארם דרך כלל בענינם החצוני בשני התארים הראשונים זכר הזריזות בהשגת החכמה בג' הסמוכים להם. ובאומרו ואשר כח בהם וגו' ביאר על שלימות יצירתם מצד כחותם הגופיות. אמנם על הספוק אמר וימן להם המלך והנה רושם הענין בעצמו כפי מה שאמרוהו ז"ל מצאנוהו בעינו על סדרו ומשפטו בענינו של שאול רצוני באותות שנתן לו שמואל בלכתו מעמו כי שם נאמר (שמואל א' י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בצלצח ואמרו אליך נמצאו האתונות אשר הלכת לבקש וגו' וחלפת משם והלאה ובאת וגו' עד ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. אח"כ תבא אל גבעת האלהים וגו' ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור. והמה מתנבאים ונאמר וצלחה עליך רוח ה' וגו'. הנה האות הראשון הוא סימן מבואר לעושר כמה שאמר (בראשית ל"ב) ויהי לי שור וחמור וגו'. והשני צורך בריאותו וספוק חיותו ולזה אמר ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם כדי שתאכל ותתחזק ויכלת עמוד. והג' סימן להכנת הנפש והתעוררות אל השלמות על ידי כלי הנגון כמו שאמר (מ"ב ג') והיה כנגן המנגן וגו'. ועל מה שתמשך מאלו הג' הכנות השגת הנבואה אמר וצלחה עליך רוח י"י והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר. והנה דבר גדול ונפלא הנביא דבר אליו באומרו (שמואל שם) והיה כי תבאינה האותות האלה לך עשה לך אשר תמצא ידך כי האלהים עמך למדו וזרזו כי כאשר יוקדמו שלשת האותות האלו לכל בעל שכל שלא ירצה לעצמם להסתפק במה שיושג לו מהם לא זולת אלא שיחשבן כמשרתות ולהגיע ע"י שמושן אל ההצלחה האלהית הקרובה אליהם כמ"ש ירמיהו עליו השלום (ירמיה ט') אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע וגו'. ירצה שלא יחשב המעלות ההן לתכליות בפני עצמן אבל להכנות ומדרגות לעלות אל הר ה' להשכיל וידוע אותו יתברך במדרגות הנביאים כי הוא העושה חסד משפט וצדקה בארץ ואמר כי באלה חפצתי נאם ה'. ירצה כי באלו ההשגות העליונות חפצתי בהמצאת אלו המעלות לא בהן עצמן. או שירצה כי באלו הפעולות העליונות רצוני חסד ומשפט וצדק' חפצתי בתורת חפץ ורצון ולא בדרך חיוב כמו שחשבו כתות הפילוסופים והוא עקר גדול בפנת ההשגחה, ושני הפירושים נכונים לפני ענינינו ואמנם לפי' הראשון יהיה המאמר הזה שוה למאמר (מלכים א כ׳:י״א) אל יתהלל חוגר כמפתח. כי המעלות הללו הם אמצעיים להגיע בעליהן אל סוף השלמות במדרגות החוגר וכשישכיל וידע את י"י כבר הוא מפתח. ורושם זה הדבר השני הנפל' מצאנו אותו ג"כ בחנוכו של אלישע עם אליהו רבו זצ"ל באותן ג' מסעות אשר זכר. ה' שלחני בית אל. ה' שלחני יריחו. ה' שלחני הירדנה. (מלכים ב ב׳:ו׳) כי צריך שנשים לכ אל זכר המסעות האלו ואל סדרן בהיותן מארץ ישראל לחוצה לארץ ומהראוי בתחלת המחשבה שיהיו בהפך כי הארץ הקדושה יותר מוכנת לכל שפע שלמות אלדי. אמנם יראה שנרמז שם שאליהו ז"ל היה משתוקק להשגות של משה רבן של נביאים. ולזה שלחהו ה' אל הארץ ההיא מעבר הירדן מזרחה כי שם חלקת מחוקק ספון. ושליחותו לבית אל יורה על כי הכח הגופיי אשר בו הגבורה והחוזק אין ראוי ליהנות ממנו בהתהלכו בארץ לארכה ולרחבה למראה עיניו ומחמד לבו. כי אם להביאו בית אל להתישו שם בתושיה של תורה ועבודה כמו שמתישין כח הנערות והבחרות בהביאם אל בית הספר. ועל דרך שאמר המשורר (תהלים פ"ד) בחרתי הסתופף בבית אלדי מדור באהלי רשע. וזהו עצמו מה שרמז אל תלמידו באומרו י"י שלחני בית אל כלומר ראה גם ראה כי לא שלחני אלדים הנה רק להתהלך לפני י"י ולהסתופף בביתו. ועתה אמוד נפשך אם תוכל לעמוד על זה כמוני והיתה תשובתו הנכונה חי י"י וחי נפשך אם אעזבך אם לא באשר תלך אלך ובזה נדר פרישות כל תענוגי הגוף וחמדותיו. ואח"כ אמר לו ה' שלחני יריחו. ומהידוע כי שלל יריחו כלו היה חרם לה' רק מה שהביאו אל אוצרו שנאמר (יהושע ו׳:כ״ד) והעיר שרפו באש וכל אשר בה רק הכסף והזהב וכלי הנחשת והברזל נתנו אוצר בית י"י והנה עם זה רמז אליו רמז מבואר שאין לדורך מהלך השלמות להשתמש בעניני העושר רק באשר יהיה פריו קדש לי"י והיותר יחרים. וגם בזה אמר חי י"י וחי נפשך אם אעזבך כמו שביארנו. ואחר כך אמר י"י שלחני הירדנה והוא ודאי רמז אל תשוקת החכמה כי אין מים אלא תורה כענין (משלי ה') שתה מים מבורך וגו' (שם) יפוצו מעינותיך חוצה וגומר. (ישעיהו י״ב:ג׳) ושאבתם מים בששון וגו' אמנם רמז במי הנהר העצומים והרבים לרמוז על החכמה האלדית וכמו שאמר (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום י"י. ואמר כי הראוי לו להדבק בחכמה בהפלגה עצומה ולא יאמר די בשום צד כי כן עשה הוא עצמו כששלחו י"י הירדנה ושיתבונן בעצמו אם יוכל ללכת לרגלו וגם בזה אמר חי ה' וחי נפשך אם אעזבך כי בכל אלו המעלות נמצאת לו ההשערה השלמה בשמשם יותר מכל בני הנביאים אשר בדורו כי קצתם לא באו בית אל וקצתם לא הגיעו לירחו ואיש מהם לא עבר הירדנה כשיעורו. ולזה זכה ונחה רוח אליהו על אלישע ולא על זולתו מתלמידיו. ויושלם ענינו אצל פטירת מר"עה שער ק"ד בע"ה. ומה גם עתה בהשתמש בקנינים אלו בדרך זר ורע כי יוסיף רעה על רעה ובלעם יוכיח כי לפי מה שספרו עלינו חכמינו ז"ל (סנהדרין ק"ה.) מפחיתיותיו. אם בגופו ואם בממונו ואם בחכמתו. שחת לו להפוך דברי אלהים חיים לולי ה' שהיה לנו וחסם את פיו להפוך דבריו מקללה לברכה כמו שיתבאר במקומו שער פ"ה בע"ה. הנה שההבדל בין השמושים האלה מבואר: והנה אין ספק כי לפי שהיו לו למשה אדוננו ע"ה אלו המעלות באופן היותר שלם שאפשר כמו שהורו מהכתובים ושהיה שמושו בהם על צד היותר נאות מכל האדם אשר על פני האדמה זכה לעלות במדרגה העליונה מן הנבואה אשר לא עלה אליה זולתו מהנביאים כמו שהעיד עליו קונו בפרשת מרים (במדבר י"ז) ועל הדרך שיתבאר שער ע"ו בע"ה. אמנם זה הענין כוונו אליו חכמינו ז"ל באמרם במדרש (ויקרא רבה פ"א) א"ר שמואל בר נחמן י"ח צוויים שבהקמת המשכן כנגד י"ח חוליות שבשדרה וכנגד י"ח ברכות שבתפלה וכנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע וכנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לי"י בני אלים כו' כי יש להתבונן מה ענין לנושאי המספרים האלו זה אצל זה וכלן אצל צוויי מעשה המשכן. אמנם יראה שכוונו אל כל מה שאמרנו מהשתמשו במעלות הנזכרות בתכלית השלמות ושלא נהנה מהן רק ככל אשר צוה מאת הש"י. ואל מעלות הגבורה הנתלית בטוב מזגו ויופי בנינו והתיצבות קומתו אמרו שהוא כנגד י"ח חוליות שבשדרה כי השדרה וחוליותיה הם ודאי עקר בנין ומנין גוף האדם ובהם תלוי היותו נאה וחזק ובעל קומה בלי ספק. ואמר שהצוויין היו כנגד החוליות והחוליות כנגד הצוויין כלומר שהוא עובד בכל כחו את אלדיו: ועל השתמשו על זה הדרך בקניני העושר ויתר הדברים המדיחים את רוב האנשים אמרו שהיו הצוויין. כנגד י"ח ברכות שבתפלה כי הדברים הללו מהעושר והצלחת הקנינים הם המבוקשים על הרוב בתפלה. וכמו שאמר על זה (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. והנה המליצה הראשונה נאה וקרובה: ועל מעלת הדעות ושלמות המושכלות אשר תכללם החכמה אמרו כנגד י"ח אזכרות שבפרשת שמע. כי מהמבואר שאין בשלשת פרשיותיה רק עניני אמונה ודעת ויראת ה' אשר בהם תתפאר כל חכמה ועל השלמות האחרון התכליתיי הוא ההגשה אל ה' אמר כנגד י"ח אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים. כי הוא שיר נאה ומשובח ענינו במעשה מרכבה ובמעשה בראשית כמו שנתבאר ענינו בשער שקדם אינו יכול לשבחו בשלמות רק השלם הקרב אל ה' במה שיעלה בגובה שכלו ושפע נבואתו על גרם המעלות ההם וידע ענינם וישבח את בוראם. וסוף דבר בכל אלו הארבעה ענינים הוא חי חיים אלדיים ואינו יוצא מכל אשר יצוה מפי הש"י. ולזה נקרא אל על כמו שאמר (רבו' שם) ויקרא אל משה מה כתיב למעלה כאשר צוה י"י את משה למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו עליו וכו' כן אמר הקב ה כל הכבוד הזה עשה לי משה. ואני בפנים והוא בחוץ אקראנו כדי שיכנס לפנים לכך נאמר ויקרא אל משה. והנה לזה לוקח ראיה חזקה לכל הנביאים שאין הנבואה שורה עליהם רק בהגיעם אל אלו המעלות וההשתמש בהם על האופן הנזכר כל אחד כפי כחו כמו שאמרנו ראשונה. ולזה אמר וכלן במשה כי הוא קל וחומר נכון ללמוד קל מחמור וזה כי החכם ביאר בספר השמים והעולם שהנמצא הנכבד מוצא פעולותיו יותר בנקלה מהנמצא הפחות כי על כן הגלגל העליון מניע גלגלים רבים בכדור אחד. והשפלים עושים תנועה אחת גלגלים רבים. והנה משה לפי גודלו היה לו להגיע אל שלמותו בלי צורך אלו הענינים אבל כשנצרכו לו מכ"ש לכל זולתו אשר תחתיו. אמנם היה הענין בו למה שחויב מהיות היותר שלם שבאנשים גשם וכח בו כי על כל פנים ישיגיהו משיגיו וידביקוהו חסרונותיו בכל חלקי פעולותיו. אם מצד הדברים המושגים בעיוניו. ואם מצד המושגים בנבואה. ועם מצד הכחות המשיגות. אם מצד צורך הגופות ואם מצד התשוקות החצונות: כמו שכוונו בזה חז"ל במה שאמרו במדרש שוחר טוב מזמור י"ט כתיב (שמות ל״ד:כ״ח) ויהי שם עם י"י ארבעים יום וארבעים לילה והלא כתיב (חבקוק ג׳:ד׳) ונוגה כאור תהיה וכתיב (דניאל ב׳:כ״ב) ונהורא עמיה שרא וכתיב (תהילים קל״ט:י״ב) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר וגומר מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא יודע שהוא יום ובשעה שמלמדו משנה יודע שהוא לילה, ד"א כל זמן שהמלאכים מקלסין להב"ה בקדוש קדוש קדוש יודע שהוא יום ובשעה שמקלסין אותו בברוך יודע שהוא לילה. ד"א בשעה שרואה את המלאכים טוחנין את המן להוריד להם לישראל יודע שהוא יום וכשהוא יורד להם יודע שהוא לילה. ד"א כשרואה גלגל חמה בא וכורע יודע שהוא לילה וכשרואה לבנה וככבים ומזלות משתחוים להקב"ה יודע שהוא יום שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) וצבא השמים לך משתחוים ד"א כשהיה שומע ק"ש קודם תפלה יודע שהוא יום וכשהיה שומע תפלה קודם לשמע יודע שהוא לילה. ויש לדקדק בשאלתם ולהשיב מי אמר להם שהיה יודע שם משה להבדיל בין היום ובין הלילה מי לא כתיב ביונה (יונה ב׳:א׳) ויהי שם במעי הדגה וגו' ולא היה מההכרח שידע אימתי יום ואימתי לילה. אלא שהם דרשו יתור המקרא כי מאחר שהיה שם ארבעים יום בידוע שהיו לילותיהם עמהם ולמה יזכיר ארבעים לילה אלא ללמד שאף במחיצתו הקדוש' והמאירה נמצא רושם הלילה שהוא כנוי אל החסרון ההיולאני כמו שהיום הוא רושם אל שלמות השכלי: והם המשלים המורגלים על הרוב זכרו הענינים הללו אשר בבחינתם יודע לו ויוכר בו בין היום ובין הלילה. הראשון מצד העניינים המושגים בעיון. ואמרו כי בהשיגו אלו הענינים המושכלים על דרך כללותם מבלי שיצטרך לירד אל חלקי פרטיותיהם הנה הוא יודע שהוא מפאת החלק השכלי המוחלט. אמנם היותו צריך אל הפרדה וביאור יודע שהוא מפאת החומר. וזהו טעם ההבדל שבין המקרא והמשנה כי המשנה פירוש המקרא והפרדת כוונותיה: השני מצד הענינים הנבואיים כי מה שיושג אליו שמץ דבר ממהותו ית' הוא ודאי מהחלק השכלי. אמנם כשלא היה משיג אלא מצד פעולותיו יודע שזה גרם לו החלק החמרי וזה טעם הקלוס הנשמע מפי המלאכים אשר הם אמצעיים בנבואה כי הקדושה תיוחס אל עצמותו ית'. אמנם הברכה אל היותו משפיע כטעם כל ברכות הנהנין זהו מבואר: השלישי מצד צורך הגופות כי במה שהיה רואה שהמלאכים מכינים צרכי האנשים בהנעתן גופי הגלגלים תמיד הנה בזה תשוער מעלת השכלים האנושיים הנשואים בהם. אמנם בהצטרכם אל פעולותיהם לקיומם ולתמורת התכתם ואפילו ליותר שלמים שבהם יודע שהם חומריים: הרביעי מצד לאות הכח המשיג כי במה שמרגיש שהשכל שהוא באדם כגלגל חמה בין שאר גרמי השמים לפעמים הוא כורע ומשתחוה ורובץ תחת משאו יודע ודאי שליל היולניותו גובר עליו כמו שנודע. כי כשיחלשו שאר הכחות הגופיות הנמשלות ליתר הכוכבים זורח הוא שם ועומד על עמדו ושלמותו: החמישי מצד התשוקות החיצונות כי כשהאדם מקדים בקשת הענינים השכליים אל הזמניים הנה הוא גובר בכח שכלו על רצונו. אמנם כשיקדים הענינים הזמניים יודע שהוא לו מכח החומר והוא מה שימליצוהו בקדימת ק"ש לתפלה או תפלה לק"ש כי קריאת שמע קבלת מלכות שמים שלמה היא. אמנם התפלה היא על צורך חיי שעה כמו שאמרנו למעלה: