עקידת יצחק · פרק ל״א, י״ד

ואחר שביררנו אלו ההבדלים שיראה מהם שהם נכונים וכמעט יכלול כל העניינים האלו נקל הוא לתת טעם למה לא כנה אנקלוס במאמר הזה וכיוצא והוא כי באומרו אנכי ארד לא יוכל לתרגם אנא אתגלי כמו שתרגם וירד יי' (שמות י"ט) כי אין הכוונה עתה על הגלוי וההראות כמי שהיה בסיני ובזולתו מהמקומות כי אם על השמירה וההשגחה. ומזה הטעם לא יוכל לתרגם יקרי יחות עמך מלבד הסבה שקדמה גם אין לו לומר שכנתי תחות עמך שאין אז הכוונה על הבטחת ההמשך כי אם על ענין השמירה כמו שאמרנו. והלשון המיוחד לזה לפי מנהגו היה מימרי יחות עמך אלא שראה שאין ליחס העליה והירידה ולא שום תנועת העתק אל ההשגחה והמאמר כי הדיבור אינו עולה ולא יורד ושלא היה לו מקום לכנות שם במלה זו אלא אם ישבש כל הכתוב ויאמר מימרי יהא בסעדך כד תיחות למצרים ובמימרי אסקה וכו' וכבר יצא מכלל מעתיק. ולזה בחר בקצור וסמך בו על מה שסמך המקרא עצמו כמו שעשה בתרגמו ויראו את אלהי ישראל וחזו כי לא היה לי לתרגם ואתגלי להון כמו שמדקדק הרמב"ן ז"ל שם במקומו שהרי אז היה מוסב לשון הראות אל אלהי ישראל הפך מה שכתוב ויראו את אלהי ישרחל ואין למעתיק לשבש הכתוב בזה השיעור וכזה הענין היה בתרגמו יי' אלהך הוא עבר קדמך כי הכוונה שם על ההשגחה והסיוע בייחוד והיה לו לומר מימרא דיי' אלא שלא לכנות ההעברה אל הדבור כמו שקדם גם לא אמר יקרא דיי' כי זה הכנוי לא יאמר רק בשיכוון אל עצמיותו ולזה הניחו בצורתו אמנם אמר הוא עבר קדמך מימריה אשא אכלה הוא לכנות אל ההשגחה המכוונת לשם כמו שאמר במקום אחר (דברים א') יי' אלהכון דמדבר קדמיכון ממריה יגיח לכון קרב. וראה כי לא אמר יקרא ולא מימרא ולא שכנתא ומזה הענין אמר (שמות ד') אנא אהא עם פומך. ואחשוב כי בזה וכזה יצדק בכל אלו העניינים מבלי שנצטרך להתלות בפלוסופיא גם לא בדברים סתומים וחתומים: ויקם יעקב מבאר שבע וכו'. משם נשא לבו את רגליו ללכת בהשקט ובטחה ממה שהיה חרד אליו בתחלה. וישאו בני ישראל עד ולכל זרעו אתו וכו' ואת יהודה שלח וכו', נהג בבנו המולך מנהג כבוד לשלוח לו את גביר אחיו ויאסר יוסף וכו' וירא אליו ויפול על צואריו (ד) אולי כי לפי שכבר היה יעקב בגשן בתוך הבית אשר פנו לפניו ואשר הכינוהו לו יאמר כי כאשר בא יוסף אליו קדם ויצא מחדרו להראות לו ונפל על צוארו ובכה או שיאמר כי מיד שנראה יוסף אליו נפל על צואריו ובכה להגיד שלא היה לו שום התנכרות בו כמו שהיה באחיו או יאמר שנראה לו כבודו הגדול אשר הוגד לו במה שראהו לובש בגדי שש ורוכב על סוס אשר רכב עליו המלך וכל טכסיסי מלכות ולזה היתה תשובתו אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (ד) כלומר אין אני חושש לכל זה בערך נפשך. וכמו שאמר ראשונה רב עוד יוסף בני חי וטעם אמותה הפעם כבר נתבאר: ויאמר יוסף אל אחיו וכו'. והאנשים רועה צאן וכו'. והיה כי יקרא וכו'. ואמרתם וכו'. (ה) בחר להם הטוב והישר וישנא את הרבנות שאין ספק שאם רצה היה ממנה אותם שרי אלפים ושרי מאות על המלכות אבל רצה שיאמר שהם רועי צאן מנעוריהם גם הם גם אבותיהם עד שהמלאכה ההיא מוחזקת בידם מקדם ולא יוכלו לזוז ממנה וזה כדי שירחיקום משבת שם במצרים כי תועבת וכו'. וימשך מזה שישבו בארץ גשן וזאת היא כונת רש"י ז"ל וכשאין אתם בקיאים באומנות אחרת ירחיקכם מעליו ותשבון בארץ גשן אמר שיכוון מהמצרים ההרחקה בעצם והישיבה בארץ גשן במקרה. ואפשר כי אומרו תועבת מצרים כל רעה צאן יהיה כמו הן נזבח את תועבת מצרים (שם ח'), תועבת בני עמון (מ"ב כ"ג) ודומיהם והכונה שיהיו להם בחזקת אלהיים ויחלקו להם כבוד גדול יושיבום במיטב ארצם ועל פי דרכם למדנו דרך מוסר כי יוסף שם בפיהם דבר כדי שיתנה להם המלך ולא מלא לבו אותו לתתה להם בלי רשותו ואפילו לשאל אותה מעצמו עם שלא היה דבר גדול אליו קל וחומר לשאר האנשים ובגדולות ונפלאות מהם: ויאמר פרעה וכו'. כאשר ראה פרעה עוצם ענותנותו ומוסרו הטוב השיב לו דבר לפי כבודו ואמר כיון שאביך ואחיך באו אליך כי ידעוך שר וגדול לפני אף אתה הראה להם את ידך הגדולה והחזקה כי ארץ מצרים כולה לפניך היא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גושן כאשר שאלו ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על השרים שלי על המקנה היושבים בארץ ההיא וזה יעיד כי היו מנשאים ומנטלין כל רועה צאן: ויבא יוסף וכו' ויאמר פרעה וכו' ימי שני מגורי וכו' (ו) מפני ששאלו על מספר ימי שני חייו שלא כמנהג ויראה כי להחזיקו בזקן מופלג שאלו על כך, השיב כי מפני שלא היה ישוב חיותו במקום אחד אבל במקומות רבים מתחלפים שהיה מתגורר בכל אחד מהם זעיר שם זעיר שם על כן היו ימיו מחוברים ממעטים רבים אשר לא ישבע האדם בהיות על זה הענין ומפני היותם ימי הנדוד והטלטול היו רעים והיא הסבה שקפצה עליו זקנה בלא עתה: ויברך יעקב וכו'. ולחם אין בכל הארץ וכו'. (ח) חלק הכתוב זה הספור לסמוך אותו בכאן להידיע כי עין יי' אל יריאיו להחיותם ולשוד ולכפן ישחקו בארץ מגוריהם ולא עוד אלא שהתושבים נמכרים המה ואדמתם לעיניהם ואין פוצה פה ומצפצף. והיותר נאות ומסכים אל הדעת והכתובים כי בשנתים הרעב הראשונות אשר אמר יוסף לסבה שכתבנו בו בשער כ"ט לקטו מצרים כל כסף הארצות מפני היוקר המופלג עד אשר כלו השיירות ותרעב כל ארץ מצרים ואז הוצרך יוסף לשבר להם מתחת יד פרעה והוא מה ששמע יעקב כמו שפירשנו ובעוד הכסף מצוי במצרים היה כל מה שהיה ממעשה יוסף ואחיו ואל תחלת החמשה שנים אשר אין חריש וקציר יוסב מה שאמר הנה ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד וכלה ארץ מצרים וכו'. וילקט יוסף כו'. ויתם הכסף מארץ ומארץ כנען ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדיך כי אפס כסף ויאמר יוסף הבו מקניכם לפי שהיה היוקר עצום מאד מהרו להוציא כל הכסף אשר לקטו משאר הארצות לקנות אכל לנפשם ואחר שאפס ולא להם היה מזון ולא למקניהם היתה עצת יוסף להם טובה מאד להסתלק מפרנסת מקניהם ולפרנס בהם עצמם הוא שאמר וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא כי ברחמיו ינהלם לתת להם שארית בארץ (ט) ותתם השנה ההיא הראשונה מאלו הה' שנים הנשארות אשר כן באו לפניו ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף וכו'. (ז) העיד הכתוב כי בהרגישם אהבתו וחמלתו עליהם שהמה גם הם יקרה נפשו בעיניהם מקובלים בסבר פנים יפות עד שכבר המציאו מעצמם ולא כחדו ממנו אופני פרעון באוכל אשר חוייב לתתו להם ככלב וכעורב והוא אומרו לא נכחד מאדוני אשר יש אתנו עוד וזה כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אצל אדני ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו ויש טענה בידינו לבקש חנם לאמר למה נמות לעיניך גם אנחנו גם אדמתנו לא נתיר עצמנו לזה ולא נכסה ממך כי עדיין יש בידינו לפרוע במה שתקנה אותנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתינו עבדים לפרעה ותן זרע כו'. ונהיה באדמתינו כעבדים לבד ובזה אנו בוחרים ממיתה עצמינו ושממון הארץ. ואף כי לא נכחד דבר זה מאתו היה לו לחכמה שלא יפתח להם בו אלא שיאמרו מאיליהן: ויקן יוסף וכו'. ויאמר יוסף הן קניתי אתכם וכו'. (ט) אמר אחר שקניתי אתכם ואת אדמתכם לפרעה כפי פשרתכם והרי האדמה אדמתו והעובדים אותה עבדיו ואין לעבד במלאכת אדוניו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ואני לא אעשה זאת לכם אלא הא לכם זרע וכו'. והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה שבכל שנה ושנה שיבואו להלן בשני חריש וקציר ולאכלכם ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם והנה עם זה הרי אתם כמעט כבעלי בתים ולא תתנו רק כפל המעשר שנותנין כל עובדי אדמה להביא אל אוצר אלהיהם ואין ספק שיש בכלל פשרה זו כל זמן שלא היה חריש וקציר כי מעתה מכרו גוייתם ואדמתם להיותם מתפרנסים מאוצר המלך. ולזה אמרו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני ירצה החייתנו בהבטחה זו נמצא חן שתעשה כן ונהיה עבדים לפרעה כאשר דברת. והנה נגמרו התנאים הללו בתחלת השנה השנית אל חמש השנים היא השנה הרביעית לרעב בכלל ומנהו והלאה יתכן כי פקד ה' את הארץ לברכת יעקב אבינו כי עלה נילוס לרגלו והשקת האדמה או קצתה באופן שיוציאו כדי מחייתם ולהחיות סוס ופרד: וישם אותם יוסף לחק וכו'. רק הכהנים לבדם וכו'. (י) הזכיר בכתוב מה שראו בעיניהם והורגלו בו כל ימי היותם שם מהיות העם הזה כלו סובלים הגירוש וההעברה מעם עיר זו אל זולתה בכל גבול מצרים ומקבלים עליהם עול חק החמישית מכל אשר יוציאו מאדמתם ויאותו לכהנים שתהיה כל ארצם חפשית בידם בלא עול מלכות ועול דרך ארץ ולא עוד אלא שיהיו הם אוכלים ממנת המלך כדי שתהיה הוראה ותוכחה עצומה לאומה הזאת כמה שיבוא מעניינה כי יביאם השם יתעלה לרשת משכנות לא להם ועמל לאומים. והיה בתבואות לא יתנו רק המעשר אשר יותן לכהנים הלוים חלף עבודתם ושעל כן לא יותן להם חלק ונחלה בארץ כי מעתה אין שום בעל שכל שתרע עינו מתת ולא דבר רק הוא זה כי לא אבדה הארץ רק לבלתי שום זאת על לב ותותם הנביאים (מלאכי ג') אמר הביאו את כל המעשר וכו'. ובחנוני נא בזאת וכו'. וישב ישראל וכו' ויפרי וירבו מאד. זה הוא מה שיספר אחר כך בתחלת הספר (שמות א') ובני ישראל פרו וכו' כמו שיבוא: וזהו מה שרצינו אליו בביאור זה הסיפור: