עקידת יצחק · פרק ל׳, ד׳

אם האיש האלהי הנו מתגורר בארץ הלזו. ראוי ונאות לו כי כמקרה הגר גם הוא יקרהו: הקודם הוא מבואר מצורת האיש עצמה וטבע תולדתה כי רחוקה היא משבת בארץ מאפליה אמנם מקומה הטבעי הוא עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי כי על זה אמר המשורר (תהלים קי"ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. וזה שכבר יסתיר אדם סודותיו מזולתו להיותו שפל בעיניו כי לא יאות להמתיק סודו כי אם לבן גילו ומרעהו כמ"ש (שם נ"ה) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדו נמתיק סוד. ואם כן איך ימתיק האל יתעל' סוד מצותיו עם האדם השפל היושב על חוג הארץ ולזה אמר שכיון שהוא גר בארץ כי אין משם עקר תולדתו אבל הוא תושב אצל העליונים כבר הוא ראוי שלא יסתר ממנו מצותיו מפני ריחוקו כי קרוב הוא והוא מה שרצה באומרו (שם ל"ט) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, ירצ' אע"פ שבמעשי נעשתי גר עמך הנה מצד תולדת צורתי אנכי תושב ככל אבותי. וכן אמר במקום אחר (ד"ה א' כ"ט) כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וזה הטעם הנכבד אשר יקראו בשם עם הארץ לכל שאינו בשלמות נפשו אם בתור' ואם במצוה כראוי כי הוא באמת אינו מחשיב עצמו כגר בארץ אבל הוא תושב מתאחז בה ומתדבק בעבודת' אמנם החכמים המחשיבים עצמם לגרים בתוכה ומכינים מושבם בעולם הרוחני לשבת שם עד עולם אינם מעם הארץ אבל מגרים כי זה הענין המעולה הודיע התנא כמו שאמר (אבוא פ"ד) העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא וכו'. כמו שיבא ודי בזה לביאור הקודם ואולם עם זה חויב הנמשך והוא שיש עליו לסבול קצת מקרי הגר ותלאותיו לפחות בשני ענינים שהם היותר מפורסמים הנמצאים בתיי הגרות, האחד כי הגר הגר בארץ רחוקה מאד מארץ מולדתו הנה הוא בלתי חושש על כבודו באשר הוא שם כאילו היה בתוך עמו וכבר יסבול שם חרפת העוני וכל המלאכה נמבזה ונמס על שכמו ישאנה כי לריוח הממון יבקש שם ולא לשאת בתם או אחותם וכמו שפירש במאמר למה תתראו בשער הקודם. ולפי שכבר ירא' שכל ימי היותנו בגלות היה האל יתברך בלתי חושש על דבר כבוד שמו המחולל בגוים אמר (ירמיה י"ד) מקוה ישראל מושיעו וכו'. למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע. ואתה בקרבנו יי' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. שיעורו וביאורו למה תהיה כגר בארץ אשר אין מכירין אותו וכאורח נטה ללון לבד שאפילו שמי לא הגיד להם ולזה אין אתה חושש לתת כבוד לשמך ולזכרך ואתה בקרבנו אתה יושב מעולם ואינך גר ושמך עלינו נקרא יי' אלהי ישראל ואינך כאורח נטה ללון. הנה א"כ לא נשאר רק שיאמרו שאתה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע וכדי בזיון ולזה אל תניחנו. והוא מאמר משה אדוננו (במדבר י"ד) ואמרו. מבלתי יכולת ה' ומאמר המשורר (תהילים קט״ו:א׳) כי לשמך תן כבוד וכו'. ואיך שיהיה למדנו מה שאמרנו מדרך הגרים ומדתם אצל זה. ועל זה סמך מי שאמר (חגיגה ט"ז.) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים וכו' וילך למקום שאין מכירין אותו כי באדם חשוב המחלל שם שמים במקומו הוא מדבר. והענין הב' הוא מה שסובל הגר אשר כזה צער חלוף הטבעים ושנוי המזגים אשר ליושבי הארצות ההם אשר המיוחד אל ההתחלפות ההוא הוא חלוף הלשון והדבור כי הוא לא ישמע שפת הארץ ההוא גם המה לא ישמעו אליו כי בלשון אחרת ידבר עמהם ואם היה לשונו גרוע מלשונם יבזהו ואם הוא יפה לא יכירהו ובין כה וכה יכבדוהו בפיהם ולא ידע יצערוהו במתג שפתם ולא יבין למו וכבר נכלל זה הצער בתוכחות על עון אמר (דברים כ״ח:מ״ט) ישא ה' וכו' גוי אשר לא תשמע לשונו והוא מבואר. והנה אם האיש האורח יבחר לסבול אלי העניינים הקשים לבקשת הממון אשר הוא מעותד שיקחוהו מידו בבואו בדרך וגם כי יגיע אל ביתו וצרור כספו בשקו מי יאמר לו שיתקיים בידו כימות ענה עליו מה לעשות בגרות האנשים האלהיים אשר עמדני עליו כי כל עסקם ועמלם מקטנם ועד גדולם הכל הוא להם לכבוד ולתפארת כמו שהיה הענין ברבי אלעזר בן חרסים (יומא ל"ה:) וחביריו הגרים בארץ לא להם אשר מאסו הכבודות המדומות ועשו חיל מהדברים המיוחסים לגופותיהם. וכמו שאז"ל (ר"ה י"ז:) לשארית נחלתו שעשה עצמו כשירים וכו'. וגם לא יירא שמא יגזלוהו מידו ולא לו יהיה כמ"ש (ב"ב י"א.) מונבז המלך ואני גנזתי לעצמי שנאמר (דברים כ״ד:י״ג) ולך תהיה צדקה. והחכם אמר (משלי ה׳:י״ז) יהיו לך לבדך וכו'. גם המשורר (תהילים מ״ט:י״ח) אל תירא כי יעשיר איש וכו'. כי לא במותו יקח הכל וכו'. אך כמו שיתבאר שער ל"ב ב"ה. גם הריוח ההוא לא יעתק ממנו לעולם כי הוא יעמד חי עמו לנצח נצחים. וכמו שאמר (דברים ו׳:כ״ד) לטוב לנו כל הימים. למען ייטב לך והארכת ימים (שם כ"ב) ואמרו ז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו טוב לעולם שכלו ארוך. כי לכל אלו הסבות חוייב להם לסבול המין הראשון הזה מתלאות הגרות והוא להפרד מכלל האנשים תושבי הארץ בענין העסקים הגופיים ודמיונות העושרים והכבודות הנכריות אשר ההשקפה אל זה העולם ועל עסקי הצלחותיו וכל מבוקשיו תשביע בצחצחות הנפש הזכה ותשקיט כאב התלונות והתרעומות ולא ימצא אתו מחוסר כל דבר כמו שהעיד הכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והחכם נמשך אל זה הענין האמתי אמר את הכל עשה יפה בעתו וכו' (קהלת ג׳:י״א). וכאלו אמר שהיות כל ענייני זה העולם על השיעור ההוא מהחסרון אשר הם עליו הוא היותר נאות והיותר יפה שיתכן להיות להעיר על טבע מהותו שהוא אינו אלא כמו שתארו החכם במאמר ההוא שזכרנו שהוא כפרוזדור ובית שער לעולם הבא שהוא ההיכל לפנים ומעתה המתלוננים ממנו ויכרזו עליו תמיד לאמר כי קצר המצע מהשתרע להיות בו בכלאות נפשם אף כי רבו כמו רבו חסרונותיו תלאותיו וקורותיו, טפשות לבם וסכלותם גרמה להם את כל הצעקה והתלינה הזאת כי לא השכילו גם לא הכירו את אשר נלונו עליו שראתה שתבקש לבוא אל בית המלך ותגיע אל החצר אשר לפני שער הבית ושמה תבקש כסא כבוד ושלחן ערוך ומנורה מאירה על עבר פניה ומטה כבודה יוצע שש ורקמה תחתיה ולא תמצא לא על המלך ולא על ביתו תלונתך כ"א על פתיותך וסכלותך לחושבך לבית מנוחה מקום הבלבול והמבוכה אשר לא יעשה רק לצורך הכנסה והרכיבה ולעלות משם אל התיכונה ומן התיכונה אל השלישית. ואתה כאשר תבקש לך את כל הגדולות האלה אשר תשאלך נפשך התיצב והכן לך אל גרם המעלות להיות לך מהלכים בין העומדים בעלייה התחפש ובא עמהם חדר בחדר ולא תהיה שם כאורח והלך ושם תמצא שלחן ומטה וכסא ומנורה כיד המלך. וכן הדבר באמת המבקש בעולם הזה חיי השקט ובטחה בלי יגון ואנחה ומרגוע מנוחה בלי עצב ודאגה הנה ישוה לו למבקש שהפרוזדור יהיה טרקלין. אמנם כשתחשוב אותו כאשר הוא הנה לא תיצר לנפשך על אשר יחסר שם מכל צרכיך. אבל תודה ותשבח למה שנזדמנו לך בו מהעניינים לטובתך ולהנאתך כמוצא מציאה במקום שאין דרכה להמצא ואם אח"כ נטלה ממך אין לך להתלונן על לקיחתה אבל להחזיק טובה וברכה על מה שהשתמש בה כמו שעשה איוב בהכירו את כל אלה אמר יי' נתן ויי' לקח יהי שם יי' מבורך (איוב א׳:כ״א) הורה שאין מדרך הפרוזדור שיהיה בו האדם ברוב הטובות ההנה כי אם בתירת מתנה וכאשר לקחם מאתו מדידיה שקל. ואם באמת ובתמים לחזות בנועם הטובות האמיתיות חשק לבם קום עלה בית אל ושב שם לבקר בהיכלו ושם תמצא מעדנים לנפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך כנפשך שבעך. וכמו שאמר המשורר (תהילים ל״ז:ד׳) והתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. הלא המה אלה דברי קושט ואמת המתבונן בהם תנוח נפשו מכמה טרדות ובהלות אשר עטרוה ותטיב פעליה ויאשרוה. וכל זה מה שרשמו התנא בכנותו זה העולם בשם פרוזדור אשר כיון בו אל שני העניינים יחד. האחת מה שאמרנו מהיות החיים בו חיי גרות ועראי כמו שהוא הענין בתשמישי הפרוזדור. והשני להבטיח על העולם העליון הרוחני הסמוך אליו אשר היא עקר מציאותו והצלחתו וזה מכח ההצטרפות כי הפרוזדור במה שהוא פרוזדור לו טרקל כמו שהטרקלין במה שהוא טרקלין לו פרוזדור והוא מבואר. וכן העולם הזה במה שהוא מקום הכנה והזמנה יחוייב שימצא הענין העקרי אשר הוא הזמנה אליו כמו שהענין האלהי ההוא במה שהוא תכלית האדם וסוף הצלחתו חוייב שימצא המקום אשר בו תושלם הכנתו. וכל זה מה שירחיק ההשתמש בו רק בכל מה שיהיה הכנה וסיוע להגעת טוב ההצלחה ההיא אף כי תהיינה הצלחות העולם הזה דבר שיהיה בהם צד ממשות כ"ש כי במעט עיון יתבאר שהמה הבל ורעות רוח. והנה אין אונאה לאדם להעזב מעסקי ההבל המוחלט להשתדל בעסקים שיהיה בהם ריוח גדול ואף כי יהיה על הספק כ"ש בעסקי חיי עולם שאין להם סוף הבטוחים מפאת השכל הישר ומכח ההצטרפות שאמרנו. וזו היא עצת ה' השלמה אשר אמר התקן עצמך בפרוזדור קודם שתכנס בטרקלין. ואתה תחזה מכל מה שהצענו כוונת חז"ל כמ"ש (ב"ר פ' פ"ד) אמר ר' אחא בשעה שהצדיקים מבקשים לישב בשלוה בע"הז השטן מקטרג ואומר לא דיין מה שמתוקן להם לע"הב אלא שמבקשים להם שלוה בע"הז. מניין אתה יודע שהרי ע"י שבקש יעקב אבינו שלוה בע"הז קפץ עליו רגזו של יוסף דכתיב וישב יעקב וכו'. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'. וזה שהצדיקים כשמבקשים שלוה בע"הז הלא הם כמבקשים שיהיה בית השער מקום מקדש מלך וכאלו הם מעבירין מעלת הטרקלין אל הפרוזדור והכתוב אומר (בראשית ט"ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום (ישעיהו נ״ז:ב׳) יבוא שלום ינוחו על משכבותם וכו', כי אין שלום שלם אמר ה' רק בעולם ההוא ולזה מוצא המקטרג מקום לקטרג כנגדם במה שאותה נפשם ללחום במנעמי הפרוזדור ומטעין אחרים שיטלו ק"ו מהם ולזה הקב"ה מקבל הקטרוג ומגלגל עליהם ייסורים וטרדות עד שיהיה יישובם בעולם הזה דרך גרות ועראי כמו שאירע הענין הזה בעצמו ליעקב אבינו שאחר שראה עצמו ניצול מכל צרותיו וראה עשו אחיו שברח מפניו וילך אל ארץ אחרת הזיח דעתו עליו ובקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו כלומר במקום שאין ראוי לאבות רק להתגורר בו כמו שאמר כי גרים אנחנו לפניך וכמו שנתבאר לזה קפץ עליו רגזו של יוסף אשר סבל צרה צרורה מיום הלקח אותו מאתו כמו שאמר (בראשית מ״ד:כ״ח) ויצא האחד מאתי ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה. וכולה האי ועדין נכפלו צרותיו בצער הרעב ושלוח בניו מאתו וכל הקורות אותו כשאמר יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה כל זה היה ממעשה הגרות ומטבע עניינו כי עקר יישובו נכון לפניו בארץ החיים גם מה שנתחדש על הבנים מצער והעצבון על כל זה עם היות שנלכדו ברשת זו טמנו להם לסבה שנזכרה שם כיון שכוונתם היתה לשמים כמו שאמרנו היה ראוי שלא יאונה להם כל הצער ההוא אם לא מתורת הגרות הזה בסבלם התלאה הראשונה משתי תלאותיו שזכרנו כמו שהוא מבואר מעניינם. אמנם הענין השני אשר הוא סבל התחלפות הדבור הזר ולשון נכריה הנה גם הוא ענין נכבד מאד כשתשים אליו לבך. וזה ששפת כל הארץ אזרחיה ותושביה הלא הוא הדבור החיצוני המוציא תשוקתם הבהמית והמפרסמת לחוץ ודורש אותה תמיד בכל פה. אמנם דבור הגרים והנכרים בה הוא הדבור הפנימי השכלי אשר מעשיהם הטובים מוכיחים עליו גם לשונם הקדוש מסכימים עמו כמו שאמר החכם (משלי ט״ז:כ״ג) לב חכם ישכיל פיהו וכו'. וכבר ישתתפו אלו האנשים תושבי הארץ במה שיסכים דבורם עם רצונם הדמיוני עם מיני הב"ח שאין דיבורם רק מה שיסכימו פעולותיהם על טבעי בהמיותם. וזה כי כמו שטעם חוקי הב"ח ונימוסיהם ומעלת קצתם אל קצתם והכנעת קצתם אל קצתם אינו אלא בחוזק גופותם וכלי מלחמתם דכל דאלים גבר. כן האנשים האלה כל ישעם וחפצם הוא בזה הדיבור החיצוני ובמעשים המסכימים עמו והנמשכים אליו וכל מה שירצו דמיוניו הבהמיים. וכאשר לא יספיק להם הדבור גם המה כבהמות נדמו לריב ולהלחם בכובד גופם וחוזק איברים. כמ"ש החכם שפתי כסיל יבאו בריב ופיו למהלומות וכו' (משלי י"ח). אם שיהיה דבורם עצמו הוא המהלומות והמכות עצמם כמ"ש (ירמיה י"ח) לכו ונכהו בלשון. או שיהיה דבורם בקשיו וחזקו קורא ומכין למכות ופצעים גדולים ועצומים. אמנם חקי האנשים האלהיים הגרים בארץ לא להם כאשר הונח וכל מעלתם ויחסם הנה הנם בדיבור הפנימי השכלי המעולה אשר בו הם עושים כל מעשיהם ובו נוצחים כל מיני מלחמותיהם. וכמ"ש החכם (קהלת ט') טובה חכמה מגבורה, טובה חכמה מכלי קרב. כי חוזק החכמה ונצחונה שהוא הדבור הפנימי הוא ענין אינושי שכלי וחוזק הכלי קרב והדבור המביא להם הוא ענין בהמי וכבר הועד במלאת הארץ דעה את ה' וכתתו חרבותם לאתים וכו' (ישעיהו ב׳:ד׳). ירצה שלא ישתמשו עוד בכחות הבהמיות ובנמשך מהם האמנה שכבר הצריכה התורה להכות כסיל מאה או ארבעים ולהשמיד ולהרוג בכל מיני מכות ומיתות כי הוא אשר ראוי להם להחזירם לכלל אנושותם כאשר יצאו לגמרי. וכמ"ש החכם שוט לסוס מתג לחמור ושבט לגו כסילים (משלי כ"ו). ירצה כי לסכלותם וחוסר לבם ודעתם ישוו להם או יעברו מהם וצריך לנהוג בהם כמנהג הב"ח עד שיוסר הסכלות ההוא הגדול מהם כי בזה לא יוציאום ממשפטיהם כאשר ישתתפו עמהם אלא שידמו בזה אל הב"ח המייסרים אותם וזהו שסמך (שם) אל תען כסיל באולתו וכו'. ענה כסיל כאולתו וכו'. כלומר אין הכונה בשתענה כסיל באולתו להכותו בשוטי' ובעקרבים כדי שתשוה לו גם אתה להיות מכלל הב"ח שמשפטם וטעמם אינם אלא בכלי מלחמתם להכות ולפצוע. אבל ענה אותו על זה האופן פן יהיה חכם בעיניו לשפוט שבהמיותו הוא עקר ויתפשט הבהמות לרבים מעמי הארץ ויספיקו הייסורים להעמיד דבר חן ושכל טוב על מכונו והרי הוא פועל הדבור הפנימי השכלי ומסכים אליו זאת תורת האדם אם טוב ואם רע כגר כאזרח בשני אלו העניינים אשר זכרנו. וכבר נתבאר הענין הראשון מתוך הספורים האלה הנמשכים באלו השערים וזה האחרון יתבאר גם הוא בזה השער המיוחד בדברי הטענות והוויכוחים אשר עברו בין יוסף ואחיו עד שבא לכלל הדעת אותו כמו שיבא ואשר הוא היותר נגלה שבמאמר אשר זכרנו ראשונה אשר בו א"ר יונתן שאמרו מלאכי השרת בואו ונראה שור וארי מתווכחים זה עם זה. והנה עם היות שאלו הכנויים כבר זכרו אותם הכתובים בברכתם אל הטעמים שנזכרו שם מ"מ יראה שכיוונו בזכרם בכינויים ההם אל מהות זה הענין. וזה שכבר היה השור מלך בבהמות הטהורות ונושא בעול הסבל משאר הבהמות יורה על יוסף שהיה טהור המחשבות ומנעוריו נשא עול וחרפת אחיו ואחר כך טהרתו עמדה לו להיות ירא שמים בסתר עם אשת אדוניו כי על כן יודע לבות וכליות נתן לו שכרו להוציאו מבית הסורים למלוך כמ"ש הכתוב (משלי כ״ב:י״א) אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. כי במדתו של הקב"ה השומר תורתו ומצוותיו במסתריו גם הוא ישמור לו עניינים הנסתרים ממנו ומשלים אותם לפי כבודו הוא מה שאז"ל (שבת ס"ג.) כל המקיים מצוה א' כתקנה אין מבשרן אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח׳:ה׳) שומר מצות לא ידע דבר רע וזה ששמירת מצוה כתקנה הוא כשיעשנה לשמה וזה מה שיחייב שיהיה נגלהו בה שוה לנסתר כי זהו שומר מצוה על דרך האמת. וכן הוא יתברך ישים עינו לטובה בעניניו הנסתרים ממנו ומשלימם לטובתו באופן שאין מבשרים לו מהם רק טוב כמ"ש הכתוב (תהילים קי״ב:ז׳) אשרי איש ירא יי' וכו' וסוף משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח ביי'. וכבר היה השור הזה בטוהר רעיוניו וצחות דבריו טוען עם הארי ואחיו הנמשלים לשאר החיות כמוזכר בכל אחד מהם על המעשה אשר נעשה מהכח הרצוני המשותף לשאר הב"ח ומפעולותיו וכמ"ש (בראשית מ״ט:ו׳) וברצונה עקרו שור וכבר היה הויכוח הזה ראוי שמלאכי השרת המלוין לו לאדם יבואו ויסתכלו בו והוא מה שאמר החכם החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר כי השור הזה לא נצח במה שהוא שור בעל קרנים בהם ינגח רק במה שנאמר עליו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך והם לא נוצחו ממנו כ"א מצד היותם משליטי העיר ומתושביה ומההמשך אחר טבעה ומנהגיה היא העיר אשר אמר עליה (קהלת ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט וכו'. ואמרו ז"ל (נדרים ל"ב:) עיר קטנה זה הגוף וכו'. כי אלו מצד כחם וגבורתם הרגזנית היו יכולין להחריב את מצרים והוא בחכמתו ודבורו הפנימי נצחם. זהו שיעור מה שרצינו אליו בזה השער לבא בו אל ביאור מה שהיה ביניהם בכל ויכוחיהם וניצוחיהם עד בואם לכלל הכרה וישוב הדעת אשר הוא ספור החלק הזה אשר אנו בביאורו והוא מה שיאות אל הענין הראשון מענייני הגרות אחר שכבר נתבאר מה שיאות לו מהענין השני כאשר אמרנו ומעתה נזכור הספקות הנופלות בו ראשונה: