עקידת יצחק · פרק ל׳, י״ב

ואחר שזכר נופת טענותיו אשר מב' הצדדים וחשב אם אולי לא יכנסו באזניו. בא אל עוצם הטענה השלישית אשר מצד המשפט אשר היא חזקה מאד ואמר כי אחר שנגזר עליו עונש העבדות שהוא שווי ממון ואינו מהמשפטים הגופיים אשר לא יסבלו הפשרה וחלוף הסובלים הוא ראוי ומחוייב שיקובל בו כפר ופדיון כ"ש כשיהיה הכפר והתמורה לתועלת האדון והנאתו ולזה אמר כי עבדך ערב וכו'. ועתה ישב נא וכו'. (טז) ירצה אחר שעבדך ערב את הנער מעם אביו ואני הייתי סבת בואו הנה מזולתו מכל אחי לי משפט הגאלה ולי נאה לישב תחתיו עבד לאדני. ומעתה אני מקבל עלי עול עבודתו והנער יעל עם אחיו. ואתה אדוני תתחייב לקבל אחר שלכל דבר אני יפה ממנו. (טז) וגם הוא דבר שיאות לי מאד כי מלבד היותי ערב בדבר אבחר בזה בלב שלם כי איך אעלה אל אבי לראות הרע והצער אשר ישיגוהו אשר לא אוכל להצילו מהם וטוב לי כי עונתי להיות עבד עולם מסבול הייתי כל יום עומד על דם אבי ואין מציל: והנה במאמר כי עבדך ערב הקדים הטעם למוטעם או הסבה למסובב וכמוהו רבים. ובאמת עוצם דבריו וחוזק טענותיו והפלגת התעצמותם עם הצלת אחיהם זה נכנסו באזניו ולא שבו ריקם כמו שסמך ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וכו'. הנה בפעם הראשונה כששמע דבריהם שאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו' ונכמרו רחמיו אליהם נאמר ויסב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית נאמר וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החרדה ויבך שמה. ואחרי כן נאמר וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם. (יז) לזה אמר הכתוב כי הפעם הזאת נתמלא עליהם רחמים יותר מהראשונות. וכבר היה צריך להסב מעליהם או להסתר מהם לבכות שם ולהתאפק ולשוב אליהם כפעם בפעם כי לא היה יכול לעשות כן ולהתאפק לסבת כל הנצבים עליו כי היו שם רבים מאנשי הבית ומבית פרעה והיו עוטרים אותו פנים ואחור ולא יכול להסב מהם וכל שכן לבא החדרה מבלי שירגישו בבכייתו ולזה מהר לקרוא הוציאו כל איש מעלי כדי שיהא לו פנאי לכך והוא לא עצר כח מפני רכות לבבו ורחמנותו על אחיו והוכרח לתת קולו בבכי ובגעיית קולו אמר אני יוסף העוד אבי חי. וזה שאמר הכתוב ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו יאמר כי במה שקרה הענין כן נעשה מאליו שלא היה איש בהודעו להם שכבר יצאו ואם שיציאתם היתה לכוונה אחרת. (יח) והכוונה באומרו תחלת דבריו העוד אבי חי כבר כתבנוה ראשונה: וזה כי לא נודע לו מחיי אביו עד עתה וגם עכשו ממה שהפליג יהודה בצער אשר מצא את אביו בקחתם מאתו את בנימן חרד חרדה גדולה ואמר העוד אבי חי כי ירא אנכי אותו שמא הגיעהו מהצער שיעור שימות בו ולא אזכה ראות פניו. (יט) ולזה סיים דבריו מהרו ועלו אל אבי וכו' ולא יכלו אחיו לענות אותו על ענין בריאותו דבר גדול או קטון כי נבהלו מפניו ולשונם בבושה נשתה: ויאמר יוסף אל אתיו גשו נא וכו'. צוה שיגשו אליו לאמר להם בחשאי אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה כי חרפה היא לכם. ועתה אל תעצבו וכו' לפי שהם בקשו להנצל מהשעבוד וההכנע אל אחיהם הקטן ולבטל חלומותיו ע"י מכירתו ושולחו כלה על אשר לא ידעו והשיאו אותם על זה עון אשמת יגון אביהם וגודל צערו ולסוף לא עלתה בידם (יח) לזה אמר להם אל תעצבו ביחס המעשה המגונה ההוא לעצמכם עד שתאמרו שאתם עשיתם אותו ולא ה' פעל מצד שהיה רע ואין רע יורד מאתו יתברך גם לא יחר בעיניכם על שלא עלה בידכם. ושני העניינים כללה מליצתו באומרו כי מכרתם אותי הנה. כי עצם המכירה הוא הרע. אמנם היותה הנה ולא במקום אחר היה סבה לשנהפכה עצתם כי למחיה שלחני אלהים לפניכם כי זה שנתים וכו'. ירצה באמת הפועל ההוא לא היה רע בהחלט אבל צורף עמו טוב גדול ראויי ליחסו ג"כ אליו יתעלה ואתם הייתם התחלת המעשה לתכלית אחד והוא גמר אותו לתכלית טוב גדול והוא להחיות הארצות האל מהרעב ההווה והעתיד: וישלחני אלהים לפניכם וכו'. ירצה ולא הטוב הכולל הזה נמשך מהמעשה כי גם המיוחד לכם לשום לכם שארית בארץ בענין הפרנסה ולהחיות לכם לעולם הבא לפליטה גדולה וזה במה שיתפרסם משלימות האמונה בזרעכם בצאתם ממצרים אשר אי אפשר כי אם בירידתכם שם: ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וכו'. (יח) ירצה ועתה שבאתם עד הנה בבחינת הטוב הגדול והנפלא המגיע לכם מזה אין ראוי לייחס לכם חלק מזה המעשה כלל על הדרך שאמרנו אבל המעשה כלו מתחלה ועד סוף כלו היה אלהי וה' הסגירני בידכם וצוריכם הוא מכרני הנה להשלים הטוב ההוא ואתם הייתם כלי מלאכתו לבד והוא אשר שמני לאב לפרעה ואדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים אשר כלם היו סבות עצמיות קרובות להגיע הטוב ההוא המכוון ממנו יתברך. ומכלל דבריו לפיוס אותם ולישב על לבם שפתרון חלומותיו וכל ממשלותיו היו על המצריים במצרים והמה היו אך למשל כמו שאמרו הם (בראשית ל״ז:ח׳) המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו לאחד הפירושים שפירשנו שם ועל דבריו אלה מהיות זה הפועל אלהי לגמרי סמכו אחיו באמרם אליו (שם נ') ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. ותשובתו אליהם כמשפט הראשון. ואתם חשבתם עלי רעה וכו'. ועתה אל תיראו כאשר יתבאר שם בעזרת השם עיין עליו: מהרו ועלו אל אבי וכו'. (יט) צוה שיאמרו אליו שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי מעתה אין גנאי לו לבא אצל בנו גם כי יש לאל ידו להושיבו בטוב הארץ לכלכלו שם כי א"א באופן אחר לכלכל אותם ואת טפם ובהמתם כל הזמן הכבד ההוא: והנה עיניכם רואות כו'. (כ) לפי שסימני המכירה שמסר להם על שהוא יוסף אחיהם לא היו נכרים לבנימין כי הנער לא ידע מאומה ואין ספק שהיה משתומם על המראה עד שישוה אליהם בהכרתו לזה אמר שאחר שדבר אליהם הדברים ההם אשר כלל כל השיעור ההוא מידיעתו והכרתי בענייני בית אביו בכללו ופרטי בניו ובני בניו ומקנה קניינו וכל אשר לו כבר יהיו עיני בנימין ועיני כלם שוות לדעת ולראות כי פיו המדבר אליהם. אמנם לדעת אנקלוס שתרגם ארי בלישנכון אנא ממלל עמכון ירצה ראו עתה כי אני אני הוא מבלי שתחושו שידעתי ענין המכירה ממקום אחר ורציתי להתעולל בכם עמה ומבלי שיסופק לבנימן אשר לא ידע בה כי פי המדבר אליכם בלשוניכם ולא הוצרכתי מתחלה לדבר עמכם על ידי מלין רק למעט הרגלי עמכם כי חששתי שמא תכירוני בהרבות ההבטה או בהרגל הדבור כמו שיחוייב בין האחים וזו היא אמתלה חזקה ושוה לכלם אשר הוא יוסף אחיהם. והיותר נכון בעיני שיהיה מאמר זה נקשר עם מה שלפניו וזה כי מפני שהוא לא הפליג בסדור דבריו לספר בכבודו ומעלתו ואת כל יקר תפארת גדולתו במצרים כמו שהיה ראוי להעיר רצון אביו למהר לרדת אליו רק אמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון וכו'. והוא כלל קצר בדרך ענוה שכבר יצדק מאמרו זה על היותו שם חכם או רופא קרוב למלכות אי משאר האומניות שהרבים צריכים להם לזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן עם שהוא אינו מכלל השליחות כי פי המדבר אליכם לאמר כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וכו' ושאין לאדם מדרך המוסר להפליג בכבוד במדבר בעדו אמנם אתם שראיתם אותו תבואו אחרי ותמלאו את דברי. והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם כלל ופרט ועם זה ומהרתם והורדתם את אבי הנה ולא יעמוד: ויפול על צוארי בנימין וכו'. וינשק לכל אחיו וכו'. הודיע הכתוב כי נודעת לי ממנו חבה יתיר' כנגד כלם או יותר כמו שעשה ג"כ בענין המנות ואפשר שעל הדרך הזה אמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין לפי הפירוש האחרון כי היה מחשיבו ומאהיבו כנגד כלם ואפילו בדבורו ואחרי כן דברו אחיו אתו שכבר הטיב לבם ועצרו כח לדבר אתו דברי שלום ורצוי אחים: והנה עם זה נשלם ענין נצוחם ויכוחם אשר עליו אמרו ז"ל והחכמה תעוז לחכם מעשר' שליטים אשר היו בעיר וגם אשר סבלו עמו כל הצער ההוא הראוי לסבול עם גרות הארץ לאנשים הטובים שאינם אזרחים עליה כמו שכתבנו ראשונ' ומעתה נמשך הספור לבואם לגרות מצרים אשר הוא הענין הכולל המחובר מכל אלו המעשים הפרטים: והקול נשמע וכו'. וייטב הדבר וכו'. ספר הכתוב בשבחו של יוסף כי היה גדול ואהוב מאד למלך ולכל שריו עד ששמחו ברוב אחיו ויעבר עליהם מה ממשא כובד עול מלך ושרים כי מבית האסורים יצא למלוך וייטב בעיניהם שתתפרסם מעלת בית אביו ומשפחתו כי רבה היא בעיניהם. ויאמר פרעה אל יוסף וכו'. ואתה צויתה זאת עשו וכו'. רצה פרעה שירגישו אחיו ובית אביו את האהבה אשר אהבו וכי הוא מוסיף להם יקר וגדולה כיד המלך על מה שיש בידו של יוסף לעשות (כא) ולזה אמר לו אמור אל אחיך שמעצמך ומהכח המסור לך עד עתה אתה מצוה אותם שיטענו את בעירם ויבואו ארצה כנען וישאו את אביהם ואת בתיהם ויבואו אליך ויאכלו את חלב הארץ כי עד כאן הגיע שיעור מה שבידך לעשות אמנם שעשה אתה צוית מפאת המלך וטעמו לומר להם עוד זאת עשו קחו לכם עגלות לטפכם שאינן יוצאות רק בדבר המלך עצמו עוד ונשאתם את אביכם ובאתם ועיניכם אל תחוס על כליכם והוא כי המלך לא יקפיד רק על הנשים והטף לבד כי יש לאל ידו לעשות לכם חיל ולהעשירכם עושר גדול והוא אומרו כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. ואל זה נאמר ויעשו כן בני ישראל. ויתן להם עגלות על פי פרעה, חוזר לשני העניינים: וגם צדה עשה להם לדרכם עד הגיעם אל אביהם: לכלם נתן לאיש חליפות שמלות. (כב) כי רצה שישנו לבושיהם לטוב כמו שעשה הוא כשיצא מן הבור כדי שישמח אביהם בהם ולבנימין שהיה נשאר שם נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות והוא כענין שנאמר ראשונ' ותרב משאת בנימין ממשאות כלם חמש ידות כמו שפירש הראיב"ע ז"ל ואם יהיה ממשאות כלם כמשמעו יחשוב השלש מאות כסף לשווי מחציתן ומכל מקום לא נודע למה כיוון אל זה המספר ביתרון. ולאביו שלת כזאת עשרה חמורים נושאים מנות יפות מכל טוב מצרים ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון נצורך בואם שם כדי שימהר הירידה לשם מבלי שיצטרכו להרגיז עצמם על צרכי הדרך כלל ויתעכבו בעבורו והוא אומר וישלח את אחיו וילכו ויאמר להם אל תרגזו בדרך (כב) כלומר בשביל צורך הדרך וזהו שיעור מה שראיתי לבאר בזה החלק: