עקידת יצחק · פרק כ״ח, ד׳

כמו שהאדם עם שהוא רשאי ללכת כאשר יתהלך בחלקי העולם כפי רצונו הנה אין לו יכולת ורשות לצאת מכללו כן עם היות שבחירת האדם הוא משוטטת בכל חלקי המעשים כאשר עם לבבו הנה היא אינה יכולה להטות המשפט האלהי הכולל מאשר גזרה חכמתו. ביאור זה כי כמו שיש לאדם מהלכים הכרחיים כאשר הוא הענין בביתו ושכונתו ואפשריים קרובים בארץ אשר סביבותיו ואחרים אפשריים רחוקים בהרי חשך ואיי הים וזולתם נמנעים בצאת מחוג הארץ ועלות השמימה כן על זה האופן יש מעשים ופעולות הכרחיים לאדם והם הצריכין לכדי חייו ואחרים אפשריים קרובים שיחשבם ויעשם על צד הטוב והנאות וזולתם רחוקים וזולתם קרוב לנמנעים או נמנעים ממש. אמנם היותר נמנעים מכולם הם שיוכל האדם למנוע מהגיע הרצון האלהי בכל הענינים הכוללים אשר גזרה חכמתו מציאותם בעולם אשר אליהם כיוון בתחלת הוייתו וכמו שאמר המשורר בפירוש (תהלים ל"ג) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. ה' הפיר עצת גוים כו'. עצת ה' לעולם תעמוד וכו'. ומכאן קצת טענה לבטל הבחירה מהאדם כי אחר שהענינים הכוללים הם הכרחיים והכוללים לא יגיעו כי אם על ידי החלקים לפי שאין בכלל אלא מה שבפרט הנה אם כן הכל הוא הכרחי וכבר חשבו רבים כן אצל הגזרות השמימיות שכבר בטלנו סברתם במה שעבר בבאר ששכל האדם הוא על הכל ושאין המזל כדאי להכריחו אדרבה המזל נמסר ביד השכל לתקן או לעות כמו שכתבנו על נכון בשער כ"ב. אמנם הספק הזה הוא רב ועצום ממנו לפי שהיכולת האלהי ורצונו הוא על כל השכלים וה' צבאות יעץ ומי יפר ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. כי הוא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל כמו שכתבנו בשער כ"ו. והרי היא טענה לכל אדם לומר מה אעשה וה' גזר. אלא שבטוב ההתבוננות אינה טענה שהרי הוא מבואר שהרצון האלהי בכמו אלה הענינים אינו מכריח הרצון האנושי החלקי בשום פנים וזה שאם האלהים דרך משל גזרה חכמתו להעשיר את פלוני הנה זה יתכן שיהיה בפנים מפנים שונים אם בחריצות זה האיש או על ידי ההזדמן שימצא מציאה או מטמון או על ידי מתנות גדולות או על ידי מיתות קרובים רבים ונכבדים וזולת אלו מהסבות קרובות או רחוקות הנה באמת כל אחת מהנה אינה הכרחית על זה האיש ולא על זולתו. וכבר יהיה לו ולהם רשות לעשות מה שירצו בכל אחת מהן ואם יבחנו להם להתרחק מכלם לא תחסר סבה זולתה ולא עוד אלא שההתרחק ההוא לפעמים יהיה הסבה להגעת הכוונה האלהית כמו שהיה הענין באחי יוסף וזולתם. היתכן שנאמר כי למה שהיתה הכוונה האלהית להעשיר את אברהם אבינו שהיו פרעה ואבימלך מוכרחים לקחת אשתו להטיב לו בעבורה וחוייבו המלכים ההם לעשות מלחמה ולנפול החמשה ביד הארבעה וזולת זה ממה שסייעו בהצלחתו. או אם הונח שחפץ הש"י בהתעשר א' מסוחרי הארץ שיהיו כל הנושאים ונותנין עמו מוכרחים במעשיהם. חלילה כי כוונתו יתברך בענין הכולל אינה מכרחת חלקי המעשה הפרטיים לאנשים אבל כל אחד הולך לתומו ועושה כפי חפצו ורצונו ואם יחדלו אלה מעשות לא ימנע מפני זה הגעת התכלית על יד אחרים. וכבר חשבו קצת הפילוסופים לומר כדבר הזה באיש אחד בעצמו וזה שאף על פי שתהיה לו לאדם תשוקה טבעית והכרחית מצד טבע מזלו ומולדו אל אחת המעלת הנה הוא לא ימנע מהקרא בחיריי עליה בעבור המעשים החלקיים המביאים אליה כלומר שאם התכלית ההוא בכלל הוא טבעי אליו הנה המעשים החלקיים אשר בהם יעשה התכלית הוא בחיריי עליהם לפי שעל הרוב אלה החלקים אינם מסוג התכלית ולא ממינו. והנה ארסטו חייב זה המשפט עצמו ברשע הכללי עם המעשים החלקיים המביאים אליו עד שסתר בזה מה שיאמרו שהאדם רצוני על הפועל הטוב ובלתי רצוני על הרע. ואולם עם היות ששם גזר ארסטו שהמוכרח בכלל מעשיו הוא מוכרח בפרטיותם אלא שהוא ביאר שם שהמזל אינו מכריח לאדם כלל לא במעשים הכוללים ולא בחלקיים כמו שכתבנו בשער הנזכר. הנה באמת אין לחלוק ולפקפק במה שאמרנו שהמשפט הכולל האלהי אינו מכריח מעשה האדם החלקיים כי הוא דבר אמת בלי ספק וכבר הורגל לומר על כיוצא בזה רצוני בבחינת המערכת שהדבר אפשרי מצד עצמו הכרחי מצד סבותיו והוא באמת מאמר בטל בעיני כי הדבר המוכרח מצד סבותיו מה אפשרות נשאר לו וכי סכלות הסבות יעשה אותו אפשרי ומוטב שיאמרו עליו שהוא ענין הכרחי מוסכל הסבות וכבר כתבנו זה אצל ארדה נא ואראה שער י"ט. אמנם הראוי שיאמר הנה בבחינת הרצון האלהי שהתכלית הכולל הוא הכרחי אמנם הדברים החלקיים המביאים אליו הם איפשריים כי כלם איפשר שיהיו על אופנים רבים בלתי משיג ההכרח לשום אחד מהם כלל כמו שאמרנו. וכ"ש כשנקח הדברים יותר כוללים כמו שהוא להצלחת עיר אחת או חרבנה שזה איפשר להיות בפנים רבי המספר מאד אשר לא יכריחו את יושבי העיר בכלל לשום אחת מהנה. וכל שכן שלא יגיע ההכרח לשום איש מאישיה ואין צריך לומר אם נקח זה הכללות על אומה אחת או אל כלל האומות בכלל אשר הסבות המגיעות תהיינה בלתי בעל תכלית שאי אפשר לשער שיגיע שום הכרח לשום עם מהם ולא לרצון איש ואיש כאיש שנתן לו המלכות כלו, למאסר כי אם הוא נמנע לצאת מכללו הרי הוא מתהלך בבחירתו בכל אשר ירצה לארכו ולרחבו. והנה זה הענין הנפלא הוא מה שנתבאר תכלית הביאור בתורה האלהית על ידי ספורים רבים ובייחוד מאלו אשר החלו מענינו של יוסף אשר נתבאר בהם שעם היות כל אחד מהפועלים אצלם עושה מה שרצה על ידי חפשיות בחירתו בכל המעשים החלקיים הנעשים שם הנה נקבץ מכלל מעשיהם ענין כלל גדול ונפלא כוונו האלהים בכל כוונותיו האלהיות והגיעו לקץ ימים ושנים רבות אשר לא ישימו אליו לב הפועלים אותם ואלו לא עשו אלה האנשים אלו המעשים החלקיים לא בעבור זה תמנע הגעת התכלית ההוא ע"י זולתם מהסבות כי הרבה פתחים ושלוחים לכל ענין מהענינים אין אונס. ומטעם זה ענוש יענש כל עושי רשעה שעם היות שיגיע הרעה לסובל אותה על פי רצונו יתברך מכל מקום ישלם לעושה הרעה כרעתו כי אם חפץ שיקבל זה החוטא זה הרע איננו חפץ בעושה אותו שיעשנו כמו שהיה הענין אצל פרעה שאף על פי שגזר על ישראל שיגלו בארץ לא להם (בראשית ט״ו:י״ג) לא גזר על פרעה שיעשה כך כי הרבה צדדים יש במה שיוכל זה להתקיים זולתו וכן בכל כיוצא בזה. ומטעם זה אין שום המלט להנשים האלה בני יעקב במה ששנאו את יוסף אחיהם ויקנאו בו ומכרוהו לישמעאלים כי עם שהאלהים עשה חפצו בהם ושתק והסכים לדבריהם ולא הראה בהם מ"מ לא היו מוכרחים במעשיהם אבל היו בחיריים לגמרי בלי שום ספק. ובמדרש (תנחומא פ' וישב) אמר רבי יהושע בן קרחה מאי דכתיב (תהלים ס"ו) לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה כו' אף כשאתה עושה נוראת לי אתה בא בעלילה עלי. משל למי שבקש לגרש את אשתו יצא וכתב לה גטה ונכנס ומבקש ליתנו לה אמר לה מזוג לי את הכוס מזגתו ונתנתו לו אמר לה הרי זה גטיך וצאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו וכי אתה היית יודע שאמזוג לך כוס פשור שכתבת את הגט מתחלה. כך א"ל אדם להקב"ה והלא בתורתך שקדמה לעולמך כתוב (במדבר י"ט) זאת התורה אדם כי ימות באוהל. והנה מלאך המות תחלה למעשה בראשית שנאמר (בראשית א׳:א׳-ב׳) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום זה מלאך המות שמחשיך פניהם של בריות ואתה תולה העלילה בי וכן במרגלים כו' (במדבר י"ד) וכן ביוסף איפשר שבשביל לשון של ארגמן שהוסיף לו אביו על שאר אחיו גזר הקב"ה הגלות על זרעו אלא בקש הקב"ה לקיים מה שאמר ליה לאברהם בין הבתרים (בראשית ט״ו:י״ג) ידוע תדע כי גר וכו' ותלה העלילה בהם הוי! נורא עלילה על בני אדם. הנה נתבאר במדרש היקר הזה ענין נפלא זה מנפלאות תמים דעים והוא כי אפילו המחשבות הנוראות הכוללות אשר גזרה חכמתו שיהיו בעולם על כל פנים דוגמת אלו הג' שהזכיר הנה הוא תלה אותם במעשה בני אדם כלומר שמעשיהם סבבו אותם עד שזה ממה שיביא לטעות ולומר שכשם שהענינים ההם היו הכרחיים כן סבותיהם היו מוכרחות כמשפט כל דבר הכרחי שאי איפשר לתלותו באיפשרי. והנה יהיה האדם אם כן מוכרח במעשיו. ולזה אמר האל יתברך בנעימות אזהרת: לכו וראו מפעלות אלהים כלומר שאו לבכם קדש ולא תטעו בזה כי זה היחס שהוא מיחס אלו הענינים אל פעולות האדם דרך עלילה בעלמא הוא שהמחשבות האלהיות ההן עכ"פ בוא יבאו ולא יסבו בלכתם מבלי שיוכרחו מחמתן האנשים בחלקי פרטי מעשיהם כלל כמו שהאשה ההיא לא הוכרחה למזוג בפושר או צונן מפאת מחשבת בעלה שכון לגרשה וענין מזיגתה בפושר היתה עלילה ממנו לבד שאם לא נזדמן כך לא תחסר סבה אחרת או הרבה וכלן היא אפשרי' עליהן כמו שאמרנו. והנה היה זה הענין מבואר ביותר מירידת יעקב ובניו מצרימה כי הנה היא היתה מחשבה קדומה מכוונת מאתו ית' מאז דבר אותה אל אברהם אבינו בין הבתרים אל כוונה שיבא זכרונה בתחלת ביאור פרשת ואלה שמות ב"ה. והנה לא הוכרחו השבטים בדבר ממה שעשו אצל יוסף אבל הכל עשו ברצון נפשם וחפשיות בחירתם וכפי מה שעלה מעצתם נכוין פרטי כל מעשיהם אל תכלית מה חשבוה לטוב בעיניהם כמו שיבא מבלי שיצורף להם שום אונס והכרח מפאת הענין הכולל כלל. ומה שאמר איפשר שבשביל לשון של ארגמן וכו' אין הכונה לומר שלא היתה זאת הסבה שהרי עינינו ראו שעל דבר זה נתגלגלו הדברים וירדו למצרים אלא שלא היו הם הכרחיים עליה וגם לא הספיקה אלמלא לא היה כן בחפץ האלהי. כן בכל א' מהג' ענינים שזכר. וכל זה מטוב ה' ורוב חסדיו שהוא יושב ומשמר מציאיות הדברים האלו הנוראים ההכרחים שיצאו אל המציאות על ידי הפעולות האנושיות הנאותות להם מבלי שיוכרחו הפעולות ההם לצאת מידי תנאי אנושותם והוא חפשיות הבחירה כמו שגדולה מזאת יש לנו לקבל אבל בתורת אמונה מוחלטת בידיעתו יתברך בדבר הפרטי העתיד להיות אם מכרחת אותו אם לאו כמו שהתחלנו ענינו בשער י"ט ויעדנו תשלומו לפרש יעתה כתבו לכם וכו' שער ק"ג בע"ה. ותקטן עוד זאת בעיניו וידבר אל בית עבדיו למרחוק כי מעתה גלה כוונתו העמוקה שהיא משוטטת ומפלשת במעשים האלה עד סוף כל הדורות וכאלו היה הספור הזה הוא השאור לכל העיסות אשר תעוגינה אחרי כן לעיני כל העמים גם אל העיסה הכוללת כל האומות אשר על פני האדמה לפי מה שנתאמת זה אצל חכמינו ז"ל (תנחומא פ' לך לך) באומרם כל מה שאירע לאבות סימן הוא לבנים ועינינו ראו ולא זר אמות המשפט הזה בכל מה שעבר עלינו עד הנה. וכמה השתדל הרמב"ן ז"ל מכלל ששת ימי בראשית לברר הענין הזה בכל ספורי האבות או רובם כי חשבו לסבה נכונה לזכירתם ולא יאות זולת זה לפי מעלת התורה האלהית. גם אנכי הנה ראיתי המשך זה הענין הכללי בכל מה שסופר בפרשה זו ממקרי יוסף ותלאותיו ממה שישפטהו הדעת על חלומותיו ועל דבריו מצערו ומכירתו על ידי אחיו והיותו בבית אדוניו ומעשהי עם אשתו ועם סריסי המלך חלומותיהם ופתרונם כי עם שהיו הספורים האלה מועילים מאד להודיע השגחה האלהית על עבדיו נאמניו מכל מקום כבר נמצאו בהם דברים רבים אשר מצד ייתורם מכריזים ואומרים למתבוננים בהם דרשונו וחיו. כי מה בצע בהזכיר שני חלומותיו אחר שענינם אחד או שיאמר וישלחהו מעמק חברון או שטעה בדרך וימצאהו איש וכו' ואם מצאם בשכם או בדותן וכי אמרו הנה בעל החלומות וכו' ועתה לכו וכו' וטענות ראובן ויהודה ומה היו הגמלים נושאים וכיוצא באלו הדברים אשר נתנו לעלות ולקצר וכמו שהוא הענין במעשה יהודה ותמר ודברי פשרותם ובירור ערבונם ויתר הדברים אשר לא יועיל זכרונם רק להמתיק שנת הקורא בהם חלילה לבא כל דברים אלה בלי כוונה גמורה כמו שחוייב לתורה האלהית אשר כל שמותיה קדש קדשים. ולזה אני אומר שכל העניינים האלו מתחלה ועד סוף דורכים מהלך הרמז והסימן לזכור ימות עולם וראשונות הנה באו עדותיהם נאמנו מאד על אמתת האחרונות אשר עליהם נקוה בלי ספק ואעבור עליה על הדרך הזה אך בשתתיחם האומה הכללית על שמו של יוסף כמה שאמר (תהילים פ׳:ב׳) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. אולי יחנן ה' אלהים צבאות שארית יוסף (עמוס ה׳:ט״ו), ולא נחלו על שבר יוסף (שם ו'), עדות ביהוסף שמו (תהלים פ"א). כי היה זה למה שנמשכו העשרת שבטים אחרי ירבעם שהיה מבניו. (מ"א י"ב). והנה בהמשך הספור הזה על הדרך שאמרנו ישמש על זה הענין כי על כן יאמר אלה תולדות יעקב יוסף כי אין בכלל רק מה שבפרט ויהיו אחיו במקום שנאתם וקנאתם ורודפם אותו מקום יתר האומות אשר שנאונו ורדפונו עד הנה וכמו שאמר (שיר השירים א׳:ו׳) בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים: