עקידת יצחק · פרק כ״ח, י״ט

ובמדרש (ב"ר פ' פ"ד) ויבא יוסף את דבתם רעה וכו' ר' מאיר אומר חשודין בניך על אבר מן החי. רבי יהודה אומר מזלזלין בני השפחות וקוראין אותם עבדים. רבי שמעון אומר תולין עיניהם בבנות הארץ. ולא אחד בהם שיאמר שיוסף העיד עליהם כך אלא שהיו חשודין על אלו הדברים כמו שאמרנו ולא ידעתי מאין לו לרש"י ז"ל מה שכתב כל רעה שהיה רואה וכו': וישראל אהב את יוסף וכו'. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם וכו'. הכתובים האלו מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסבת כל המעשה ההוא אשר עשו. וזה כי יעידו שאף על פי שהיו נוהג עמהם במדת נערות ומביא דבתם אל אביהם לא על זה שנאוהו כי ידעו שהיא מדת של נערות וכי יזקין יסור ממנה אבל כאשר ראו כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו (א) שהכוונה שלדעתם אינו אוהב מכלן אלא אותו לבד כי מ"ם מכל בניו כמ"ם מעשר מכל (בראשית י״ד:כ׳). הנה עלה על לבם כי הוא היה העקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה כי הוא הבן הבכור לאהובה ושאחיו כלם אצלו כבני הפלגשים וכבר חשבו שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק ולעשו עם יעקב וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וכו' (שם י"ז). ונתאמתה להם מחשבה זאת כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד וגזרו כי זאת היא סבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל (שם) שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו. והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו היתה שנאתם וקנאתם אותו מצוה או זכות מחוייבים על זה והיה להם להתנכל בכל יכלתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק כי הענין היתה להם אחד כמה שאמרו ז"ל (שם) זה נשטם וזה נשטם זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכו'. כי הסבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו. והנה עם זה נתן הטעם למה שהותר ביניהם קשר אהבת האחים וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום וכו'. והנה עם זה יהיה מאמר ולא יכלו דברו נשנום פירוש וישנאו אותו כלומר שהשנאה ההיא הראשונה לא היתה שנאה גמורה אלא שלא יכלו דברו באותו שלום המחוייב לאחוותם אבל עדין לא הופרה ביניהם אהבת עולם אשר עליה נאמר (ויקרא י״ט:י״ח) ואהבת לרעך כמוך: ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו (א) כשהוסיפו להתחזק במחשבתם זאת מזריזות שכלו ואופן מחשבותיו בחלומותיו אלו הוסיפו עוד השנאה ובטלו מדרגה שנייה מהאהבה. וכאשר אמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי והנה אנחנו וכו' בראותם אומן לבו וחוזק דבריו אלה לא נשאר אצלה שום ספק על מה שחשבוהו ממנו ואז הוסיפו לשנא אותו תכלית השנאה ומעתה לא נזכרה עוד שנאה בספור אבל נאמר ויקנאו בו אחיו וכו'. (י) והוא שנתנו את לבם להרע עמו בכל אשר יכלו להדיח מעליהם הרעה כי כל לשון קנאה הוא כאדם המתחרה לנקום נקמת דבר. וכבר קרה להם בזה מה שקרה לשאול עם דוד בראותו אותו מצליח בהריגת הפלשתי שנתיירא ממנו שימלוך תחתיו (ש"א י"ח): והנה אנחנו מאלמים וכו'. ראה בחלומו כי על ידי תבואה ישתחוו לו ואולם באומרו והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי נרמז מה שהיה כי בפעם הראשונה גם בשנית הם לא השתחוו לו כי לא הכירוהו אבל השתחוו לאלומתו ולצורך התבואה אשר הביאם שמה אבל אחר שהכירוהו כבר השתחוו לו כמו שנרמז בחלום השני שאמר משחחוים לי: המלוך תמלוך עלינו וכו'. למה שהתחזק עליהם באומרו שמעו נא החלום הזה וכו' כאלו הכריחם לשמוע בחוזק (ז) אמרו לו המלוך תמלוך עלינו כמו שאתה חושב מענין חלומך הנה זה יהיה לעתים רחוקים כי לא יתכן הכרת מלכות עד אשר נרבה ותמלוך ברוב עם אבל בין כך אם משול תמשול בנו בעצמנו שתכריחנו לשמוע הבלי חלומותך על כרחנו וזה טעם ויוסיפו עיד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו. ואיפשר שישאלו ממנו בדרך לעג אם יהיה פתרון החלום שמלך ימלוך עליהם ממש או אם יהיה המשל והדמיון בהם לרמוז על ממשלת אחרים ותהיה תשובתו להם דבר המוסיף רעה ולתרגום אנקלוס שאמר המלכו את מדמי לממלך עלנא כו'. יראה שיאשימוהו על דמיונותיו המשובשות והנסות שמביאות אותו לחלום כך כמו שאמרו (ברכות נ"ו.) הרהר וחזא: ויחלום עוד וכו'. בהשנות החלום נתבאר עקר הנדולה כמו שאמרנו (ו) ומשם ואילך ויקנאו בו אחיו: וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם וכו'. כיון שהותר להם להרע עמו או שחוייבו בכך כמו שאמרנו חשבו מחשבה בהמסר בידם במקום רחוק מאביו ויעשו בו כרצונם והיא מה שהלכו לרעות את צאן אביהם בשכם כדרך יום ביניהם כי ידעו שילך שם יוסף כמנהגו שהיה רועה את אחיו והוא מה שדקדקו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) מנקודות מלת את ואמרו לרעות את עצמן כי זאת עיקר כוונתם והוא מה שאמר הזקן הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם וכו'. (ח) שנרא' שנתחדש אז הענין ההוא שלא הורגל ביניהם אמנם לרצונו שלא יתעכב לשם רק שישוב ליומו או מחרתו להיות עמו זרזו שישיבהו דבר גם לוה אותו עד עמק חברון ושלחו בשלום: וימצאהו איש והנה תועה וכו' (ד) לא רצה האל יתעל' לדחות זה המעשה ולהרחיק תקלתו מעליהם אדרבא הזמינו לפניהם אם זה האיש כמדרשו (שם) או נתנו לעשות אם הוא כפשוטו להודיע לבני האדם גבורותיו יתברך בכל מה שכתבנו בעניינם אשר בשער והוא כי הענינים הכוללים אשר חשבם חכמת האל יתברך לא יסבו בשום פנים ואף כי ישתדלו האנשים לנגדם ולדחותם בכל יכולתם לא יוכלו שאפי' המעשים המנגדים וסייעו הגעתם וכמה שאמר (בראשית נ׳:כ׳) ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כאשר פירשנו. ולפי שהיה ענין התעיה שהיה יוצא מהדרך הסלולה לבקש אותם אחר ההרים כמשפט הרואים שאלו האיש מה תבקש כי דרך מבקש לו ומשם חשב יוסף שהאיש ההוא היה מכירו והשיב את אחי אנכי מבקש שמק"ו היה מכיר את אחיו הגדולים ממנו והמפורסמים במלאכתם ואמר הגידה נא לי איפה הם רועים כי לרוב מקניה' והתפשטות העדרים חשב שאי איפשר שלא יראה בבואו אצל שום הר או גבעה: נסעו מזה וכו'. אמר לו אחשוב שאותם שאתה מבקש כבר נסעו מזה הגבול כי שמעתי רועים אומרים נלכה דותינה ודאי הם אחיך אשר אתה מבקש. ולדעתי למה שתלה הנסיעה משם בהליכתן לשום מקום וכן לא יעשה וכל שכן בייחוד מקום מצויין והוא ידוע שכל מקום שיתנועעו אליו זולתו יהיה סבת הנסיעה מאשר הם שם. לזה אמרו חכמינו ז"ל (רש"י וכ' רא"מ מב"ר ולפנינו ליתא) הסיעו עצמן מן האחוה: כי שמעתי אומרים נלכה דותינה וכו'. כי הנה בזה נתלה המסובב בסבתו העצמית ומזה שהיה מלאך שאם לא כן מי הגיד לו סודותיהם. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם ואמר שכיון שהוא מלאך למה ידבר כמסתפק ואין טעם לדבריו כי ידבר דרך גבר בעלמא כי כן נראה לו וכמו ששאלו מה תבקש: ויראו אותו מרחוק וכו'. ויתנכלו אותו וכו' הנה כל האחים היו מסכימים לדעת אחד להשתדל בכל עוז לדחות מעליהם הרעה ההיא אשר חשבוה אמנם בענין ההשתדלות היה ביניהם חלוק דעות (ג) מהם היה דבר קשה בעיניהם להרגו מפני אביהם כי ישמע ויעש' רעה גדולה ומרה ולא ישקוט כל הימים מרדוף אחר בקשת ההורגים לקחת נקמתו מהם ויכריח אותם לזה קל וחומר ממה שעשו במעשה דינה. וקצתם היו מפקפקים ויראים לנפשם אולי הית' דעת עליון מסכמת עם דעת אביהם במה שחשבו ממנו ויתחייבו לשמים (ב) והיה רובם חושבים מחשבות ונכלים להמיתו באופן שיצאו מזה ומזה ודוגמת זה נאמר בירמיהו (י"ח) לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו. ירצה נחשוב מחשבות איך נוכל אליו מבלי שיבוקש דמו מידנו מפני היותו כהן ותורה יבקשו מפיהו ומבלי שיאבד עצה מחכם ודבר מנביא אם נצטרך אל שום דבר מאלו ממנו. ועתה הנכון בזה הוא שנלך ונכנו בלשון. ירצה נשים עליו דופי מצד לשונו ונאמר שהוא איש טמא שפתים מוציא דבה על האנשים ומדבר עליהם רעה ועם זה יתבזה בעיני ההמון ולא ישמעו אליו ואנחנו חשבנוהו להקשיב ממני מה שיישר בעינינו ומה שלא נרצה בו גם בעיניהם לא יאמן והוא מה שאמר (שם) הקשיבה ה' אלי ושמע לקול יריבי הישולם תחת טובה רעה כי כרו שיחה לנפשי זכר עמדי לפניך לדבר עליהם טובה. ירצה כחסדך זכר לי אתה שאין מדרכי לומר לך רע מהרשעים כמותם כ"ש מזולתם. וכן בכאן אחר התיעצם והתנכלם אליו מאלו הצדדים אמרו ועתה לכו ונהרגהו וכו'. אמר שיצאו מעצתם זו שלשה עניינים כל אחד מכוין אל השקפת תכליתו מאלו השלשה דברים שזכרנו. וזה כי למלט נפשם מאשר יזמו הסכימו בהריגתו ולצאת מידי אביהם אמרו ונשליכהו באחד הבורות וכו': כי זה מה שיכריחהו להתנחם ממנו ולהתייאש מהנקמה כי אחר שלא נמצא ממנו דבר רק הכתנת בידוע שלא הרגוהו לסטים שא"כ היו נוטלים הכתונת הפסים אשר עליו ועוזבים את הנבלה (ט) אלא חיה רעה באה ובלעתהו כמות שהוא רק הכתונת שנפלה מעליו בטרפה אותו ומעתה אין דורש ואין מבקש והנה בזה כוונו היטב כי כר עלה בלבו של אביו שנאמר ואומר אך ערף עורף ולא ראיתיו עד הנה. והנה לצאת מידי שמים אמרו ונרא' מה יהיו חלומותיו וכו'. ירצה וגם לפי דרכנו (י) נראה אם יש ממשות בחלומותיו אם לא כי אם מאת אלהים המה הנה אין מעצור לו להושיעו מידנו ומיד חזקים ממנו על ידי סבות וגלגולים מדעתנו ושלא מדעתנו וכדבר שנאמר (תהילים כ״ב:ט׳) גול אל ה' יפלטהו וכו'. והלא יתכן לו יתברך לעשות כן למנוע אותנו מבוא בדמים אחר שאין אנו מכוונין להכעיסו ואם אינו מושיע הנה אין בחלומותיו ממש ואהבת אבינו אתו ורצותו בו על השיעור ההוא הנה הוא חמס אלינו והוא גם הוא סבב על עצמו הרעה ודמו בראשו ואנחנו נקיים והנה בזה גם כן לא נטו מאד ממה שהיה וכבר דחה הרמב"ן ז"ל זה הפירוש מפני מאמר חכמינו ז"ל (ב"ר פ' פ"ד) רוח הקדש אומרת וכו'. אמנם לדעתי זה היה העקר ועל דא סלקי ונחתי ככל אשר יתיעצו מכאן ואילך למען אשר לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם: וישמע ראובן ויצילהו וכו'. כבר ביאר הכתוב כונת ראובן שהית' להצילו ולהשיבו אל אביו (י) ואולי היה בדעתו לדבר עמו על הענין ההוא כי הוא יסיר המשטמה והשנאה מביניהם אמנם הוכרח לדבר עמהם לפי דרכם ואמר אחר שרצונכם לראות מה יהיו חלומותיו אין לכם להכותו נפש בידים כי אם אתם בוחרים לשפוך דם נקי ליתנו עליכם מי ימנע אתכם מבוא בדמים הנה הוא באסונו ימות ואת דמו מידכם יבקש כהורגים במקדש כהן ונביא ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא ליתן כעפר חרב ההורג או לעשות שיש צואר הנהרג אמנם הראוי לכם לעשות כדי שתתנו מקום לשום הצלה אם תזדמן מאת השם יתברך שתשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר אשר אין בו מים לא אל הבורות ההמה אשר אמרתם שהם עמוקים מרפש וטיט הרבה מאד ויד אל תשלחו בו כי בזה תהי' ההצלה אע"פ שהיא רחוקה אינה נמנעת מצדו ומצדיכם: למען הציל אותו וכו'. (י) כתב רש"י ז"ל רוח הקדש אומר כן והכונה לו שדברי רוח הקדש נמשכין מתחלת הפסוק לסופו אמר להם ראובן אל תשפכו דם השלוכי אותו וכו'. למען הציל אותו כי אין בכתוב רק הדבר וסבתו שאם הי' הדברים הראשונים ספור המעש' היה לו לומר ואחרי כן למען הציל אותו וכו'. והוא מבואר אם יושם אליו לב. ואולי שרצה לדידי אידי ואידי שפיכות דמים הוא אבל אם על כל פנים לא תרצו להסתלק מוטב שתשליכו אותו אל הבור וכו'. והוא אשר אמר אחרי כן (בראשית מ״ב:כ״ב) הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם: וישאו עיניהם וכו'. (י) יאמר שמצד משאם הכירו מרחוק שהיו ישמעאלים דרך כללי שכן היה דרכם להוריד הסחור' ההיא למצרים ומצד זה הית' עצת יהוד' לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמנם כשהגיעו אליהם הוסיפו בם ידיע' מיוחדת שהיו מדינים שהית' משפחה מיוחדת או במקום מיוחד מהם והם ישמעאלים ומדינים. ולזה יצדקו הכתובים כלם ולא נצטרך לפשרת הרמב"ן ז"ל שהיו הסחורות מהמדינים והגמלים מהישמעאלים כי הוא דבר זר וגם שלא נתן ליכתב בספור: מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו (ג) אחר שהסיע אותם ראובן מההריגה בידים ויהודה לא ידע שכונתו להשיבו אל אביו יעצם לפי דרכם ואמר כיון שהשלכנו אותו במקום שימות בלי ספק מה בצע במה שנהרוג אותו על זה האופן וכסינו את דמו כלומר שנכסה את דמו שלא ישפך לעינינו סוף סוף אנו הורגים אותו בידים ולא יצאתם מידי שמים. אמנם אשר אראהו אני לכו ונמכרנו לישמעאלים וידינו אל תהי בו כלל כי אחינו בשרנו הוא. ואין לגלגל עליו המיתה בשום פנים. ומעתה אם מאת ה' היו חלומותיו הרבה ריוח והצלה לפניו והטוב בעיניו יעשה. ואם רוע יצרו הסיתו בנו כבר יתהפך דמיון ממשלתו ומלכותו לשפלות ועבדות עולם אשר הוא תכלית ההרחקה. וישמעו אחיו כי היתה עצה הגונה ויעברו אנשים וימכרו וכו'. וכבר עמדו על העצה הראשונה כענין אביהם כמו שאמר ויקחו את כתונת יוסף וישחטו וכו': וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו (י) לפי שהמוסכם מדעת כלם לתת לו שארית ופליטה מה. ויעבור והנה איננו חרד בפניהם חרדה גדולה שמא בפתע נאכל מחיות רעות ואולי שחשדם עליו. וישלחו את הכתונת וכו' ויכירה ויאמר וכו' יעיד כי כאשר חשבו כן נתדמה אליו וגזר כתונת בני זה מה שיחייב שחיה רעה אכלתהו וכו' כמו שאמרנו. (ט) ולזה נתייאש מהבקשה והחפוש אחריו כמו שרצו. הוא דכתיב ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ומים רבים דמאימתי מתאבלים על ההרוגים משנתייאשו מהם (שמחות פ"ב ה' י"א) ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וכו' למה שנתרחק זה המעשה ממה שיסדו דוד באומרו (שמואל ב י״ב:כ״ג) ועתה מת למה זה אני צם וכו' כמו שביארנוהו בשער הקודם לזה אמרו ז"ל (תנחומא ויגש) שלא היה מתאבל אלא על עצמו שהיתה קבלה בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו שירד לגיהנם. ועל זה אמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ומזה הענין וצורך מציאות כל השבטים יחד להיות בנין בית ישראל על מכונו ידובר בשער ל"א ב"ה: ויש שאמרו (ב"ר פ' פ"ד) שלא נגזרה גזירה שישתכח מהלב רק המת ממש. אבל לא על החי כסבור שהוא מת. (יא) והנכון בעיני גם כן כי מצד יראת שמים לא קבל התנחמות ממנו. כי ראה שבעונו מת בנו ואם יתאפק מצערו ויסירנו מלב יצטרך להוסיף לו מכה רבה על זאת כדרך שעושים למי שמכין אותו מכת מרדות ולא יוסר בא' שמכין אותו עוד. והוא מה שפירש הכתוב באומרו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה. ירצה כי מיאונו להתנחם היה לפי שרצה לרדת באבלות בנו זה שאולה ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות. וזה אינו קריאת תגר אבל היא כוונה רצויה ומדה שלמה והעושה בהפך זה הוא כפורע שטרו ואינו קורעו וכו'. וזה עצמו אמר איוב אם אמרי אשכחה שיחי אעזבה פני ואבליגה יגורתי כל עצבותי ידעתי כי לא תנקני (איוב ט'). והכוונה רצויה והפירוש מבואר: והמדנים מכרו אותו וכו'. יאמר שכבר נגמרה כוונתם במה שהורידוהו למצרים מקום מלא כשפים שאין עבד יוצא משם לעולם. אמנם שכבר היתה עליו שם יד ה' במה שבא אל יד פוטיפר סריס פרעה וכו' אשר היתה סבה ראשונה למלאת דבר ה' בחלומותיו אשר סיפר להם. אמנם לפי שעברו עליו ימים ולא שמעו ממנו דבר נתייאשו ממנו ולא היה עוד דעתם אליו. וגם כי באו אחר כך מצרים מפני הרעב לא זכרו ולא שתו לבם שחשבו שהישמעאלים מכרוהו או הוליכוהו לארץ רחוקה מאד וה' העלים מהם למען הקימו מזימות לבו להורידם לצורך הצירוף והזקוק להיות ראויין לעבוד את ה' בצאתם משם כמי שכתב בתורה האלהית בראש עשרת הדברים (שמות כ׳:ב׳) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכו' כי הוא היה המקום הראוי והנאות לכל האותות והמופתים אשר יעשו שם לפרסם שמו ית' בעולם. (ד) וזהו מה שכוונו ז"ל באומרם (תנחומא וישב) שכללו האל יתברך עמם בזה המעשה ושנכנס בחרמותם כביכול שאלמלא לא החרימו הם על הסוד היה לו יתברך להחרים לקיים עצתו הנפלאה עם היות שלא היה מהכרח שתעשה על ידם ועל האופן ההוא כמו שאמרנו והנה לזה שכונתם לשם שמים לא היו ראויין לעונש כלל אבל היה להם שכר טוב בעמלם. ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' (יב) אחר שהראה בספור הראשון זה השיעור מזה הענין הנפלא רצוני מהגיע הכוונות הכוללות ממפעלות אלהים עם שלוח הבחירה האנושית לגמרי סמך זה הספור השני אשר יתבאר זה ממנו ביאור יותר חזק ומבואר וזה שאין ספק שהיתה מחשבה כוללת אצלו יתברך להוציא מיהודה ותמר הזרע אשר יצליח לעשות מלוכה בישראל כי היא היתה הגונה לזה אם מצד עצמה ואם מצד היותה בתו של שם כמו שאמרו ז"ל (ב"ר פ' פ"ה). והנה בעת שרצה יהודה להפרד מאחיו כי לא יוכל לראות ברעה אשר ימצא את אביו בימי אבלו הניע לבו אותו לנטות עד איש עדולמי ושמו חירה וכבר נתחדשה בזה סיבה קרובה לקחת לו את תמר לאשה כי שם ביתה. (יב) אמנם נתרחק הענין לנטות יהודה אחר רצונו ביופי ובממון כמו שמשמע באומרו וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה כי ראה אותה יפה ובת איש מיוחס מסוחרי הארץ ולזה היה מה שהיה מהיות בניה רעים וחטאים לה' מכל מקום כבר חזרה מחשבת הש"י להקרב כשראה יהודה ליקח אשה לער בכורו ושמה תמר אמנם מחשבתו של ער ובחירתו הרעה התנגדה לזה אשר מנע ממנה פרי בטן בצד מהצדדים כמו שיובן מהענין עצמו וכמו שקיימו חכמינו ז"ל (יבמות ל"ד:) (יג) והנה בן נח המבטל פריה ורביה חייב מיתה שהרי היו מצווין על פריה ורביה ואזהרתם זו היא מיתתם ולזה וימיתהו ה' ועם היות שכבר נתרחקה בזה מחשבתו יתברך לא הקפיד ולא נשאו פנים וכבר חזרה המחשבה האלהית להקרב כשאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה וחזרה ונדחת לבחירת אונן הרעה גם הוא דכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו כו'. (ג) ואחשוב שענין שבושו היה שחשב שלא חלה מצות פריה ורביה על זקיקת יבמים כיון שהזרע אינו לעצמם אלא להקים שם לאחיו ושהוא אינו מצוה לפרות לזולתו ולזה שלא ימות גם הוא כאחיו שהשחית הזרע שהיה לו והנה טעה בזה. ועוד שכבר היה לו אשת אח שלא במקום מצוה וחייב מיתה מדינם שהיו מצווין על העריות. (יד) ומעתה נדחית מחשבה זו מדעת יהודה עד יגדל שלה ואין כונתו לשיהיו לו שלשה עשר שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא במה שחטאו אחיו וימות כהם וזאת היתה דחיה שאין לה גבול דסבר כיון שנדחית נדחית והרי היא השטאה בטענה. והנה שמות הבנים האלו הוכיחו על סופן. ער. כלומר כתבנו את האיש הזה ערירי גבר. אונן כי נפשו עליו תתאונן ותאבל. (יב) ושלה גם המקום אשר ילדתו אמו בו מסכימים למה שבו השלה וכזב יהודה אביו בתמר באומרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני והיה בכזיב כמו שאמרנו. ובמדרש (ב"ר פ' פ"ה) ער שהיער מן העולם. אונן שהביא אנינה לעולם. שלה פסקת. ואשר אמרנו הוא הנכון. והנה עם זה כבר היתה יושבת תמר שוממה בית אביה עד שנאמר וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה כו' ויוגד לתמר כו' ותסר בגדי אלמנותה כו' לפי שלא הבינה תמר ממה שאמר לה יהודה עד יגדל שלה בני רק הענין הראשון וראתה שכבר הגיע זמן ולא נשאו וחשבה שמא שכחה מלבו (טו) לזה הסכימה בדעתה להסיר בגדי אלמנותה מעליה ולהתכסות בצעיף נאה ולהתקשט ולהזדמן לו במקום קרוב לעירה שהוא על דרך תמנתה כדי להתראה לפניו ביום נחמתם ושמחתם אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם ומתוך מזמוטי השמחה יתננה לו לאשה. והנה זאת באמת היתה עצה טובה והגונה אלא שנמשכה באופן אחר שנאמר ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה לא שכסתה פניה לשם זנות כי כאשה צנועה ועצובת רוח באה לשם והנה היא כסתה פניה כמנהג הנשים הכשרות כסבורה שכשיבא שם יהודה או אתר מהבאים עמו יגשו אליה וישאלו אותה מי את או אנה תלכי ואז תשיב אמריה לו ויכירוה וימשך מה שעלה על לבה אמנם כסוי פניה זה היה סבה שלא הכירה וחשבה לזונה מצד מקומה ובלי שום שאלה וחקירה מיהר לומר אליה הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו היא והנה היא בשומעה את דבריו שנשתנה הענין אל מה שלא עלה על לבה ראשונה ולפי שכבר היה הדבר ההוא מותר בימיהם למצות ייבום בחרה בודאי של חמיה יותר מספק של בנו והשיבה לו דבר על פי דבריו ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכרתה וגם להמציא סימנים נזכרים ונעשים ביניהם להיות עדות בידה לעת הצורך והוא כי לכל זונות יתנו שכרה לאחר מעשה וזו שאלה קודם ולא עוד אלא שלא האמינה בו בשישלח הגדי בלא ערבון ועוד העזה פניה לקחת מאתו החותם והפתילים והמטה וכל זה ממה שיורה ספורו שלא היתה כונתה רק מצות הייבום ולהקים זרע מהאיש החשוב ההוא ולבנות ממנו בית מלכות בישראל וכמו שנאמר ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. וכבר דברנו בראשונה ברמזים הנוראים שהכניסה רוח הקדש תחת דברי פשרתה וכבר השתדל יהודה הערבון מיד האשה כדי שלא ימצאו כלי תשמישיו בידה מפני הגנאי וכשלא מצא אמר תקח לה פן נהיה לבוז מצד פרסום הבקשה ואם מצד אמות דברו כבר שלחתי הגדי הזה שהוא טוב ובידך שאתה איש חשוב ולא מצאתה ומה יש לי עוד: ויהי כמשלש חדשים וכו'. לפי שהיתה שומרת יבם היתה במיתה אצלם ואולי שהיה מנהגם להחמיר על האשה בשריפה והודיעו הדבר ליהודה אם אולי בא אליה הוא או שלה בנו כי לשניהם הותרה בזמנם ונפטרה מהמיתה. והוא אמר הוציאוה ותשרף (טז) כלומר אנחנו לא קיימנו בה מצות יבום לפיכך עשו מה שתרצו ולזה היא מוצאת וכו'. והראשונים (רמב"ן וישב) למדו מכאן שהיה יהודה שר ושופט בארץ. ואין צורך. אלא שכיון שאמר יהודה שלא היתה ידם בה היו מוציאים אותה לשריפה בדינם ורבותינו ז"ל אמרו כי היתה בתו של שם והיה כהן לאל עליון ודינה בשרפה כמו שאמר הכתוב את אביה היא מחללת באש תשרף. ואיפשר כי היה זה בדינם כמה שאמרו המושלים מי שאש התאוה להבתו מהר תעבירו באש וטהר: והיא שלחה אל חמיה מצד אחר שלא ידעו השופטים לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה וכו' הכר נא וכו' וכשהכיר הדבר והודה שהיה ממנו פטרו אותה מדינה כי לה הצדקה ולו בושת הפנים אם במה שכבר שאלו את פיה וכחשה ואם במה שנתפרסם שכיון בה לביאת הפקר כאחד הרקים. וזה שאמר צדקה ממנו (טז) ירצה אף על פי שצדקתי במעשה הזה כיון שנזדמנה לי אשתי אבל היא צדקה יותר שנתכונה לשם שמים וכמו שאמר רב חייא בר אשי אנא מיהא לאיסורא איכווני (קדושין פ"א.) ולזה נחשבה לו הודאה זו למצוה כמה שאמרו ז"ל בכמה מקומות (סוטה י':). והנה על צדקת האשה הזאת ויושר לבבה במעשה הזה שהיה ברגלה ממנו שמץ דבה אמרו הזקנים בשער בית דינו של יהודה כאשר לקח לו בועז את רות המואביה לאשה אחרי אשר באת אליו אל הגורן בעוד לילה ושכבה בחיק ואמרה (רות ג׳:ט׳) ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה כסבורים שיש לו עליה שום חשד של פריצות אמרו לו יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה וכו' ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה וכו' (שם ד'). ירצה לא תחשוב עליה שום דופי על זה כי מאת הש"י היתה זאת ויתן ה' אותה עם שהיא מעצמה באה אל ביתך לשכב בחיקך כרחל וכלאה אשר יצאו גם כן בצד מה מדרך י:צניעות לקיים זרע מהצדיק זאת אומרת (בראשית ל׳:א׳) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי וזאת אומרת (שם) אלי תבא כי שכר שכרתיך והיתה צדקתם עומדת לפניו יתברך עד שבנו שתיהן את בית ישראל ועוד יהיה ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה ע"י שישבה בפתח עינים על הדרך ומסרה עצמה לחמיה כסבור שהיתה זונה וכבר רוח הקדש העידה שממנו יתברך יצאו הדברים (מכות כ"ג:) שנאמר צדקה ממני. והנה הביאו דוגמתה אם במעשה ואם ביחס שכלן היו ראשונות לקרבתם תחת כנפי השכינה וכבר כתבנו זה בפירוש המגלה ההיא. ולא יסף עוד לדעתה לפי שיהיה עול אצל שלה בנו שמנעה ממנו ולקחה לעצמו: ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה (טו) גם זה נראה מהשגחת הש"י במעשה הזה שתתעבר בביאה ההיא משני בנים להקים שם לשני אנשיה המתים ואע"פ שזקיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זקיקת שני יבמים (יבמות ל"א:) אפשר דבמקום יבום האב וזמנו שאני. והעד המוכיח על זה מה שתחשוב התורה בכל מקום (במדבר כ"ו) בני יהודה ער ואונן ושלה ופרץ וזרח וימת ער ואונן בארץ כנען כי מה תועלת בזכרון המתים שכבר מתו זה כמה שנים מבלי שהיה בזכרונם שום טעם כבני אהרן שהיו נזכרים (שם) לפי שהגיע לכלל כהונה ולהודיע למה נתכהן אלעזר תחת אביו והוא כי מתו נדב ואביהו ובנים לא היו להם והפלא מה שכתב בפר' פנחס בני יהודה ער ואונן וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה למשפחותם לשלה משפחת השלני לפרץ וכו' הורה שעקר בני יהודה ותולדותיו היו ער ואונן והוא בסוד הייבום. ואולי שלסבה זו נתרוצצו הבנים בעת לדתה כי לכל אחד מן המתים היה דין קדימה אל הייבום בצד מה כי ער הבכור כבר זכה ראשונה אלא שנתרוקנה זכותו אחרי כן לאונן להיותו אחרון. ואצל בכירת יעקב כתבנו שמשם ואילך לא היתה בכורה בלי שום תגר. והנה קשרה המילדת השני על ידי זרח כסבורה שהיא נותנת סימן על הבכור כדי שלא יתערבו ואחר היה סימן לקטון: