עקידת יצחק · פרק כ״ז, ט׳

הרביעית כתב החכם בפ' י"א מהג' מהספר הנזכר הגבור לא יבעת באשר הוא אדם כי ירא מהדברים אשר הוא ראוי לירוא מהם ואשר יסבול להיות אדם זהו תכלית המעלה ויהיה ביראה פחות ויתר וכו'. עוד כתב שם ולכן הסובל הראוי ובעבור מה וירא בראוי ומתי הוא ראוי ובזה אמנה הוא מתאמץ הוא גבור כאשר כפי הראוי פועל וסובל הוא גבור. כי משלמות האדם להיותו אומד עצמו ומשער הדבר אשר הוא יכול להתקומם בו לפי מה שהוא ולבלתי הסתכן בנפשו בזמן ומקום שהסכנה קרובה מאד והנצחון הוא רחוק או נמנע וכי הירא לנפשו במקום הכרח סכנה הוא גבור ויתחייב להנזר מהמלחמה וכמ"ש בפ' י"ג וכאשר יהיה לו שלמות המעלה ויותר יהיה מאושר יהיה יותר נעצב אל המות כי הוא יודע כי הוא יותר ראוי לחיות ויותר יהיה משולל מן הטובות. אמנם זהו כבר נעצב אבל עכ"ז לא יחסר מהיות גבור אבל אולי יותיר יען כי יבחר בטוב אשר במלחמה קודם לשאר הטובות. הנה שיבאר שהאדם המעולה הוא ראוי לחוס על עצמו יותר מזולתו ושלא יבחר סכנת המות כי אם על דבר שטוב מותו מסבול אותו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ע"ד.) גילוי עריות עבודת אלילים שפיכות דמים יהרג ואל יעבור. ויבא ענין זה בשער פ"ג ב"ה. וכמה הפליגו חז"ל להזהר מן הסכנה כי אין הפרש בין המאבד עצמו לדעת ליכנס בדעתו בסכנה שאין ממנה המלט כי אם ע"י הנס. זכור תזכור את אשר עשה דוד אדוננו כשהלכו שלשת הגבורים לשאוב מים מבור בית לחם אשר בשער בהיות שם מצב פלשתים למלאת תאות דוד אשר כלתה נפשו אליהם ככתוב ולא אבא לשתותם ויסך אותם ליי' ויאמר חלילה לי ה' מעשותי זאת הדם האנשים ההולכים בנפשותם ולא אבה לשתותם וגו' (שמואל ב כ״ג:י״ז). הנה דמה המים ההם אל דם האנשים ההם כי דם יחשב למה שנסתכנו עליהם ודן אותם כדין דם האדם שפירש שהוא אסור והטעם כי נפש האדם היא פקדון אלהיו בידו כמ"ש הכתוב (איוב י׳:י״ב) ופקודתך שמרה רוחי ואין לנפקד להשיב פקודת אדוניו עד שיקחה ממנו כרצונו כמ"ש אליהו ז"ל קח נפשי וכו' (מלכים א י״ט:ד׳). ובעוד שלא יקחה חייב להשתדל בכל עוז בשמירתה שאם לא כן למה היה בורח אליהו מפני איזבל הלא היא תמלא רצונו בלי ספק. והוא פשט מ"ש איוב לאשתו כשאמרה לו ברד אלהים ומות שמפני שהיתה כוונתה שימסור נפשו למיתת ב"ד של מעלה או מטה בשיברך אלהים וכאשר ימיתוהו אז טוב לו אשר לא יראה עוד ברעתו. השיבה על שני הענינים על נכון כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל וכו' (איוב ב'). במה שהתרת לברך אלהים באמת היא נבלה עצומה איש כי יקלל אלהיו. גם מה שיעצת לגרום המיתה לעצמי כדי שלא לסבול אלו הייסורין הרעים היא עצה נבערה וכי את הטוב נקבל מאת האלהים ונרצה החיים לקבל ואת הרע לא נקבל אם ירצה שנקבלוהו ונשליך נפשנו מנגד כדי שלא למלאת רצונו חלילה כי חייבים אנחנו לשמור נפשנו בקרבנו לקבל הטוב והרע המגיע ממנו כל ימי חלדנו. האמנה כי בהקדמת פירוש איכה פירשנו בו כוונה אחרת עמוקה מזו. אבל זאת מה שיראה מפשוטו ואשר תאות לכונתנו. וכמה נעזר יוסף בן גוריון הכהן מזאת הסברא בהיותו במערה עם ארבעים הגבורים עם שרידי חרב הנשארים אתו מארבעים אלף שהיו ראשונה כשרצו לצאת ולהלחם עם מחנות הרומיים עד שהשיאם עצה לאמר שטוב שיהרגו הם את עצמם ושיטלו להם גורלות זוגים זוגים עד שנשאר הוא ובן זוגו באחרונה לא רצה לקבל המיתה כהם ויצא ונמסר לטיטוס ותכן דבריו וטענותיו הנכונות הלא המה כתובים שם בספרו בארוכה (יוסיפון ח' ששי). ודי בזה להרבות אשמה על אלו האנשים אשר אנחנו בעניינם שהשיא לבם אותם להשמיד להרוג ולאבד על לא חמס עשו עיר ואם היושבת בתוך עמים רבים ועצומים אוהביהם ובעלי בריתם שהיתה הסכנה מפורסמת מאד כמ"ש הזקן עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ונאספו עלי וכו'. וכבר היה נמשך זה הענין אלא מפני מה שנאמר ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב ויש חוטאים חומסי נפשם גדולים מזה: