עקידת יצחק · פרק כ״ו, ה׳

וישלח יעקב מלאכים לפי שהספק היותר עצום שבמעש' זה הספור הוא מה שהסתיר הש"י פניו מבית יעקב בעת צרתו אחר שיצא על פיו מבית חמיו כמו שזכרנו אמרו קצת הראשונים (ב"ר פ' ע"ה) דלא עביד קב"ה בלא דינא ובקשו ולא מצאו בידו רק בדבר זה השליחות כי אמרו שאין רוח המקום נוחה הימנו אם מצד שיש בזה צד קוטן אמונה ואם שהוא טעות בעסק הענין עצמו כי למה לו להחזיק באזני כלב לעורר למי שאינו נותן אל לבו ואמרו (שם) משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעיר ליה אמר ליה קום דבישא שכיחא הכא קם שרי מקפח ביה אמר ליה נער בישא אמר ליה דמיך היא ועוררתיה כך אמר הב"ה לדרכו היה הולך וכו'. נרא' שזה ראה ה' וירע בעיניו והסתיר פנים ממנו עד שיענש אם בגופו ואם בממונו אמנם לפי מה שכתבנו בדרוש אשר בשער וביררנו אמותו וטעמו מכמה ראיות אין למובטח בשום בטחון אלהים להעזב מכל מיני השתדלות ועוצם החריצות אשר יראה אותו השכל האנושי בשום צד כמו שלא יספיק להבטיח הגבור לזולתו שיעזרהו במלחמה ויצילהו לשיבא שמה ערום מכלי מלחמתו והוא מבואר גם הוא נגלה לכל בעל שכל כי הבלתי גלות מסוה הבושה מעל פני השונא הנסתר אשר בידו להרע לו הוא עצה נכונה כי על הסירו אמר לבן (בראשית ל״א:כ״ח) עתה הסכלת עשה כמו שביארנו שם בעדים אחרים נאמנים ולזה שליחותו אצלו לקדם בדברי שלום להראות שאינו שונא לו מתמול שלשום כמו שיראה מהסתר פניהם כל השנים שעברו ולהודיעו הסבה אשר בעבורה לא הקדים שלומותיו הנה היא עצה שלימ' מאד כי מעתה אם יעבור בארצו או סמוך לו לא ינתן חרב השנאה והסתר דרכו בידו לרדפו בו: