עקידת יצחק · פרק כ״ה, כ״ב

א אומרו ויעבד יעקב ברחל שבע שנים כי מלבד מה שכבר הותר מטעם העבודה איך אמר שהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה אדרבה שהתוחלת ממושכה למה שישתוקק האדם מאד הוא צער גדול ועמל מכאיב. וכבר נתבאר בחכמה הטבעית כי למה שהזמן הוא מקרה דבק בתנועה יחוייב שכל מי שירגיש יותר בתנועה ירגיש יותר בזמן ואין מי שירגיש יותר בתנועה כמי שסובל דברים מכאיבים. ולזה יאריך מאד הזמן בעיניהם מה שיהיה להם בהפך בנפול על ענינים מענגים. וכבר הסכימו על זה חז"ל (ש"ר פ' א') ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים (שמות ב') אמרו לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וכן ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא ט״ו:כ״ה) אמר ימים שנים רבים שלשה (תו"כ מצורע ס"פ ו'). ולפי שהיה לה ימי צער קורא אותם רבים (ש"ר שם). ואם כן כבר היה לו לומר ויהיו בעיניו כאלף שנים באהבתו אותה כמו שנראה מדבריו באומרו הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה: ב כי מאמר זה חצוף מאד כמו שהעידו עליו חכמים ז"ל (ב"ר פ' ע') במה שאמרו למי שנאמר בו ויהי בבקר והנה היא לאה וכו' ולמה רמיתני. גם איך יתכן שתהיה עמו כל הלילה ולא יכירנה בטביעות קולה או בשום דבר עד אור הבקר. גם מאמר לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה הוא סכלות גמורה והלא תנאי מבטל הלכה ומנהג: ג אם היו האמהות עקרות כי חפץ הש"י בתפלתן למה היו רחמי ה' אכזרי אצל רחל כי מה פשעה ומה חטאתה בשיאהבה אישה העל זאת לא יפקוד אותה כאחותה. ומה חרי האף הגדול אשר חרה ליעקב עליה בשאמרה הבה לי בנים: ד אומרה דנני אלהים כו' איזה דין דן אותה לזכות או לחובה שקראה על שמו את בן שפחתה. גם מאמר נפתולי אלהים נפתלתי הוא קשה הביאור וטעם קריאת השם גם הוא בעבורו: ה מה ראתה לאה כי עמדה מלדת לתת את שפחתה לאישה וכי חשוכת בנים היתה. ומה טעם קריאת שם בנה גד. ומה טעם המסורת שכתב בגד, ולמה יאשרוה הבנות על בן השני מפני שקנאה במעשיה להרבות בנים לשפחתה על פני אחותה והיא יושבת עקרה ושוממה. וקשה עוד מכל זה מה שקראה שם בנה הנולד לה אחרי כן יששכר על שם נתן אלהים שכרי כי נתתי שפחתי לאישי כאלו עשתה דבר של מצוה ומי בקש זאת מידה: ו מה טעם המעט קחתך את אישי ואם לא ישכב עמה בלילה ההוא תמתין עד לילה אחרת ולמה יעשו נשיו סחורה בו והוא יושב ושותק: ז באומרו הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו כי מה הזבול הזה אשר יזבלה. ועוד אומרו כי ילדתי לו ששה בנים וכן אמרה בלוי כי ילדתי לו שלשה וגם הזכיר הכתוב בן חמישי בן ששי ולא נזכר זה וזה בזולתם מהבנים: ח במה שהרכיבה רחל שם יוסף אחרי רכשי אסף אלהים את חרפתי יוסף ה' לי בן אחר. ומה טעם זאת החרפה: ט ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וכו' למה לא המתין עד שתושלם מטתו בבנימין ומה צורך היה לו לומר תנה את נשי ואת ילדי והלא הנשים נשיו והבנים בניו: י מאמר לבן אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' כי ודאי לא יפול מציאת חן על מה שכבר היה. ועוד כי אחר שהוא הודה שנחש ומצא שברכו ה' בגללו למה יחזור יעקב לומר אתה ידעת את עבודתי אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי כי מעט אשר היה לך לפניו יפרוץ לרוב ויברך ה' אותך לרגלי נראה שכל אלו הן דברי קשות וללא תועלת: יא כי אחר שאמר לו לבן נקבה שכרך עלי ואתנה מה ישיב אותו יעקב דבר ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי והלא השכר ההוא יהיה לביתו. ועוד מה אמר לו לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה ואם יעשה לו הדבר ההוא הרי נתן ונתן: יב באומרו וענתה בי צדקתי ביום מחר כו' שהרי גמר בגנות באומרו כל אשר איננו נקוד וטלוא בעזים וחום בכשבים גנוב הוא אתי ואפילו שלא ימצאו אותו רק נקוד וטלוא וחום מה עשה שתחשב לו לצדק: יג מענין תחבולת המקלות אשר פצל ושם בשקתות המים כי מי יעשה כדבר הזה להציל אליו כל המקנה כפי רצונו ואחר יאמר ויצל אלהים את מקנה אביכן ויתן לי ואם כה התנו ביניהם הנה יש להפלא על לבן איך לא ידע שיש כח התחבולות טבעיות לעשות כזה וכזה. ועוד אומר ואשא עיני וארא והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים כי ראיתי כו' והלא הכתוב מעיד את אשר הוא עושה מהתחבולות: יד אומרו והכשבים הפריד יעקב ויתן פני הצאן אל עקוד וכל חום בצאן לבן וישת לו כו' שאם הפריד את אשר לו מהוליכן לפני העדר הנה לפי פשט הכתוב ולדרך פרש"י והראב"ע ז"ל לא היה בכשבים עקוד כי לא היה שכרו מהם רק החום ואיך אמר ויתן פני הצאן אל עקוד גם לא נזכר למעלה שנולד שום חום ואיך יאמר עליהם כל חום. ואם על הכשבים הנקודים והטלואים אשר היו ללבן אמר כן למה הפרידן יעקב מוטב שיהיו בין העדר ויוליך את אשר לו לפניהם. ואם כדברי הרמב"ן ז"ל שהפריד הכשבים מהעדר כלו לתת פני הכשבים אל החום ופני העזים אל עקוד הנה היה לו לומר והכשבים הפריד יעקב ויתן פני העזים אל עקוד והכשבים אל כל חום. ועוד שהרי צריך לדחוק ולומר כי וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן כו' יאמר על החום והעקוד אשר זכר שהרי על הנפרדים שהזכיר ראשונה אי אפשר שהרי הצאן צאנו. וגם למה הפסיק בזה ספור ענין המקלות היה לו לאמר ראשונה והיה בעת יחם הצאן כו': טו במענה רחל ולאה העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו כו' הלא נכריות כו' כי כל העושר וכו' כי יש למצוא בדבריהם טעם שיהיה בו יראת שמים כי לא כנשים המצריות העבריות: טז אומרו ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כו'. וכי מי שלא הגיד מצפוני לבו לזולתו הוא גונב את לבבו וגם כי לא היה לומר רק כי הולך הוא שאם היה מגיד לא היה בורח וכן מה שאמר מה עשית ותגנוב את לבבי ותגנוב אותי: יז למה הזהיר הש"י ללבן מדבר אליו טוב כי ה' הוא הטוב ולא ימנע טוב וגם כי לא נזהר לבן במצותו שהרי דבר אתו רעות בתחלה ואחר כך דבר אתו טובות ודברי שלום: יח באומרו ולא נטשתני לנשק כו' עתה הסכלת עשו. שאם העביר דרך המוסר בזה הנה לא נפל בו סכלות ושבוש הדעת שיצדק עליו זה המאמר. רצוני עתה הסכלת עשו. וסכלות גדולה ממנה עד"ה הוא מה שאמר הוא ליעקב ואלהי אביכן אמש אמר אלי השמר לך כו' כי היה לו לטמון דבר בחבו כדי שלא ליפות כח יעקב כנגדו. ועוד שלא היה לו לומר יש לאל ידי שהרי הוסר כחו היה לו לומר היה לאל ידי וגם כי וא"ו ואלהי אביכן הוא במקום אלא והוא דחוק: יט איך נתפתה לבן אל מה שאמרה רחל אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך וכו'. לבלתי חוש ממנה ולבלתי חפש במקומה בדבר שכל כך החמיר עליו עם היות החשד אצלה יותר מזולתה ולמה לא נכנס באהלה תחלה: כ אריכות דברי יעקב בתוכחתו עם לבן וזכרון כל אשר עשה עמו ואופני עבודתו וזכרו הזמן שהיה עמו פעמים ושאר דקדוקים בדבריו: כא מאמר לבן הבנות בנותי והצאן צאני ולבנות מה אעשה כו'. והנה שכח מה יעשה בצאן. כב באומרו עד הגל הזה ועדה המצבה למה הוצרכו שניהם. ועוד כי מלבן ליעקב לא הונח לעד רק הגל ומיעקב ללבן הגל והמצבה. ושאר כפל דברים אשר יבואו בדברי לבן אמר הנה הגל הזה והנה המצבה אשר יריתי וכו'. ואחרי כן חזר עד הגל הזה ומדה המצבה וכו' וזולתם. וטעם ויפגעו בו מלאכי אלהים. אלו הן הספקות. ועתה נבוא אל הביאור: