עקידת יצחק · פרק כ״ה, י״ז

משל לבן מלכים המוטל כו'. גודל ההשתדלות ורוב החריצות בעסקים הוראה גדולה על טוב תכליתם ותועלתם וזה מבואר שהרפיון והחולשה בפעולות יורה על פחיתות התכלית או על חולשת דעת הפועל בהכרתו. ולזה העצל לא לבד מוחזק ברפיון הכח וכובד התנועות אבל בחולשת הדעת ומיעוטו, אמר החכם (משלי ו׳:ו׳-ז׳) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין וכו'. ירצה שעם שאין לה קצין שוטר ומושל שיישיר אותה או שייסרנה כאשר תטעה פעולותיה הנה היא מעצמה מתישרת להכין טרפה בעתו וכ"ש למי שיש לו דעת שיש לו לתת לב על זה ודי לו בזיון שילמד דעת מבריה קטנה כזו. ובמקום אחר אמר אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש (שם י'). ירצה שהבעל שכל בעוד זמן הקיץ שהוא הזמן שבו מתבשלת התבואה בשדות כבר הוא משתדל לאגור ממנה די ספקו אע"פ שעדין לא בא עת הקציר. אמנם העצל המביש כבר בא הקציר שהכל מכניסין תבואתם בבתיהם והוא נרדם הדעת וההשתדלות. ולהיות ממדת הפתי הסכל שלא להרגיש בפתיותו אמר חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם וזה כי הוא מבקש טעמים רבים להשיב לכל התופשים עליו איש בטעמו וכמ"ש אמר עצל שחל בדרך כו' (שם כ"ו). וזה הענין אשר אמרנו יצדק מאד במלאכת הנפש כי בענינים הגופניים הזמניים כבר הופלג החריצות על כל בני אדם גם בני איש ויותר מדאי. אמנם בטוב המוסכל והנסתר מנגד עיניהם הנה באמת לחולשת האמונה בו רבה העצלה והרפיון במלאכתו כמו שכתבנו בתחלת שער ו'. ולהיות האמת כמו שהונח שם החכם העצלה עד ממהר לענות על קוטן האמונה המסותרת בלב האנשים כמו המודה במקצת בתוך דבריו. וזה שהמתלונן תמיד על הפעולות האלהיות ומתרעם על סדר הנהגתו ית' כאלו האומרים למה עשה את האדם מטפה סרוחה ומנדות האשה ע"ד שאמר איוב אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז (איוב י״ד:א׳). ולמה עשאו פחות מהגרמים השמימיים ולא עוד אלא שמסרו תחתיהם ע"ד שנאמר כי אראה שמיך וכו' מה אנוש כו' (תהילים ח׳:ד׳). או למה מסר מזונותיו בקושי וכ"ש שלמותו הראשון שהוא קשה מאד ההשגה. טוב ממנו הב"ח הנולד בשלמיותו וכ"ש שאר המקרים ולאנשים אשר אלה להם למה ישאלם במשפט כמו שאמר איוב שם אדם ילוד אשה כו' ואלה צפנת בלבבך ואותי תביא במשפט עמך והגדולה מכלן מהמיתה כי בה יורו כי כמות זה כן מות זה. ועל כולן הודה המשורר לאל יתברך שהם על צד היותר טוב שאיפשר כפי מה שאמרנו ז"ל (ברכות י'.) כנגד דוד אביו אמרו שדר בה' עולמות ואמר שירה ששם שבח והודה על חמשה מיני תרעומת אלו שזכרנו שבמעט עיון יוכל המעיין ליחסם אליהם עם שכבר בררנום בצד אחר קרוב לזה בדבור הנפש סוף שער ו'. כי הנה האיש השלם נותן זמירות תמיד לאלהיו על כל הטובה אשר קבל אמנם הבלתי מאמין בלבו בהתלוננו בהם ובזוכרו אותם הנה הוא נותן תפלה לאלהים וכמתלהלה יורה זקים לומר שבטלה ההשגחה אלא שהוא ירא לאמר בפירוש יכמו שאמר אמר נבל בלבו אין אלהים (תהילים י״ד:א׳) וכן הוא עצמו ענין ביטול הפעולות כי כמוהו יורה בשב ואל תעשה שהוא אינו מקוה שכר טוב לפעולתו והוא מה שאמר בשני כתובים סמוכים דברי נרגן כמתלהמים והם ירדו חדרי בטן גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי כ״ו:כ״ב) והענין מבואר. אמנם השלמים אנשי אמונה הם מצדיקין דין שמים תמיד גם משתדלים בכל עוז להגיע אל טוב תכליתם עד שיוכר ברוב חריצותם טוב תוחלתם. והוא מה שאמר המשורר (תהילים ל״ג:כ״ב) יהי חסדך ה' עלינו וכו' התפלל שיהא חסדו עלינו באותו אופן ושיעור שתורה עליו תוחלתנו אליו וזה כי המקוה ומיחל לדבר מהזמן רב וסובל בתוחלתו שיעור גדול מהרע והצער וגם תמצאן אותו צרות רבות ורעות והוא תמיד מיחל הנה כבר יראה ממנו שהדבר ההוא המקווה גדול הערך מאד מאד. כמו שהוא הענין בטוב הכללי המקווה ממנו זה כמה אשר סבלנו עליו כל תלאות הגליות והשמדות אשר סבלנו גם אנחנו גם אבותינו וכמו שהוא ראוי ומחוייב לכל איש ממנו בבחינת הטוב הנפשיי ועוצם תועלתו. וכל זה מה שיורה על הפכו העצל המתרפה במלאכתו כמו שאמרנו: