עקידת יצחק · פרק כ׳, ח׳

ובמדרש (ש"ר פ"א) למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות. וזה כי נרא' אליה בכח נביאותה מבלי מונע שהזרע שאחר המילה הוא העקר. אמנם אברהם אהבת בנו הית' מעכבת דבר מה: וגם את בן האמה וכו'. כמו שנתבאר בפרשת מילה: וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וכו'. לומר שנשמר במה שאמרה שרה כמו שצוהו הש"י. ולזה לא נתן להם כסף וזהב ולא שום דבר רק ההכרחי ליומם עד שהיה מה שהיה מעיפותו ונתיאשה ממנו עד שהשליכתו: ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך וישמע אלהים את קול הנער. כמו קול דמי אחיך צועקים. והוא ששמע את צער הנער ורוב דחקו. (טו) ולזה אמר המלאך מה לך הגר אל תיראי וכו'. ירצה למה תבכי ולמה תרימי קולך שמע אלהים את קלו הנער ואם אינו מרים קולו רק באשר הוא שם יושב בדוחק בצער אלא קומי שאי את הנער והחזיקי בו כלומר אל תתיאש ממנו כי לגוי גדול אשימנו. וכבר סופר בזה בשבחה של הגר אשר נזקק לה המלאך והדבור כמו שהיה לה בראשונ' להורות כי עקר פסול זרעה הוא מפני שנזרע בערלה כמו שאמרנו שם וגם נזכר כי היה אלהים עם זה הילד: ויגדל וישב במדבר ויהי רובה קשת. להגיד מעשהו ומלאכתו אשר היה בה מתפרנס אחרי צאתו מבית אביו אשר שלחו בלא כלום: ויהי בעת ההיא וכו' אלהים עמך. יגיד כי היה מוחזק בעיניהם כי יד ה' הית' עמו מג' ענינים גדולים שתפול עליהם מלת כל כמו שכתוב בחכמה הטבעית האחד נצחון המלכים. והשני הצלת אשתו משני מלכים בכבוד ותועלת. והג' היות להם זרע לעת זקנתם להמשך שמם וזרעם. ונזה בא לבקש מאתו על שלומם ושלום זרעם וארצם עמו כי ידעו כי אלהים עמו בכל מעשיו: ויאמר אנכי אשבע. הכוונה כשירא' שהוא ראוי לישבע אמנם נאמר והוכיח אברהם וכו' כי לפי שראה שעבדיו גזלו מאתו את הבאר ההוא והוא לא מיחה בידם חשב שמא הוא היה במעל וחליל' לו להיות בעל ברית למלך מקשיב על דבר שקר ולאויבי השם יאהב ובחן אותו בנסיון התוכחה לראות היהי' מכלל אל תוכח לץ פן ישנאך אי מכלל הוכח לחכם וכו' (משלי ט׳:ח׳). והנה הוא קבל התוכח' והשיב אליו כהוגן. וזה שהמשפט יעשה לכל א' מג' בחינות, אם ליסד העול העושה אותו. ואם לנקמת הנחבל ופיוסו ואם מחיב השופט למלאת את ידיו. והנה הוא התנצל מצד שלשתן. על הראשונ' אמר לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה שאעש' בו משפט. ועל השנית אמר וגם אתה לא הגדת לי שאשתדל לנקום אותך או לפייסך. ועל השלישית אמר וגם אנכי לא שמעתי עד עתה שאצא ידי חובתי. והנה כששמע אברהם תשובה נכונה להתנצלותו וגם שנשמע מכללה שיהי' לו אשר לי ויעשה לו כרצונו ויקח אברהם צאן ובקר וכו' ויצב אברהם וכו' לפי שהיה בלבו לנטוע שם אשל אצל הבאר ההיא לקרוא שם בשם ה' כמו שיבא. כדי לסלק כל עורר וטוען מעל הבנין ההוא שעקרו הוא באר המים רצה הנדיב לעשות בחכמה סימן נכר שהבאר הוא שלו ושיודע בו לעיני הכל שעבדיו חפרו אותו ושלא קבלו כמות שהוא כי אז יוכלו לחזור ולעורר עליו. ועשה זה במה שיחד ז' כבשות לתת לו בחלופו שהוא קרוב למחיר השדה אשר נחצב בו כאלו הי' הבור חצוב שהי' מחירו גדול יתר מאד. והנה לפי שאין מן המוסר לשאת לתת עם מלך עם הארץ בדבר מועט כזה נתן לו צאן ובקר הרבה כיד המלך רק הציב ז' כבשות הצאן לבדהן כדי שיורגש הדבר אשר הוא חפץ (טז) ולזה שאל אבימלך מה הנה ז' כבשות וכו' ויאמר בעבור תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת ושלא לקחתי ממך רק מקומה בקרקע כי מעתה יסולק כל מערער כי בידוע שהכורה בור ברשות הרבים יזכה במים. על כן קרא למקום באר שבע לפי שכבר הי' לו לאברהם שם הבאר ההיא אשר ראוי שתקרא בעצם וראשונה באר שבע לפי שקנה אותה בז' כבשות (טז) קרא המקום כלי בשם המיוחד לבאר כדי שיזכרו שני הענינים בשם ההוא ויהיה זה סימן להסכמת שניהם בדבר מה ומה הוא הדבר כי שם נשבעו שניהם. והנה בזה כבר באו אלו המעולים במדה השנית בענין חליפין שני שלך ושלך שלי על אופן נאות שתשוה אל תורת הנדיבות כמ"ש. והנה אחר שנתקיים לו קנין הבאר ההוא על זה האופן אמר ויטע אשל בבאר שבע: