עקידת יצחק · פרק י״ח, ט׳

ובמדרש עוד, אברהם יושב על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה (ב"ר פ' מ"ח). וזה כי בתקון הראשון של מילה ובתקון אחרון של תורה יהיו נצולין מדינו של גיהנם בלי ספק כמו שחוייבה הירידה לשם לכל הגויים אשר לא טהרו לא בשמיעה ולא בדבור ולא בהשכל כי לגלות חרפתם בזה א"ר אלעזר בן עזריה באותו מאמר שזכרנו בתחלה (נדרים ל"א:) מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים והוא פחיתות הכח הדברי הנמצא בכללו ואומר והיה הפלשתי הערל הזה כו', והוא פחיתות הכח השכלי כי אם שלא היה חסר בדבור היה חסר מהשכיל והבנה אל האל ית' כי על כן בא לחרף מערכותיו ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים והוא פחיתות הסירוב והמיאון לשמוע לקול מורי מוסר ודעת. כי הוא המיוחד לבנות עכו"ם לפי האמת. ומזה הטעם היתה הערלה מום גדול בגוף האדם אשר בעודה בו אי אפשר להגיע אל שלימותיו המיוחדות שלא תשרה עליו שכינה בשלמות כמו שאמרנו כי כמו שהמרגלית תפעל כל פעולותיה כשישמר בה התנאים הראוים למקום מושבה אשר לכסף לכסף ואשר לזהב לזהב כן הנפש הזכה תמנע מפעולותיה והיא לא תצלח רק בהיות מושבה אל מבחר הגופים הנעשים בחכמה בתבונה ובדעת כי על כן אמרו שנמלך הקב"ה בפמליא שלו על כל אבר ואבר (ב"ר פ' ייב) שנאמר הוא עשך ויכוננך (דברים ל״ב:ו׳). ומאמר שאם יסתם אחד מהם. או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים (ברכות ס':) יוכיח על זה שזהו תואר המלאכה הדקה הנעשית מעוצם החכמה שעמידתה תלויה בכל חלקיה וכמו שאמר ראשונה (שם) אשר יצר את האדם בחכמה שאם יחסר ואם יגרע כמלוא נימא יחסר מכוונתה ויתבטל התכלית. ומטעם זה נפסל הבעל מום מכהן ליי' כי המום ההוא אשר בגופו יפגום הנפש ואין ראוי להיות אמצעי להשפיע הטוב העניון על האומה הנבחרת אמנם מקדש הקדשים ומן הקדשים יאכל כי לא נדחה לסבת עון אשר חטא ולא היתה בו התחלת פחיתותו כמו שיבא במקומו. והנה באמת הערלה הבשריית היא חרפה וגנאי ומום באדם ופוסלת בכהונה כאחד האברים השרועים והרי היא בכל אדם כזולתה מהמותרות המוטלות עליו לתקן עצמו מהם כמעי הטבור וגדול השער והצפרנים שיש בהם מהזוהמא והלכלוך מה שנודע וזה הדבר ביארו על השלמות רבי עקיבא האלהי (תנחומא פ' תזריע). שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של בשר ודם או של הקב"ה אמר לו של בשר ודם אמר לו השמים והארץ אתה יכול לעשות אמר לו ר' עקיבא לא תאמר בדבר שהוא למעלה ואין הבריות שולטות עליו אלא בדברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו למה אתם מוהלים אמר לו אני הייתי יודע כי על דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך שמעשה בשר ודם נאים הביא לו גלוסקאות ושבולים אמר לו אלה מעשה הקב"ה ואלה מעשה בשר ודם מי מאלו יותר נאים. אמר ליה הואיל והוא חפץ במילה למה לא נולד הוולד כשהוא מהול ממעי אמו אמר ליה ר' עקיבא למה שוררו יוצא לו תחתיו ואמו חותכתו ועוד שלא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרפן בהם שנאמר כל אמרת אלוה צרופה כו' (משלי ל׳:ה׳). ראה כי תשובתו הראשונה היא עצמה מה שאמרנו מהיות הערלה עצמה כטבור או איזה דבר שרוע הנולד ממותרי החמר שהוא גנאי באדם והוטל עליו לסלקו להסיר חרפתו ממנו וכמו שאמרו השלמים עליה כי חרפה היא לנו (בראשית ל״ד:י״ד). ובזה נדחה לגמרי מה שכתב הרב המורה פרק מ"ט חלק ג' זה לשונו. וכבר תשבו שזאת המילה היא השלמת חסרון היצירה ומצא כל חולק מקום לחלוק ולומר איך יהיו הדברים הטבעיים חסרים על שיצטרכו להשלמה מחון עם מה שיתבאר מתועלת העור ההוא לאבר ההוא ולא נתנה מצוה זו להשלים חסרון היצירה רק להשלים חסרון המדות ע"כ. הנה באמת במ"ש שיש בה תועלת המדות הישרות הוא מבואר מכל מה שאמרנו כי בהסיר חרפת הערלה מעליו יתוקנו המדות כלם והוא מה שרצהו ר' עקיבא בתשובה שנית שאמר ועוד לא נתן הקב"ה כו' ירצה להיותה מום חוייבה הסרתה עכ"פ ובמה שאמרת שישלימהו הטבע תדע כי מדרך הטבע הוא בכך ועוד שאם נולד מהול לא ימשך החועלת המגיע בהסרת' אחר שנולד בהחליש האבר ההוא ולזה חויב שיהי' מעשהו בידי אדם כשאר המצות אשר נתנו לצרף בהם הבריות. אמנם במ"ש שלא נתנה מילה להשלים היציר' אנחנו נשמע לדברי רבי עקיבא דאמר מלתא בטעמא ולדברי ר' אליעזר בן עזריה שאמר מאוסה ערלה שלא אמר שהיא רעה לבד אלא שהיא מאוסה עד שתלוי גנאי הרשעים בה כהתלות נתלות ביתר המומים עד שיהי' שוה אימר הפלשתי הערל הזה לאומר הפלשתי המאוס וכדומה. והנה אל הקישוט והנוי המגיע בהסרתה א"ר מאיר גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם כי אם עליה שנאמר התהלך לפני והיה תמים (נדרים ל"א:) והוא מבואר כי התמים הפך הבעל מום כי בהיותו בעל מום לא היה כח בנפש לפעול פעולותיה בשלמות מצד פיסול מקום מושבה כמו שהיכחנו אמנם מכאן ואילך יזדכך הכח הנפשיי לעלות אל מעלת הנבוא' הגמור' כמו שיבא: