אם התחלת מציאות האדם וסוף שלמותו מיד הש"י המה ואי אפשר להגיע זולתו מה יעשה אדם לו לטובתו. ואולם היות התחלתו מאתו ית' הנה הוא מבואר מעצמו מהתחלת הויתו אם בפרטו ואם בכללו. אמנם היות שלמותו האחרון נמנע זולתו הוא מה שנתבאר מטבע השלמות עצמו כי הוא דבר אלהי בלתי אפשרי להגיע בהשתדלותו אם מצד גדול מהותו ואם מצד רוחב גבולו, וזה כי מלבד מה שישיגוהו בדרכו פגעים רעים מבקשת הצרכים ההכרחיים ורוע הבחירה על המותרים הנה ידביקוהו המון המונעים והמעיקים העצומים מקוצר המשיג ולאות כחותיו בכל מופתיו תולדותיו לבית אבותיו מהגיע אל האמת אם מצד העצלה ואם מצד ההשתבשות כמו שכתבנו בשער ט'. ורוב מה שישיגהו מהטעות והאונאה במה שיחשוב שישיג האמת בעיונו בדברים האלהיים. ואינו. לפי שאין אל השכל העיוני משפט בהם כלל כמו שהוא הענין בידיעת האל ית' וההשגחה ובאמתת השכר והעונש אשר בהם תתלה ההצלחה הנפשית כמו שכתבנו בשער שביעי אשר בכל זה והנמשך אליו ישאר האדם נעור ורק מהגיע אל אמתתם אם לא בשיערה עליו ממרום שפע שבע רצין להיישירו ולהקריבו אליו בתורת נדבה ומתנה וזה התורה:
עקידת יצחק · פרק ט״ז, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Akeidat Yitzchak, Pressburg 1849
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך עקידת יצחק, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.