עקידת יצחק · פרק י״ד, י״ז

וירח יי' את ריח הניחח וכו'. עתה אתה המעיין ברוך יי' תראה נפלאות בקיום כל מה שכתבנו עד הנה מענין בריאת האדם ותדע ותשכיל כי בכל מה שסיפר עד הנה לא השיב ידו מספר ממלאכת יצירתו והוא מעיד שלא שלמה ולא עלתה בידו עד הנה. וזה כי בהביא המבול על העולם לעיני אלו האנשים הרואים נתקן ונגמר טבע המין האנושי ויצא מההפסד השלוח שהיה בו מתחלה משני פנים זולת מה שכתבנוהו בשער הקודם מטבע הנערות. האחד מצד הרושם החזק והנפלא הנשאר בזכרון האנשים מהפורענות הקשה והנורא אשר עשתה יד הבורא למכעיסיו אשר בו הוקבעה יראה והכנעה והרתעה טבעית בהם ובתולדותיהם לדורי דורות לדעת כי כל האיש ההולך בשרירות לבו השמידו ה' מפניו. והשני מצד היות הדורות והמשפחות מכאן ולהבא מסתעפות מג' ראשים אלו השוים במראה הגדול ההוא אשר מטבעם שימצא ביניהם תמיד ההתחלפות והעדר ההסכמה על ענין אחד אם טוב ואם רע ולזה יהיה מהנמנע שיתיחדו כלם להיות על השיעור ההוא מהרוע שהיו עליו בני האדם כי אב אחד היה לכלם ושרש פורה ראש אחת להם. (א) והנה באמת התקון הזה המוטבע בהם מצורף אל הקודם הוא הריח ניחח אשר בא לפניו ית' ובעבורו אמר אל לבו לא אוסיף לקללם כי גלוי וידוע לפניו טבע תכונות האדם ומה שקבלו בזה מההכנעה וההרתעה הטבעית והמוסר המוטבע ביצירתם עד שיספיק זה לשלא יבאו עוד להפסד כולל כמו הראשונים אשר אחזו מעשי אבותיהם בידיהם ונמחו מעל פני האדמה. ולזה ידע כי לא יקלל עוד את האדמה בכלל בעבור האדם ונתן הטעם ואמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והכוונה כי יצר לב האדם הכולל לסבת חטאו של אדם הראשון היה רע ומר בתחלת העולם ובנעוריו כמו שקדם. ומעתה לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי שכבר נתחדש להם מזג חדש ורוח נכון בלתי מקבל ההפסד הכולל. ויתכן שירצה כי ידע יצר לב האדם מכאן ולהבא לא יהיה רע רק מה שיחוייב לו מנעוריו רצוני להעדר השלמות בו לפי שניו ושלא יתחבר אליו עון אבותיו ורוע טבעם ומזגם הנטפלים עמו עד עכשיו עד יום מותם אבל כשיושלם האדם בזמן הראוי לו יתקן עצמו לחיות חיים אנושיים על הרוב הפך ממה שנאמר על הדורות הראשונים וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ויצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו׳:ה׳). (ז) ואין ברית של שבועה גדולה מזו וראה כי כנגד מה שאמר (שם) ויתעצב אל לבו לפי שלא הגיע עדין מעשה יצירה זו אל שלמותו ואמר אמחה את האדם כנגד זה אמר עכשיו ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד כו'. (ז) כי אין זה דבר שראוי שיאמר לזולתו שאין הכוונה לו רק לומר שכבר נתקררה דעתו במלאכה ההיא ועלתה בידו כמו שהיה בלבו לעשותה וכמ"ש בלבו נמלך (ב"ר פ' ח') וכאשר פירשנו שם וגם מפני שהגזירה הזאת היא לקוחה מטבע דעות האנשים ויצר מחשבות לבבם שהוא ענין בלתי גלוי וידוע רק לו לבדו ית' הנותן נשמות לפגרים כמאמר המשורר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהילים ל״ג:ט״ו). כי זהו מ"ש הנביא עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו אני ה' חוקר לב כי' (ירמיהו י״ז:ט׳-י׳). ירצה כי אחר שמחשבות האדם ותחבולותיו יש להם התחלות הפכיות כי מצד חמרו הוא עקוב מכל על דרך שנאמר והנחש היה ערום מכל (בראשית ג׳:א׳) ומזה הצד כל עניניו הם נשחתים אמנם מצד שכלו הוא אנוש וחזק ההכרה ויהיו עניניו מתוקנים מגזרת אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נ״ו:ב׳). והבחירה היא בידו להכריע לאחד מהנה מי ידענו זולתי שאני חוקר כו'. וכן אמר המשורר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר כו' (תהילים מ״ד:כ״א-כ״ב.) ירצה כי כאשר היה נגלה האדם ענין אחד ונסתרו דבר אחר אין מי שידע זה זולתו והוא מה שידע שלא שכחנו שמו בלבנו עם היות שבנגלה פירשנו כפינו לאל זר וכמ"ש לא נסוג אחור לבנו כו' (שם) שהכוונה עם שנטתה אשורנו מני ארחך בפועל. ושלמה ביאר זה בתכלית הביאור כשאמר בתפלתו ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם (מלכים א ח׳:ל״ט) והנה להיות ההנהגה ההשגחיית נמשכת אל הכרה זו בלי ספק יוחדה לו יתברך גם כן כמי שהוא מבואר בכל מקום כמו שבאלו המקומות כלל שני הענינים יחד אני ה' חוקר לב כו' לתת לאיש כדרכיו כו' ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו. וירמיהו גם הוא אמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם כו' (ירמיהו ל״ב:י״ט). סוף דבר יש הנה שתי סבות למה שנאמר בכאן ויאמר ה' אל לבו כו'. מצד שהיא גזרה לא יסבול ענינה לשתף בה זולתו, כולל רק הענין, לומר שעתה נגמר תקון עיסתם באופן שלא יקבלו עוד בטבעם הפסד כולל והוא אומרו לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. והנה כדי שלא יובן הבטחון הזה על דרך החלקיות גם כן. ביאר ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו. ירצה שלא יובן מאומרו להכות את כל חי שום חי כמו לא תעשה כל מלאכה (שמות כ׳:י׳) וכדומה. אמנם הכוונה שלא יתבטלו עוד סדרי העולם בכללו כיון שהסבה המחייבת ההפסד כבר בטלה. אמנם אם ירעו וישחיתו השחתה קצתית שזה אינו מהנמנע אבל הוא אפשר שיסכימו עיר או ממלכה על רוע הסדור והפסד ההנהגה כענין סדום ובנותיה וזולתם, ודאי ענוש יענשו כמו שיבא עדות המקרא בענינם. והנה הביאור הזה יתאמת לגמרי כאשר נעמוד על כוונת ברית הקשת והבנת ענינו והתר ספקותיו גם הוא כי הוא הדבר הראוי לסמוך לזה. וזה כי אחר שבירך את נח ואת בניו והשליטם על כל הנמצאות והתיר להם הבשר וצוה עליהם שבע מצות כמו שיתבאר בשער בפני עצמו אחרי זה בעזרת האל. הנה חזר לענין הבטחתו זאת ולפרש ענינה בטוב. ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם כו' ואת כל נפש החיה אשר אתכם כו' והקימותי את בריתי אתכם כו' ולא יהיה עוד מבול כו'. זכר שהיה הדבור אל נח ואל שלשת בניו לפי שהאחד מעקרי ההבטחה הוא להיות מעתה הדורות משתלשלים מג' ראשים אלו כמו שאמרנו. ולזה אמר ואני הנני כו' ואת זרעכם אחריכם. כי מעתה אי אפשר גם כן להתיחד כולכם על קלקול הטבע כראשונים וזכר להם מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ לזכור העקר השני כי כדאי היה ההמצא בפורענות הגדול ההוא להכניע הלב ולחדש מזג אחר. (התר ספק ספק א' וב') ולזה אחר שכבר נתקן מזגכם וטבעכם בשיעור שא"א לכם להשחית דרככם עוד דרך כלל גם אני אתחייב להקים ולקיים לכם ברית עולם באופן שלא יכרת כל בשר דרך כלל עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לעולם כולו. כי מדת הדין היא שלא להביא עונש כולל כשלא יהיה החטא כולל. ונתן דוגמת הדבר להם ולדורות ואמר זאת אות הברית, את קשתי נתתי בענן כי'. הנה הרמב"ן ז"ל נתפרסם מגדולי המאמינים וכתב על ברית הקשת ז"ל. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדת כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כך. כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן כאשר אמר זאת אות הברית אשר אני נותן. ומלת קשתי תורה שהיתה לו קשת תחלה עכ"ל. הנה הודה בהכרח על האמת המפורסם מהנסיון וגם אשר יאמתהו הנביא באומרו כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (יחזקאל א׳:כ״ח) כמו שאמרנו בספקות והוא המוסר הישר אשר כתבנו בפתיחה מפי החכם בספר ההפלה שכתב על ענין הלקיות מהנזק המגיע אל התורה מהליץ בעדה שלא כדרכה ממה שיחלוק עליה כדרכה. ולזה אחר שאין בזה נדנוד עבירה כי הכתוב לא הניח זה לאות נפלא גם לא לבריאה חדשה. אלא ששם אותו לאות שלא יביא עוד מבול. מוטב שיפורש באופן שיהיו האות והברית הזאת יותר קיימים ובטוחים לשמור בהם המכוון. ואז יהיה הפירוש יותר שלם. והנה קודם שנבא אל פי' הכתוב. אכתוב הנמצא אצל הדעת בהסכמת קצת החכמים במהותו וסבת הוייתו. ואומר כי הוא מה שיתהוה מחיוב ג' הקדמות: