עקידת יצחק · פרק ק״ד, ד׳

והנה זה הענין כלו נתבאר במשה אדונינו רבן של נביאים ממה שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו שזאת הברכה הוא הענין תוספת טובה ושפע מושפע מאת משה בעת שכבר היה מתפשט מההיולאניות עד שנקרא איש האלהים מה שלא נקרא כן ראשונה ואם נקראו כן אנשים למטה ממדרגתו מכל מקום יורה השם על מעלת השעה ההיא בו ועל שלמות המקבלים אמר את בני ישראל לפני מותו שהם שלמים מצד היותם בני ישראל סבא וגם להיותם אז לפניו סמוך למיתתו כי כשידעו כי קרוב יום הלקח מעל ראשם המשפיע האור האלהי עליהם סלוק עולמי התעורר לבם אל תכלית הזירוז וההכנה לקבל את הטוב מאתו וצלחה עליהם רוח אלהים ויוכלון שאת מה שהיה נמנע להם בענין אחר. ובספרי לפני מותו וכי תעלה על דעתך שלאחר מיתה היה משה מברך את ישראל מה ת"ל לפני מותו סמוך למיתה כיוצא בו אתה אומר הנה שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום יי' הגדול והנורא (מלאכי ג׳:כ״ג) אם עלה על דעתינו שלאחר ביאה היה אליהו מתנבא לישראל מה תלמוד לומר לפני בוא יום יי' סמוך לביאה. והכוונה להם לסמוך הדבורים הללו ולעשותם תכופים מאד אל הגבולים האחרונים ההם אם למיתה ואם ליום יי' הגדול ובענין אשר לפי התכיפות ההוא מועיל מאד אם בבחינת המברך ואם בבחינת המבורכים כאשר כתבנו. ודי בזה לביאור ההקדמה שהנחנו ראשונה כשתובן על הזמן הזה המיוחד אשר עמד בו משה איש האלהים לזאת הברכה. ואולם מאמר וזאת הברכה בוא"ו העטף יראה שהוא מוסב לסדור דבריו הראשונים כי הנה בתחלת ספר משנה התורה הזה אמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה אלא שהפסיק אז בדברי תוכחות ואחר גמר התוכחות חזר לענין ראשון ואמר וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ואחר ספור העשרת הדברים אמר וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה יי' וגו'. והנה עכשיו אחר שהשלים את כל דברי התורה סמך אליה הברכה ואמר וזאת הברכה אשר ברך משה וגו'. והכוונה שזאת הברכה היתה מכוונת ממנו שתצורף אל התורה ותתיחס אליה כלומר זאת התורה וזאת המצוה וזאת ברכתה המיוחדת והראוי לעם שומר מצותיה לא לזולת מהנמצאים כלם: