עקידת יצחק · פרק ק״א, ד׳

מבואר הוא לכל בעלי השכל כי בהכרת החיים והבדלם יש אונאה עצומה בלתי בעלת שיעור יש מתדמין חיי' במראיתם והוא המות המוחלט ויש שמתראה מות בעיני כל אנשינו והוא חיינו ואורך ימינו. וזה כי החיים המדומים הם חיי השלוח אשר חיו בהם הדורות המכעיסים לפניו ית' אשר בחייהם נקראו מתים בשומם תכלית כל הטובות חיי הגופים האומללים אשר לא ימלטו מיד שאול סלה. אמנם החיים האמתיים הם המיושרים על פי הנמוס האלהי הישר והטוב והם אשר בחרו בהם השלמים אשר מעולם לקנות בהם חיי הנפש שהוא הטוב הנכסף אל תכלית החיים ההם וכמו שאמר המשורר לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים (תהלים כ"ז). ירצה שהיה מאמין יהיה בארץ חיים זאת לזכות בה לראות בסוף בטוב ה' והיא ההצלחה הנפשית כי הוא לבד תוחלתו אשר אליה אמר קוה אל ה' וגו' וכן אמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב (שם ל"ד) אמר כי אשר ידע לחפוץ בחיים באופן נאות הוא אשר יאהב אורך הימים לראות הטוב המקווה בסופן לעולם הבא. הנה שכבר שמו השלמים הטוב תכלית עליון אל החיים לא החיים אל הטוב. וכן הענין עצמו הוא במות כי יש מות אשר היא זרה ורעה בעיני האדם והיא מות הגופים ההכרחית אשר היא על דרך האמת טובה לנו להפריד בין פחיתות החמר ומשיגיו לבין שלמות השכל והפשטת מושגיו וכמו שכתב בספרו של ר"מ והנה טוב מאד טוב מות (ב"ר פ"ט) ונאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קי"ו.). ירצה שאל החסידים יראה ויתגלה שהמות הוא דבר יקר בעיני ה' כמו שיתבאר בנעילת השער ב"ה: