עקידת יצחק · פרק א׳, ט״ז

אמנם מצד מה שכוונה להצליח האדם ולהגיעו אל תכלית שלימותו כמו שביארנו. אי אפשר לה שלא לדרוך על הדרושים ההם וליקחם לה בדרך הנחה בכל מה שיבא הצורך אליהם כמו שהם אצלה במושלם. מבלי שתעשה מהם עקר ועיון. כמו שיעשה המליץ אצל האותיות או הדקדוק. הלא תראה כמה נתפארה החכמה הטבעית בבירור ארבע הסבות אשר זכרנום. ומעלת התכליתית על כלם באשר היא נותנת מציאותה בנפש הפועל. אשר כמעט זה כל פרי המאמר השני לשמע הטבעי. והנה בהזכיר התורה אי זה פועל שתרצה לא תחשבהו לחכמה אבל זכרה אותו כידוע ומושלם. דרך משל אמרה תורה ועשית מנורת זהב טהור (שמות כ״ה:ל״א) ראה שם נזכרים הפועל והצורה והחמר. ולפי שעדין חסר התכלית שהיא הסבה העקרית והנותנת מציאות שאר הסבות והמישירה לב האומן אל המלאכה כאשר אמרנו. לא סר מלבאר ועשית נרותיה שבעה והעלית את נרותיה וכו' כמו שביאר רש"י ז"ל באומרו שם עשה פי ששת הנרות שבראשי הקנים מוסבים וכו'. הורה כי לענין המעשה נאמר להודיע הסבה התכליתי' לישר האומנין אל תכן המלאכה אשר אי אפשר זולתה. והפירוש הוא מוכרח לפי שמצות ההדלקה כבר נתיחדה לאהרן ובניו בפרשת תצוה ובהעלותך. וכן הוא אצלי בפרשה עצמה והקמות את המשכן כמשפטו וכו'. כי כדי שיתישרו האומנים על פיו במלאכות הקודמות הראה לו בתחלה בהר המשכן מוקם כאשר הוא. ואם שלא למדהו סדר הקמתו עד סוף הספר. ובזה לא נצטרך למה שנדחק בו רש"י ז"ל לישב מלת הראית המורה על העבר. וכן בפרשת נח בצווי מעשה התיבה פרשה שלימה על זה האופן. והרבה כיוצא באלו. ומה לנו לקראת ראיות. והנה דרוש ההזדמן וכל הטענות אשר טען החכם מטבעי וסגולותיו על דעת הקדמונים הגוזרים שכל הדברים יפלו על ההזדמן אשר הפליג בהם מאד. סתם אותם המשורר ברוח קדשו שהיא אחד מענפיה. בכתוב אחד לבד כמו שביארנו ענינו היטב. וקרוב יבאו הרבה ענינים כיוצא בהם והקש עליהם לכל יבא ללמוד וללמד כי כן הוא משפט התורה ונביאיה וחכמיה בכל דרושי החכמה הדומים להם וגבוהים עליהם כמו שיתבאר בפירושיהם במה שיבא לפנינו בעזרת ה':